לזכור ודבר לא לשכוח?

דף לימוד ליום השואה. הלימוד עוסק במתח שבין הזכרון לשכחה ובשאלות מה ואיך ראוי לזכור ואת מה אפשר כבר לשכוח

אברהם שלונסקי, נדר, מתוך: שישה סדרי שירה - כל שירי א. שלונסקי. כרך ד', "על מלאת" , ספריית פועלים, עמוד 84. תשס"ב
נדר
על דעת עיני שראו את השכול
ועמסו זעקות על ליבי השחוח
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר לזכור את הכל
לזכור - ודבר לא לשכוח.

דבר לא לשכוח - עד דור עשירי,
עד שוך עלבוני, עד כולם, עד כולם,
עדי יכלו כל שבט מוסרי
קונם אם לריק, יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם.

© כל הזכויות שמורות למחבר ואקו"ם
www.acum.org.il

מושגים

• אברהם שלונסקי - (1900-1973)נולד באוקראינה, בבית יהודי מסורתי ציוני, ונשלח בגיל 13 לארץ ללמוד בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא חזר לרוסיה ועלה שוב ב-1921 כחלוץ. הוא עסק בעבודות בינוי וסלילה, ערך מדורים ספרותיים, ייסד את השבועון הספרותי "טורים" שזוהה, יחד עם נתן אלתרמן ולאה גולדברג, כמורד בשירת ביאליק ודורו. הוא שימש כעורך הראשי של "ספריית הפועלים", היה חבר ועד הלשון העברית והאקדמיה ללשון עברית תרגם מחזות רבים כתב שירים, סיפורי ילדים, וחידש ביטויים לשוניים רבים.

דיון
שאלות לדיון
מהי מטרת הזיכרון, לפי השיר?
האם לדעתכם קיימות סיבות אחרות לחובת הזיכרון?

יהודה אלקנה, "בזכות השכחה", הארץ 2.3.88. מתוך אתר "העוקץ"
בזכות השכחה
איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן. בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב"יד ושם". מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דיקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש – "זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת. ייתכן שחשוב שהעולם הגדול יזכור. גם בזה איני בטוח, אבל בכל מקרה זו אינה דאגתנו. כל עם ועם, לרבות הגרמנים, יחליט בדרכו הוא ומתוך שיקוליו אם רצונו לזכור. עלינו, לעומת זאת, לשכוח. איני רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת מאשר להתייצב לצד החיים, להתמסר לבניית עתידנו, ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה. עליהם לשרש את שליטתו של ה"זכור" ההיסטורי על חיינו.

לדיון באתר העוקץ

© כל הזכויות שמורות ליהודה אלקנה, עיתון הארץ


מושגים

• יהודה אלקנה - פרופסור להיסטוריה של המדע ופעיל חינוך. מייסד המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן באוניברסיטת תל אביב, כתב העת "Science in Context" והתוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים באוניברסיטת תל אביב.

דיון
שאלות לדיון
איזו סכנה רואה אלקנה בדרך שבה מונחל זיכרון השואה בארץ?
האם אתם מסכימים איתו? מדוע?
כיצד לדעתכם ראוי להנחיל את זיכרון השואה?

ברל כצנלסון, מקורות לא אכזב, בתוך: כתבי ברל כצנלסון, כרך ו, הוצאת מפא"י, תל-אביב תש"ז, עמ' 389
מקורות לא אכזב
שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזכרונות. היינו נעשים עבדים לזכרוננו, לאבות-אבותינו. קלסתר-פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו. ואילו היתה השכחה משתלטת בנו כליל - כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש? השמרנות האפלה רוצה ליטול מאתנו את כוח השכחה, והפסידו-מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את "האויב". אך לולא נשתמרו בזכרון האנושות דברים יקרי-ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית; היינו נמקים בדלותנו ובבערותנו, עבדי עולם.

דיון
שאלות לדיון
איזו סכנה קיימת לדעת כצנלסון בעולם שבו מתקיים זכרון בלבד? איזו סכנה קיימת לדעתו בעולם שבו שולטת השכחה?
האם לדעתכם, בעת העיסוק בשואה, הנטייה היא לצד הזיכרון או לצד השכחה? האם הסכנות שמציג כצנלסון מתקיימות בנו?