כולנו צריכים אלוהים - תאולוגיה חילונית
1א
הדף מאת: אבנר דינור / קולות בנגב
2ב
לימוד לפסטיבל הקהל המלווה הרצאה של אבנר דינור. ההרצאה עוסקת בשאלות מהי הרלוונטיות של מושג האלוהים עבור הוגים חילונים ומה צריך להיות המקום של האלוהות בחברה החילונית.
3ג
דיון
ד"ר אבנר דינור

קולות בנגב

[email protected]
4ד
יהונתן גפן ודני ליטני, זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל (דיסק), 1974
הם מסתירים את אלוהים
הם מסתירים את אלוהים

עם השקרים והזקן

והם עושים אותו כל-כך קטן

הם חושבים שהוא אוהב אותם

אבל הוא לא צריך אותם בכלל

כי אם אלוהים היה צריך אותם

אז הוא היה האל הכי אומלל.

וכשהוא רואה אותם

משתוללים וצועקים: אוי, ויי!

אז לפעמים הוא מתבייש, שהוא אדונָי.

הם סוחטים ממנו אהבה

יורקים על הרצפה ומשקרים

בשמו הם עושים כל דבר תועבה

והוא לא מבין למה הם מחכים

הם חושבים שהוא אוהב אותם

והוא מביט מעל, אל השקיעה

הוא מצטער שהוא ברא אותם

כי הם מקלקלים את הבריאה

והוא רואה אותם משתוללים ומשקרים בשמו

אז לפעמים מתחשק לו להחליף את עמו

ואולי זו הסיבה שהרבה אנשים בריאים

עוזבים את הדת וחוזרים לאלוהים יהונתן גפן ודני ליטני, זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל, 1974
© כל הזכויות שמורות למחברים ולאקו"ם
www.acum.org.il
5ה
ברל כצנלסון, מקורות לא אכזב (י"ד באב תרצ"ד – 1934, "דבר")
דור מחדש ויוצר
דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה , ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש.
6 ו
קולאז' תמונות מהאינטרנט
7ז
עמוס עוז, "ויכוח על החיים ועל המוות" (שיחה עם אנשי עפרה), פה ושם בארץ ישראל בסתיו 1982, הוצאת כתר, עמ' 108 - 109.
דרמה או מוזיאון?
היהדות היא ציוויליזציה, אחת הציוויליזציות המעטות שהטביעו חותם על האנושות כולה. הדת היא חלק מרכזי בציוויליזציה היהודית, הדת היא אולי מקורה, אבל אין להעמיד אותה אך ורק על הדת. היא יצרה תופעות רוחניות שצמחו ממקור דתי, הִפרו את החוויה הדתית, שינו אותה וגם התקוממו נגדה: שפה ומנהגים ואורחות חיים ורגישויות אופייניות (אולי צריך לומר רגישויות שהיו אופייניות) וספרות ואמנות ורעיונות ודעות. כל זה יהדות. המרד והכפירה בדורות רחוקים ובדורות אחרונים גם הם יהדות. ירושה גדולה ורחבה. ואני רואה את עצמי כאחד היורשים הלגיטימיים, לא כבן חורג ולא כבן סורר ומורה ולא כממזר אלא כיורש. ומה שמשתמע ממעמדי כיורש ודאי יגרום לכם זעזוע: משתמע ממנו שאני חופשי להחליט מה מן הירושה הגדולה הזאת יעמוד בסלון שלי ומה אגנוז במרתף. ודאי, הדורות הבאים יש להם זכות מלאה להפוך את הסדר ולרהט את חייהם כטוב בעיניהם. ויש לי גם זכות "לייבא" מבחוץ ולשלב בירושתי את הטוב בעיני. בלי שאכפה על יורש אחר, עליכם , למשל, את טעמי ואת העדפותי. זה הפלורליזם אשר דיברתי קודם בשבחו. [...] ומכאן מסתעפת עוד הכרעה רוחנית גורלית: האם ציוויליזציה יכולה להתקיים כמוזיאון, או שמא יש לה קיום ורוח חיים רק כאשר היא לובשת צורת דרמה יוצרת? שומר המוזיאון מתייחס אל מורשת אבותיו יחס פולחני: על קצות אצבעותיו, ובחרדת קודש, הוא מסדר את המוזגים, מצחצח את הזגוגיות, מפרש בזהירות את משמעות פרטי האוסף, מוליך מבקרים משתאים, עושה נפשות ושואף להוריש, בבוא יומו, את מפתחות המוזיאון לבניו אחריו [...] אבל אינני מאמין כי יש קיום חי לציויליזציה מוזיאונית. סופה שהיא מצטמקת ומסרמרת את כוחות היצירה: תחילה מותר לחדש חידושים רק על יסוד הישן, אחר כך החופש מצטמצם לכלל חופש לפרש, אחר-כך מותר רק לפרש את פירושי הפירושים, ולבסוף לא נותר אלא לשמר ולצחצח מוצגים וזגוגיות. ציוויליזציה חיה היא דרמה של מאבק בין פירושים, השפעות חיצוניות ודגשים. מאבק תמידי על מה עיקר ומה טפל. מרידה לצורך חידוש. ניפוץ לצורך הרכבה מחדש. וגם גניזה לצורך פינוי הזירה להתמודדות וליצירה חדשה
8ח
הנס יונס, מושג האלוהים אחרי אושוויץ ומאמרים נוספים (תר' דנית דותן), תל-אביב, 2004, עמ' 64.
הנס יונס - הבריאה
אני מבקש לחזור כאן אל רעיונות ניסיוניים שהרהבתי עוז לנסח בעבר במסגרת ההתמודדות עם השאלה הרחבה יותר של הישארות הנפש. הצל של אושויץ הבליח כבר בהם. נעזרתי אז במיתוס שבדיתי ... בתחילה, מסיבה לא ידועה, החליט יסוד ההוויה האלוהי למסור את עצמו ביד המקרה, בידן של התעוזה והרבגוניות האינסופית של ההתהוות. למסור את עצמו ללא שיור: מכיוון שנכנסה האלוהות להרפתקת החלל והזמן, לא חסה על שום דבר מעצמה. שום חלק ממנה לא נותר בלתי מעורער וחסין ... על אימננטיות בלתי מעורערת זו מבוססת הרוח המודרנית. העזה או ייאוש, ובכל מקרה כנות מרה, הם שגורמים לה לקחת במלוא הרצינות את היותנו-בעולם – לראות את העולם כעזוב לנפשו, את חוקיו כלא סובלים כל התערבות ואת שייכותנו במלוא חומרתה, אשר אינה מרוככת על ידי שום השגחה שמחוץ לעולם. אותו דבר עצמו תובע גם המיתוס שלנו, מיתוס ההיות-בעולם של אלוהים.
9ט
הנס יונס, מושג האלוהים אחרי אושוויץ ומאמרים נוספים (תר' דנית דותן), תל-אביב, 2004, עמ' 68 – 69.
לחשוב את אלוהים מחדש
"עבור היהודי, הרואה בעולם הזה את אתרם של הבריאה, של הצדק ושל הגאולה, אלוהים הוא בראש ובראשונה אלוהי ההיסטוריה. בעניין זה אפילו עבור המאמינים, "אושוויץ" מציבה את מושג האל בכללותו בסימן שאלה. כפי שניסיתי להראות, אושוויץ מוסיפה למעשה להתנסות ההיסטורית היהודית יסוד שלא היה שם מעולם קודם לכן, יסוד שאין אפשרות לעבד באמצעות הקטגוריות התיאולוגיות הישנות. אך מי שאינו רוצה פשוט להרפות ממושג האל – ואפילו לפילוסוף יש זכות לא לרצות בכך – חייב, כדי לא להיאלץ לזנוח אותו, לחשוב אותו מחדש ולחפש תשובה חדשה לבעיית איוב הישנה. את "אלוהי ההיסטוריה" קרוב לודאי שיצטרך להשאיר מאחוריו. אם כך: איזה מין אל יכול היה להניח לזה לקרות?"
10י
אפלטון, פוליטיאה, ספר ו, בתרגום י. ג. ליבס, ירושלים ותל אביב, שוקן, 1979, עמ' 416.
הטוב והעולם
"...שהטוב – איננו הוויה, אלא חורג בהודו ורום כוחו אף מתחום ההוויה"
11יא
עמנואל לוינס, אלוהים והפילוסופיה (תרגום: דניאל אפשטיין ועמית עסיס), תל אביב, רסלינג, 2004, עמ' 64.
עמנואל לוינס - להיות טוב
"להיות טוב זו מגרעה. בחשבון ההוויה זהו גירעון וטיפשות. להיות טוב פירושו הצטיינות, התעלות מעבר להוויה, מעל ליש. המוסר איננו רגע של ההוויה; הוא טוב מן ההוויה, אחר מההוויה, הוא עצם האפשרות של ה'מעבר'. בהיפוך המוסרי הזה, בהתייחסות זו של הרצוי אל הלא רצוי, במשימה המוזרה הזו המצווה קרבה אל הזולת, משוחרר אלוהים מהיות מושא, מן הנוכחות ומן ההוויה. הוא אינו מושא ואינו בן שיח. ריחוקו המוחלט ממני, הטרנסצנדנטיות שלו ביחס אליי, נהיית לאחריות שלי – בלתי ארוטית לחלוטין – כלפי הזולת".
12יב
הלל והגולגולת
הלל אומר: אל תפרוש מן הציבור, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע וסופו להישמע. ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה.

הוא היה אומר: אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד. ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד. ולא כל המרבה בסחורה, מחכים. ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.

אף הוא ראה גולגולת אחת צפה על פני המים; אמר לה, על דאטיפת אטיפוך, וסוף מטיפייך יטופון. (בגלל שהטבעת הטביעו אותך, וסוף מטביעייך לטבוע).
He used to say: do His will as though it were your will, so that He will do your will as though it were His. Set aside your will in the face of His will, so that he may set aside the will of others for the sake of your will. Hillel said: do not separate yourself from the community, Do not trust in yourself until the day of your death, Do not judge not your fellow man until you have reached his place. Do not say something that cannot be understood [trusting] that in the end it will be understood. Say not: ‘when I shall have leisure I shall study;’ perhaps you will not have leisure. He used to say: A brute is not sin-fearing, nor is an ignorant person pious; nor can a timid person learn, nor can an impatient person teach; nor will someone who engages too much in business become wise. In a place where there are no men, strive to be a man. Moreover he saw a skull floating on the face of the water. He said to it: because you drowned others, they drowned you. And in the end, they that drowned you will be drowned.
13יג
עמנואל לוינס, "דת של מבוגרים", בתוך: חירות קשה (תרגום: עידו בסוק), תל אביב, רסלינג, 2007, עמ' 84.
לוינס על הגולגולת הצפה
אם הפשעים המתחוללים במהלך ההסטוריה לא תמיד מכים את החפים מפשע, אין משמעות הדבר שהם בגדר משפטי צדק. שלא בדין אנו תופסים את שרשרת מעשי האלימות שמילאה את קורות העיתים כמשפטים שחרצה ההיסטוריה ואת ההיסטוריה עצמה – כשופט. הלל ידע שההיסטוריה אינה שופטת, ומשאין מתערבים במהלכה הגורלי, אין היא אלא מהדהדת פשע לפשע; שדבר – שום אירוע בהיסטוריה – אינו יכול לקבוע את גזר דינו של המצפון. הוא הדבר שמכוונת אליו הלשון התיאולוגית באומרה, משאמדה את כל המופלא שבחירות כזאת, שלאלוהים לבדו המשפט"
14יד
ויליאם גודמן - הנסיכה הקסומה (סרט)
החיים הם כאב
נורית: אתה לועג לכאבי – אני מתתי באותו היום.

ווזלי: החיים הם כאב, הוד מעלתך, כל מי שאומר לך משהו אחר מנסה למכור לך משהו.
15טו
ולטר בנימין, "תיזות על מושג ההיסטוריה, תיזה ט'", מבחר כתבים, ב (תר': דוד זינגר), תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1996, עמוד 313.
מלאך ההיסטוריה
יש תמונה של קליי הנקראת Angelus Novus . מתואר בה מלאך הנראה כמתרחק ממשהו שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות. כך צריך להיראות מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר. במקום שבו מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף חורבות אלו על אלו ומטילה אותם לרגליו. בלי ספק היה רוצה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל סערה הנושבת מגן-העדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל-כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמיים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת.

© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד
16 טז
פול קלי, מלאך חדש
17יז
עמנואל לוינס, "דת של מבוגרים", בתוך: חירות קשה (תר' עידו בסוק), תל אביב, רסלינג, 2007, עמ' 77.
אתאיזם או דת של מבוגרים?
[...] בהרס התפישה הנומינוזית של המקודש, יש משום סכנה של אתאיזם. וחייבים להסתכן בכך. רק דרכו מתעלה האדם אל הראייה הרוחנית של הטרנסצנדנטי. הלל ושבח לבורא על שנפח רוח חיים ביצור המאשר את קיומו לאחר שחלק עליו והכחישו ביוקרת המיתוס וההתלהבות; הלל ושבח לאל על שברא יצור המסוגל לבקש אחריו או לשמעו מרחוק, מתוך הפירוד, מתוך האתאיזם [...] האתאיזם עדיף על דתיות המתמסרת לאלים המיתיים [...] המונותיאיזם חורג מן האתאיזם וכולל אותו בתוכו, אך אין הוא בר-השגה אלא למי שהגיע לגיל הספק, הבדידות וההתקוממות. דרכו הקשה של המונותיאיזם חוברת אל נתיבות המערב. ניתן אכן לתהות אם בניתוח עד תום, רוח המערב, הפילוסופיה, אינה אלא עמדתה של האנושות המקבלת את סיכון האתאיזם, שיש להסתכן בו, אך לגבור עליו, כמין מחיר של הגעה לבגרות.
18יח
דיון
שני מאפיינים לתיאולוגיה חילונית
  • פרקטיקה חילונית – הימנעות מאורח חיים יהודי דתי: מצוות, תפילה, פולחן, קהילה, סמכות רבנים וכתבים.
  • אמונה חילונית – חיים ב"סקולום" – העולם הזה. אמונה שאין לראות את ההיסטוריה כתוצאה של חסד אלוהי ואין לצפות לגאולה אלוהית בעתיד.
  • תיאולוגים חילונים הם הוגי דעות המציבים את האלוהות במרכז השקפת עולמם ובכל זאת אינם משתבצים היטב לתוך מסגרת מחשבה דתית זו או אחרת. תיאולוגיה שהיא חילונית בהשקפת עולמה ובפרקטיקה שהיא מקדמת.
    20 כ