סדר בארון הספרים היהודי
הדף מאת: שלומית נאור / תא שמע - מליץ
שיעור מבוא לארון הספרים היהודי. שאלת המסירה לדורות הבאים מול ההליכה אחורה לבדיקת המקור הראשוני.
משה קיבל תורה מסיניי, ומסרה ליהושוע, ויהושוע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. והן אמרו שלושה דברים: היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה.
Moses received the Torah at Sinai and transmitted it to Joshua, Joshua to the elders, and the elders to the prophets, and the prophets to the Men of the Great Assembly. They said three things: Be patient in [the administration of] justice, raise many disciples and make a fence round the Torah.
היו היה, יוטיוב
היה היה
(א) משה נתקדש בענן, וקיבל תורה מסיני שנאמר: (שמות כד) "וישכון כבוד ה' על הר סיני" - למשה לטהרו. - זה היה אחר עשרת הדברות, דברי ר' יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: (שם) "ויכסהו הענן ששת ימים" - למשה. הדא הוא דכתיב: (שם) "ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" - לחלוק לו כבוד למשה. אמר רבי נתן: מפני מה נתעכב משה כל ששת ימים ולא שרה עליו דבור? - בשביל שימרק מכל אכילה ושתיה שהיה במעיו עד שעה שנתקדש ויהא כמלאכי השרת. אמר לו רבי מתיא בן חרש:, רבי, לא אמרו אלא לאיים עליו, כדי שיקבל עליו דברי תורה באימה ביראה ברתת ובזיע. שנאמר: (תהלים ב) "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה". מעשה שאירע בר' יאשיה ובר' מתיא בן חרש, שהיו שניהם יושבים ועוסקין בדברי תורה. פירש ר' יאשיה לדרך ארץ. אמר לו ר' מתיא בן חרש: רבי, מה לך לעזוב דברי אלוהים חיים ולשטוף בדרך ארץ? ואף על פי שאתה רבי ואני תלמידך, אין טוב לעזוב דברי אלוהים חיים ולשטוף בדרך ארץ. ואמרו: כל זמן שיושבין ועוסקין בתורה, היו דומין למקנאין זה לזה. וכשנפטרין, דומין כשהן אוהבים מנעוריהם:

(ב) על ידי משה ניתנה תורה בסיני שנאמר: (דברים ה) "ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי". ולהלן הוא אומר: (ויקרא כו) "אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה". תורה שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל, לא נתנה אלא על ידי משה, שנאמר: "ביני ובין בני ישראל". זכה משה להיות שליח בין בני ישראל למקום. משה עשה את איל המלואים ואת שמן המשחה, ומשח בו אהרן ובניו כל שבעת ימי המילואים. ממנו נמשחו כוהנים גדולים ומלכים. ואלעזר שרף פרת החטאת, שממנו טמאים מטהרים לדורות. אמר רבי אליעזר: גדולה מידה זו שהיא נוהגת לדורות. שאהרן ובניו נתקדשו בשמן המשחה, שנאמר: (שמות ל) "ואת אהרן ואת בניו תמשח וקדשת אותם לכהן לי":

(ג) יהושע קבל ממשה, שנאמר: (במדבר כז) "ונתתה מהודך עליו, למען ישמעו כל עדת בני ישראל". זקנים קבלו מיהושע, שנאמר: (שופטים ב) "ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע אשר ראו את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לישראל". שופטים קבלו מיהושע, שנאמר: (רות א) "ויהי בימי שפוט השופטים". נביאים קבלו משופטים, שנאמר: (ירמיה ז) "ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים יום השכם ושלוח". חגי זכריה ומלאכי קבלו מנביאים. אנשי כנסת הגדולה קבלו מחגי זכריה ומלאכי. והם אמרו שלשה דברים: הוו מתונין בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה:

מושגים
  • אבות דרבי נתן - מסכת קטנה שלא נכנסה לתלמוד, ככל הנראה מתקופת התנאים. זהו מעין פירוש לנוסח מוקדם של פרקי אבות, שמשמר מימרות ופירושים שאינם מופיעים במשנה. המסכת מיוחסת לר' נתן הבבלי שחי לפני ר' יהודה הנשיא, עורך המשנה.
Moses was sanctified in a cloud, and received Torah from Sinai. As it says (Exodus 24:16), "And the glory of the Eternal dwelt on Mount Sinai"; that was for Moses, in order to purify him. This was after the giving of the Ten Commandments, according to Rabbi Yosei HaGalili. But Rabbi Akiva says (as the verse continues), "and the cloud covered it for six days" – [that was] for Moses; and only then, "On the seventh day He called to Moses from within the cloud," in order give honor to Moses. Rabbi Natan said: And why was Moses held back for those six days, without God's speech resting upon him? So that he could be emptied of all the food and drink that was in his stomach, so that when he was sanctified, he would be like the angels who serve God. Rabbi Matya ben Heresh said to him: Master, they told him this only to terrify him, so that he would receive the words of Torah with terror and awe, trembling and sweating, as it says (Psalms 2:11), "Serve the Eternal with awe, and rejoice with trembling."
Once it happened that Rabbi Yoshiah and Rabbi Matya ben Heresh were both sitting and engaging in words of Torah. Rabbi Yoshiah began to leave, to go to work (lit., to the “way of the world”). Rabbi Matya ben Heresh said to him: How can you abandon the words of the living God and immerse yourself in the way of the world? (Even though you are my master and I am your student, I still must say that it is not good to abandon the words of the living God and immerse in the way of the world!) So it was said about them: Whenever they would sit and engage in Torah they would zealously argue with one another, but when they parted, they did so as if they were young lovers. The Torah was given at Sinai through Moses' hands, as it says (Deuteronomy 5:19), "He wrote them on two stone tablets, and He gave them to me." And then later it says (Leviticus 26:46), "These are the decrees and the laws and the teachings that the Eternal gave, through Moses on Mount Sinai, between Him and the children of Israel." The Torah that the Holy Blessed One gave to Israel was given only through Moses, as it says (Exodus 31:17), "Between Me and the children of Israel"; Moses merited to be a messenger between the children of Israel and the Omnipresent God. Moses prepared the inaugural ram and the anointing oil, and anointed Aaron and his sons with it all seven days of inauguration, and from it, all the high priests and kings are anointed. And Elazar burned the [red] heifer as a sin offering, with which impurities would be purified for generations. Rabbi Eliezer said: Great is this ritual, for it is practiced throughout the generations, just as Aaron and his sons were sanctified with this anointing oil, as it says (Exodus 30:30), "Anoint Aaron and his sons, and sanctify them to serve as priests.” Joshua received from Moses – as it says (Numbers 27:20), "Give him some of your majesty, so that the whole congregation of the children of Israel will heed him." The Elders received from Joshua – as it says (Judges 2:7), "The people served the Eternal all the days of Joshua and all the days of the Elders who lived on after Joshua and who had seen all the great works that the Eternal had performed for Israel." The Judges received from Joshua – as it says (Ruth 1:1), "And it was in the days that the Judges judged." The [early] Prophets received it from the Judges – as it says (Jeremiah 7:25), "And I sent you all My servants, the prophets, daily and persistently." Haggai, Zechariah, and Malachi received from the Prophets. The Men of the Great Assembly received from Haggai, Zechariah, and Malachi. And they said three things: Be deliberate in judgment, and raise up many students, and make a fence around the Torah.
רמב"ם, משנה תורה, הקדמה
א כל המצוות שניתנו לו למשה בסיניי--בפירושן ניתנו, שנאמר "ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה והמצוה" (שמות כד,יב): "תורה", זו תורה שבכתב; ו"מצוה", זה פירושה. וציוונו לעשות התורה, על פי המצוה. ומצוה זו, היא הנקראת תורה שבעל פה. ב כל התורה--כתבה משה רבנו קודם שימות, בכתב ידו. ונתן ספר לכל שבט ושבט; וספר אחד--נתנהו בארון לעד, שנאמר "לקוח, את ספר התורה הזה, ושמתם אותו, מצד ארון ברית ה' אלוהיכם; והיה שם בך, לעד" (דברים לא,כו). ג והמצוה, שהיא פירוש התורה לא כתבה; אלא ציווה בה לזקנים וליהושוע ולשאר כל ישראל, שנאמר "את כל הדבר, אשר אנוכי מצווה אתכם--אותו תשמרו, לעשות . . ." (דברים יג,א). ומפני זה נקראת תורה שבעל פה.
ד אף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה, לימדה משה רבנו כולה בבית דינו לשבעים זקנים; ואלעזר ופינחס ויהושוע, שלושתן קיבלו ממשה. וליהושוע שהוא תלמידו של משה רבנו, מסר תורה שבעל פה וציווהו עליה; וכן יהושוע, כל ימי חייו לימד על פה.
ה וזקנים רבים קיבלו מיהושוע, וקיבל עלי מן הזקנים ומפינחס; ושמואל קיבל מעלי ובית דינו, ודויד קיבל משמואל ובית דינו. ואחייה השילוני, מיוצאי מצריים היה ולוי היה, ושמע ממשה, והיה קטן בימי משה; והוא קיבל מדויד ובית דינו.
ו אלייהו קיבל מאחייה השילוני ובית דינו, ואלישע קיבל מאלייהו ובית דינו, ויהוידע הכוהן קיבל מאלישע ובית דינו, וזכריהו קיבל מיהוידע ובית דינו, והושע קיבל מזכריה ובית דינו, ועמוס קיבל מהושע ובית דינו, וישעיהו קיבל מעמוס ובית דינו, ומיכה קיבל מישעיה ובית דינו, ויואל קיבל ממיכה ובית דינו, ונחום קיבל מיואל ובית דינו, וחבקוק קיבל מנחום ובית דינו, וצפניה קיבל מחבקוק ובית דינו, וירמיה קיבל מצפניה ובית דינו, וברוך בן נרייה קיבל מירמיה ובית דינו, ועזרא ובית דינו קיבלו מברוך ובית דינו.
ז בית דינו של עזרא, הם הנקראין אנשי כנסת הגדולה. והם חגיי זכריה ומלאכי, ודנייאל חנניה מישאל ועזריה, ונחמיה בן חכליה, ומורדכיי וזרובבל; והרבה חכמים עימהם, תשלום מאה ועשרים זקנים. האחרון מהם הוא שמעון הצדיק, והוא היה מכלל המאה ועשרים, וקיבל תורה שבעל פה מכולן; והוא היה כוהן גדול, אחר עזרא.
ח אנטיגנוס איש שוכו ובית דינו קיבלו משמעון הצדיק ובית דינו, ויוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים ובית דינם קיבלו מאנטיגנוס ובית דינו, ויהושוע בן פרחיה וניתאי הארבלי ובית דינם קיבלו מיוסף ויוסף ובית דינם, ויהודה בן טבאי ושמעון בן שטח ובית דינם קיבלו מיהושוע וניתאי ובית דינם. שמעיה ואבטליון גרי הצדק ובית דינם קיבלו מיהודה ושמעון ובית דינם. והילל ושמאי ובית דינם קיבלו משמעיה ואבטליון ובית דינם. ורבן יוחנן בן זכאי ורבן שמעון בנו של הילל קיבלו מהילל ובית דינו.
ט חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, והם גדולי החכמים שקיבלו ממנו; ואלו הם--רבי אליעזר הגדול, ורבי יהושוע, ורבי יוסי הכוהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך. ורבי עקיבה בן יוסף קיבל מרבי אליעזר הגדול, ויוסף אביו גר צדק היה. ורבי ישמעאל ורבי מאיר בן גר הצדק קיבלו מרבי עקיבה, וגם קיבל רבי מאיר וחבריו מרבי ישמעאל.

הסברים
  • רבי משה בן מימון, או בקיצור הרמב"ם (נולד ב-28 במרץ 1138, י"ד בניסן ד'תתצ"ח, בקורדובה, ספרד - נפטר ב-13 בדצמבר 1204, כ' בטבת ד'תתקס"ה, בפוּסטאט (קהיר העתיקה), מצרים), מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוכתר בכינוי "הנשר הגדול".
אבות ישורון, כל שירי אבות ישורון כרך ב, שני נופים.
הלשון ... לשון לסופר כצעצוע לילד. לשון ביד יוצר – הוא לא מרגיש בה, עד שלא שובר אותה; וכאשר הוא מפיל אותה – הוא שומע את קולה של לשון, השפה שהיא שלו. מן החי, מן המת, מן הדומה, מן הדומם, נקבצת. מן ה"הולך מדינה"[1], מן הלשון המוסרת מלכה לכוורת, המרקידה דְּבוֹרים עם דַּבּוּרים, מן השוברים את הפולנית, כדרך לדבר עברית, מן המשגעים את ההונגרית, הגרמנית, היידיש. זאת שפת זמננו. יש מילים בעברית שנתעשרו, משהיגרו ממנה. יש איזה קידוש, אשר עם ראוי לו שיעשה לשפה שהוא עוזב אותה, בחזרה אל שפה אחרת, אפילו זו עברית חיה וקיימת. אפילו זו יהנדס-עברית[2], שאומרים בה: עולה הקרבן. נופלת האש. ולא כמו שעושים בתל אביב לבתים, העומדים להריסה, הישָׁנים כמרזב, שדופקים להם קרש על החלונות, קרש על הדלתות, וחרש מוציאים אותם להרס.

[1] עובר ממדינה למדינה. הולך בדרכים. יידיש: א מדינה ייד.

[2] היהודיות שביהדות. "מילת המצפוניות היהודית והחמלה בקרב יהודי פוילין. אף במחוזות שלא נודעה - הייתה קיימת. הייתה היהדות של יהדות פוילין. מרמז שפתיה ומפתח לבה, מבחן נפשה ומכמן רוחה כל יום תמיד. היא השארת הנפש והשארת הלב שלה; "השמע", שבו חתמה לרגע עיניה-נצח".
פראנץ רוזנצוייג, "הצהרת אמונים לשפה שלנו", עוד דבר, ת"א: עם-עובד, 1989. עמ' 59-60)
הצהרת אמונים לשפה שלנו מכתב של גרשום שלום לפרנץ רוזנצוייג ב 26.12.1926
הארץ היא הר געש. היא מאכסנת את השפה. מרבים לדבר פה על הרבה דברים העשויים להכשיל אותנו. מרבים במיוחד לדבר כיום על הערבים. אבל סכנה אחרת, חמורה יותר מהעם הערבי, מאיימת עלינו, סכנה שהמשימה הציונית בהכרח העלתה אותה. מה תהיה התוצאה של "עכשוו" העברית? האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה, אשר שיקענו אותה בקרב ילדינו? אכן,האנשים פה אינם יודעים את משמעות מעשיהם. סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת. חילון של שפה אינו אלא דיבור בעלמא, מליצה בלבד. אי אפשר, למעשה, לרוקן את המלים המלאות עד להתפוצץ, אלא במחיר הפקרת השפה עצמה. אכן ה"וולאפיק" הזה, שפת הרפאים שאנו דוברים בה פה ברחוב, מייצגת בדיוק את אותו עולם לשוני נעדר ההבעות שרק הוא ניתן אולי ל"חילון" אבל אם נמסור לילדינו את השפה שנמסרה לנו, אם אנחנו דור המעבר נחייה בקרבם את שפת הסתרים הישנה על מנת שתתגלה להם מחדש – האם לא תתפרץ באחד הימים העוצמה הדתית הכמוסה בה, נגד דובריה? ומה דמות תהיה לדור שכלפיו תופנה ההתבטאות שלה? הרי בשפה הזאת אנו חיים כמו על פני תהום, וכמעט כולנו מהלכים בביטחון כמו עיוורים. האם לא קיים החשש, שאנחנו או הבאי אחרינו נתדרדר לתוכה, כאשר תיפקחנה העיניים? ואין יודע אם קרבנם של הבודדים שימצאו את אבדנם באותה תהום יספיק כדי לכסות עליה. יוצרי תנועת השפה החדשה, לאושרם, האמינו אמונה עיוורת, עד לעיקשות, בכוח הקסמים של השפה. אדם גלוי עיניים לא היה מוצא בנפשו את האומץ הדמוני להחיות שפה בסביבה שיכול היה להיווצר בה רק מעין אספרנטו. ואילו הם הילכו – ועדיין מהלים – כמרותקים על פי תהום. והתהום הייתה אילמת. הם מסרו את השמות הישנים ואת החותמות גם לאחרים, מסרו אותם לידי הנוער. לפעמים נחרדים אנו עכשיו למשמע מילה אחת מתחום האמונה בנאום חסר חשיבות של פלוני נואם, גם כשמלה זו נועדה אולי לנחם אותנו. העברית הזאת היא הרת פורענות. היא אינה יכולה להישאר במצבה הנוכחי. וגם לא תישאר בו. ילדינו שוב אין להם שפה אחרת. והאמת חייבת להיאמר: הם, והם בלבד, ישלמו את מחיר המפגש הזה שכפינו עליהם מבלי לשאול אותם, מבלי לשאול את עצמנו. כאשר השפה תפנה את נשקה נגד דובריה – ולרגעים נוהגת היא כך כבר עכשיו; ואלה הם רגעים שקשה לשכוח אותם, המותירים פצעים שבהם מתגלה כל היומרנות של משימתנו – האם יהיה לנו נוער שיחזיק מעמד במרד של השפה הקדושה? שפה מורכבת משמות, עוצמת השפה צרורה בשם, והתהום שלה חתומה בו. לאחר שהשבענו את השמות העתיקים יום אחר יום, שוב אין אנו יכולים להרחיק את כוחותיהם. עוררנו אותם, והם יופיעו, שהרי השבענו אותם בעוצמה רבה מאד. אמנם, אנחנו מדברים כעילגי לשון, בשפת רפאים. שמות מהלכים כרוחות במשפטינו. פלוני או אלמוני משחק אתם בכתבים או בעיתונים, ומשקר לעצמו ולאלוהים, שאין לכך כל משמעות. אבל לפעמים מזנקת הקדושה מתוך קלון הרפאים של שפתנו. שהרי – לשמות שמורים החיים משלהם. אלמלא כך – אויה לילדינו, שיהיו מופקרים לריקנות. כל מלה שלא נוצרה ככה סתם מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ה"ישן והטוב", מלאה עד גדותיה בחומר נפץ. דור שירש את הפורייה שבכל המסורות הקדושות שלנו, את שפתנו, אינו יכול – ואף אם ירצה בכך אלף מונים – לחיות ללא מסורת. ברגע שבו תתגלה העוצמה המונחת בשפה, שבה "המודבר", כלומר תכולת השפה, שוב תלבש צורה – אז תתייצב לפני עמנו מחדש מסורת הקדושה כמופת מכריע. והעם חייב יהיה לבחור באחת מן השתיים: להיכנע לה , או להתדרדר לאובדנו. אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו. המהפכה בשפה שקולו נשמע בתוכה, שאין למנוע אותה – הרי זה הנושא היחיד שלא מדובר בו כאן בארץ. משום שמחדשי השפה העברית לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם. הלוואי וקלות הדעת שהנחתה אותנו לדרך האפוקליפטית הזאת, לא תגרום לאובדננו. ירושלים, ז' טבת תרפ"ז.
קישורים לרקע והרחבה:
הקדמה למשנה תורה