פרשת בהעלותך – נבואת משה ומעלתה
1א
הדף מאת: אברהם יוסקוביץ' / גשר - מפעלים חינוכיים
2ב
פרשת בהעלותך היא פרשה עמוסת תכנים. במפגש זה נתמקד בהיבט מסוים של אחד הסיפורים המרתקים בה - הוצאת דיבת משה על ידי שני אחיו. פרשה קצרה וחתומה זו נושאת בחובה חידות ותמיהות, ובראשן השאלה מה אמרו שני האחים על משה, ומה טיבה של גערת האל על דבריהם?
3ג
(א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: (ב) וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה': (ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה <ענו> עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (ד) וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם: (ה) וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם: (ו) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: (ז) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: (ח) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה: (ט) וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ:
with him do I speak mouth to mouth, even manifestly, and not in dark speeches; and the similitude of the LORD doth he behold; wherefore then were ye not afraid to speak against My servant, against Moses?’
4ד
דיון
1. מה עשו מרים ואהרן? על מה הם דיברו?
2. מה הייתה אשמתו של משה לדעתם?
3. האם הכתוב נוקט עמדה ביחס להאשמה זו?
4. מה הקשר בין גערת ה' במרים ואהרן ובין דבריהם?
5ה
מנין היתה מרים יודעת שפירש משה מפריה ורביה? אלא שראת את צפורה שאינה מתקשטת בתכשיטי נשים, אמרה לה מה לך שאין את מתקשטת בתכשיטי נשים? אמרה לה, אין אחיך מקפיד בדבר. לכך ידעה מרים ואמרה לאחיה ושניהם דברו בו. [ר' נתן אומר מרים היתה בצד צפורה בשעה שנא' וירץ הנער. כיון ששמעה צפורה אמרה, אוי לנשותיהם של אלו. בכך ידעה מרים ואמרה לאחיה ושניהם דברו בו]

מושגים
  • ספרֵי - (בארמית: ספרים). מדרשי הלכה לספר במדבר וספר דברים המסודרים על פי סדר הפסוקים, וכוללים אגדה לצד ההלכה. בתוך הספר משוקעים מדרשים משני מקורות שונים, שהודפסו יחד החל מהמאה ה-16 ונחשבו מאז ליצירה אחת. נערכו כנראה בארץ ישראל לא לפני סוף המאה ה-4 לספירה.
(Bamidbar 12:1) "And Miriam and Aaron spoke (vatedaber) against Moses": "dibbur" in all places connotes "harsh" speech, as in (Bereshit 42:30) "The man, the lord of the land, spoke ("dibber") roughly to us," (Bamidbar 21:5) "and the people spoke ("vayedaber") against G-d and against Moses." And "amirah" in all places connotes imploration as in (Bereshit 19:7) "And he said (vayomer): Do not, I pray you, my brothers, do ill," (Bamidbar 12:6) "And He said (vayomer): Hear, I pray you, My words." "And Miriam and Aaron spoke against Moses": We are hereby apprised that both spoke against him, but that Miriam spoke first. This was not her practice, but the occasion demanded it. Similarly (Jeremiah 36;6) "And you (Baruch) shall go and read from the scroll, on which you have written from my (Jeremiah's) mouth, the word of the L-rd in the ears of the people" — not that it was Baruch's practice to speak before Jeremiah, but the occasion demanded it. "and Miriam and Aaron spoke against Moses": How did Miriam know that Moses had ceased from marital relations (with his wife Tzipporah)? Seeing that Tzipporah did not adorn herself as other (married) women did, she asked her for the cause and was told: "Your brother is not 'particular' about this thing" (intercourse, [being constantly "on call" for the word of G-d]). Thus Miriam learned of the matter. She apprised Aaron of it and they both spoke of it (as being a troublesome precedent for others.) Now does this not follow a fortiori, viz.: If Miriam, whose intent was not to berate her brother, but to praise him, and not to diminish propagation (in Israel), but to increase it, and who spoke thus privately — If she was thus punished, then one who intends to speak against his brother, in defamation and not in praise, and to diminish propagation and not to increase it, and in public — how much more so (is he to be punished!) Similarly, a fortiori from the instance of Uzziah (viz. II Chronicles 16-19) If King Uzziah, whose intent (in offering the incense) was not self-aggrandizement or personal honor but the glory of his Master, was thus punished, how much more so one who intends the opposite! (Bamidbar, Ibid.) "… Because of the Cushite woman": Scripture hereby apprises us that whoever beheld her attested to her beauty. And thus is it written (Bereshit 11:29) "… the father of Milkah and the father of Yiskah": Yiskah is Sarah: Why was she called "Yiskah"? For all gazed upon ("sochim") her beauty, as it is written (Ibid. 12:15) "And Pharaoh's officers saw her and praised her to Pharaoh." R. Eliezer the son of R. Yossi Haglili said: "Tzipporah" (Moses' wife) — Why was she called "Tzipporah"? "Tzfu ur'uh" ("Look and see") how beautiful this woman is! "the Cushite (Ethiopian) woman": Now was she an Ethiopian? Wasn't she a Midianite, viz. (Shemot 2:16) "And the priest of Midian had seven daughters, etc." What is the intent of "Cushite"? Just as a Cushite is exceptional in his skin, so Tzipporah was exceptional in her beauty — more so than all the women. Similarly, (Psalms 7:1) "A Shiggayon of David, which he sang to the L-rd concerning Cush (Saul), a Benjaminite." Now was he a Cushite? (The intent is:) Just as a Cushite is exceptional in his skin, so Saul was exceptional in his appearance, as it is written of him (I Samuel 9:2) "… from his shoulder and upwards, taller than all of the people." Similarly, (Amos 9:7) "Are you not like Cushites to Me, O children of Israel?" Now were they Cushites? (The intent is:) Just as a Chushite is exceptional in his skin, so, is an Israelite exceptional in mitzvoth. Similarly, (Jeremiah 32:7) "And Eved-melech the Cushite heard": Now was he a Cushite? Was he not Baruch? But, just as a Cushite is exceptional in his skin, so, was Baruch ben Neriah exceptional in his deeds, more so than any of the others in the king's palace. (Bamidbar, Ibid.) "for he had taken a Cushite woman": Why is this written? Is it not written (immediately before) "about the Cushite woman that he had taken"? — There are those who are beautiful in appearance, but not in deed; in deed, but not in appearance, viz. (Proverbs 11:22) "Like a golden ring in the snout of a pig is a beautiful woman lacking in sense. Tzipporah was beautiful in both — wherefore it is written "about the Cushite woman that he had taken, for he had taken a Cushite woman."
6ו
דיון
1. אילו תשובות מציע המדרש לשאלות שהצגנו על הפסוקים?
2. נסו להסביר – מהו ההבדל העקרוני בין פשט הכתוב לעמדת המדרש?
3. על איזה מקור מקראי מסתמך המדרש בקשר שהוא יוצר בין פרישות מינית והתגלות נבואית?
7ז
ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים?
1. שכל הנביאים בחלום או במראה, ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד שנאמר [במדבר ז] וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו,
2. כל הנביאים על ידי מלאך, לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה, משה רבינו לא על ידי מלאך שנאמר פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, ונאמר [שמות לג] וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים,
3. ונאמר וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל, הוא שהתורה מעידה עליו וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בוריו.
4. כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין ומשה רבינו אינו כן הוא שהכתוב אומר [שמות לג] כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חבירו כך היה כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם,
5. כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו משה רבינו אינו כן אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת, לפיכך מתנבא בכל עת שנאמר [במדבר ט] עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם ובזה הבטיחו האל שנאמר [דברים ה] לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי, הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים לאהלם שהוא צרכי הגוף כלם כשאר העם, לפיכך אין פורשין מנשותיהם, ומשה רבינו לא חזר לאהלו הראשון לפיכך פירש מן האשה לעולם ומן הדומה לו ונקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים.

מושגים
  • הרמב"ם - רבי משה בן מימון, מגדולי ישראל שבכל הדורות, נולד בקורדובה שבספרד בשנת ד"א תתצ"ח (1138) ונפטר בשנת ד"א תתקס"ה (1204) בפוסטט (קהיר העתיקה) שבמצרים. פילוסוף ורופא. ספריו הם מהמרכזיים בתחומי היהדות השונים: פרשנות - פירוש למשנה, הלכה - משנה תורה לרמב"ם, פילוסופיה יהודית - מורה נבוכים. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוכתר בכינוי "הנשר הגדול".
  • משנה תורה - רמב"ם החל לכתוב את "משנה תורה" בשנת 1177, ועסק בכתיבתו עשר שנים. על הצורך בכתיבתו כותב הרמב"ם בהקדמה לספרו: ..."לפיכך קראתי את שם חיבור זה 'משנה תורה', לפי שאדם קורא בתורה בכתב תחילה, ואח"כ קורא בזה- ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם"
All the things hereinof spoken is the path of prophecy for all prophets, First and Last, save Moses our Master, the Master of all prophets. And what division is there between the prophecy of Moses and that of all the other prophets? All the other prophets prophesied while in a dream, or in a vision, but Moses our Master prophesied while awake and standing up, as it is said: "And when Moses went into the tent of meeting that He might speak with Him, then he heard the Voice speaking unto him" (Num. 7.89); all other prophets received it through an Angel, they therefore saw what they did see in the form of allegory and riddles, but Moses our Master did not receive it through an angel, for it is said: "With him do I speak mouth to mouth" (Ibid. 12.8), and it is also said: "and the Lord spoke unto Moses face to face" (Ex. 33.11); and it is further said: "And the similitude of the Lord doth he behold" (Num. 12.8); which is to say that there is no manner of parable, for he sees the matter in its clearness without riddle and without parable, which is as the Torah testifies concerning him: "Even manifestly, and not in dark speeches" (Ibid.); he does not prophesy in dark speech but by sight for he sees the matter in its clearness; all prophets are awe-stricken, trembling and faint, but Moses our Master is not so, which is as the Verse says: "As a man speaketh unto his friend" (Ex. 33.11), meaning, that as no man trembles to hear the words of his friend, so was the power of the mind of Moses our Master to understand the words of prophecy, he remaining upright at his post unaffected; all other prophets could not prophesy any time they wanted, but not so Moses our Master, who at any time he desired, the Holy Spirit covered him, and prophecy rested upon him, and he needed not to prepare his mind, or be in readiness to meet it, as he was prepared and ready constantly like unto the ministering Angels. He, therefore, prophesied at all times, even as it is said: "Stand ye and let me hear what God will command concerning you" (Num. 9.8). Moreover, in this, Almighty assured him, saying: "Go and say to them, 'Return ye to your tents' and, as for thee, remain standing with me here"(Deut. 5.30–31). Herefrom we learn that all other prophets, when the spirit of prophecy departs from them, return to their tent for their bodily needs, they all, like unto the rest of the people. Therefore, do they not remain separated from their wives. But Moses our Master returned not again to his erstwhile abode, he therefore separated himself forever from his wife and from like matters; his intellect became apprenticed to the Rock of the Universe; glory never departed from him; his countenance became adorned with rays of light, and his saintliness was like that of Angels.
8ח
דיון
1. מהן מעלותיו של משה על פני שאר הנביאים, לדעת הרמב"ם? על מה הוא מסתמך בקביעתו?
2. החלוקה לסעיפים אינה של הרמב"ם. האם ניתן לחלק את דבריו באופן שונה?
3. על מה מתבסס הרמב"ם בקובעו שמשה פירש מן האישה לעולם?
9ט
מרטין בובר, משה, ירושלים ותל אביב תשכ"ג, עמ' 162
ה"דיבור במשה" עניינו הוא אשת משה, המכונה כאן מנימוק בלתי ברור לנו בשם "כושית"... שמשה מוצאו היה ממשפחה עברית קדומה של "רואים"... הקובלנה של אהרן ומרים כלפי משה אינה ודאי פרי מגמה כללית לשמירה על הדם הטהור, אלא פרי ההשקפה, שהמשך הירושה לסגולת הרואה במשפחה מקופח על ידי היסוד הזר...רק מתוך כך יש להבין שה' אינו מדבר (בנאומו לשני המורדים = אהרן ומרים) על צפורה אלא על משה בלבד. הכוונה היא להפריש את משה מכל מעמד "הרואים": הוא בסגולותיו ובמפעלותיו אינו בן משפחה שחסד עליון עובר בה בירושה, אלא הוא לחלוטין אישיות, אישיות זו הנשלחת על ידי אלהים, אישיות הנושאת בתפקיד אישי חד-פעמי...

מושגים
  • מרדכי מרטין בובר - (וינה, 1878 – ישראל, 1965) חוקר, סופר והוגה דעות. עסק במחקר, בכתיבה ובהוראה של פילוסופיה, הגות ציונית, פרשנות מקרא, חסידות וחקר תרבויות. מפעליו המרכזיים היו איסוף וסיפור מחדש של מעשיות חסידיות, תרגום התנ"ך לשפה הגרמנית ופיתוח משנתו הדיאלוגית. בובר השתייך לציונות הרוחנית והיה פעיל בקהילות יהודיות וחינוכיות בגרמניה ובישראל. היה תומך נלהב בהקמת מדינה דו-לאומית ליהודים ולערבים על אדמת ארץ ישראל.
10י
דיון
1. מה מוסיף בובר בפירושו על הדעות הקודמות? כיצד ניתן להגדיר את ייחודו של משה לדעתו?
2. האם לדעתכם פרישות מינית היא מרכיב חיוני להתעלות נבואית? האם היא מרכיב הכרחי?
12 יב
13יג
דף הנחיות למנחה:
בהעלותך - דף למנחה הדס.doc