הדף מאת: רני יבין ואורי אורבך / בית מדרש אלול
דף הלימוד מציע היכרות עם גרסה מודרנית של אחד מסיפורי חז"ל, שעובד על ידי הסופר ח"כ אורי אורבך, ביוזמת בית מדרש אלול, ופורסם בספר הילדים 'חכמינו לימינו' הפונה לילדים ולמבוגרים כאחד.
בלימוד נשווה את הסיפור למקורו בתלמוד הירושלמי, ונתהה על הערכים המופיעים בו ועל הפירוש העכשווי שניתן לו.
נעמוד על עומק ההקשר בין הסב לנכדו ונשווה אותו למעמד הר סיני, ובכך נציע מחשבה מחודשת על יחסים אלו ועל משמעותם לימינו.
אורי אורבך, נכד זה נכד, חכמינו לימינו, הוצאת מגיד: 2010, עמ' 47-52
רבי יהושע אהב ללמוד תורה עם תלמידיו הרבים. כל-כך אהב ללמוד איתם שתמיד היה מוקף בתלמידים, ולא רק בכיתה ובבית המדרש, אלא גם במקומות שבהם בדרך כלל לא לומדים: בשוק, בכיכר העיר, במכולת ובתחנת האוטובוס (תחנה כבר הייתה אז. האוטובוס הגיע רק אחרי אלפיים שנה).
רבי יהושע היה עסוק מאוד. לא פלא, אם יש לו כמה מאות תלמידים בישיבה שלו, ולכל אחד יש רק שאלה אחת, או רק חידוש אחד, או שהוא סתם רוצה לשמוע עוד קצת מדברי חוכמתו של רבי יהושע – כמה זמן נשאר לו לעיסוקים אחרים?
אבל על דבר אחד הקפיד מאוד רבי יהושע. בכל יום שישי, בשעה שתיים עשרים ושתיים בצהריים, ועד השעה שלוש עשרים ושתיים, הוא היה יושב בבית ולומד תורה עם נכדו, שוקי. שוקי היה תלמיד חרוץ. כל השבוע הוא למד עם חבריו בבית הספר, אבל השעה שלו לבדו עם סבא יהושע הייתה הזמן החביב עליו ביותר. כל שבוע, בזמן ההכנות האחרונות לשבת, הם היו יושבים ועוסקים בתורה. סבא היה שואל את שוקי מה למד השבוע, ושוקי היה מספר לו. שוקי היה שואל את סבא מה הוא לימד השבוע, וסבא יהושע היה מסביר. ובסוף, סבתא הייתה נותנת לשוקי עוגת קינמון מיוחדת לשבת, ומניחה עוד אחת בילקוטו, ואומרת לו: 'שוקיל'ה מותק, לך הביתה ומסור לאמא ולאבא ולאחים הקטנים שלך נשיקות ושבת שלום'.
בדרך הביתה שוקי היה הולך שמח וטוב לב וכבר החל מחכה לשבוע הבא, ליום שישי בשעה שתיים עשרים ושתיים. הוא וסבא לא החמיצו מעולם אף מפגש. שניהם היו מחכים לכך כל השבוע, לא מחמיצים, לא שוכחים, לא מפספסים...
חוץ מפעם אחת. זה היה ביום שישי עמוס במיוחד. רבי יהושע השלים את הקניות לשבת, חזר מהר הביתה, הלך ללמד שיעור קצר, התעכב כדי לענות לתלמיד על שאלה דחופה, פתח עוד ספר, שוב שוחח עם תלמיד אחר, השלים בין שני אנשים שהסתכסכו ביניהם, השאיר מעטפה עם כמה שטרות בתיבת הדואר של השכנים העניים ואץ רץ לבית המרחץ. אז עוד לא היו מקלחות ואמבטיות בכל בית ובימי שישי היו כולם הולכים לבית המרחץ או למעיינות הסמוכים לעיר כדי להתכונן לשבת: מסתבנים ומתקרצפים וחופפים וטובלים ומתנגבים ומסתרקים ומסתלקים.
רבי יהושע החל להתכונן לרחצה; חלץ את נעליו, פשט את חולצתו, הסיר את הציצית, הניח את הכיפה הגדולה על המדף, ופתאום ....נזכר! 'בעוד תשע דקות תהיה השעה שתיים עשרים ושתיים, ואני עוד בבית המרחץ! איך פרח מזיכרוני השיעור השבועי שלי עם שוקי? איך אקבל את השבת בלי הלימוד עם הנכד האהוב שלי?
וחיש קל, תוך שהוא חושב את כל המחשבות הללו, הוא חזר וחבש את הכיפה, עטה כהרף עין את הציצית וכיפתר צ'יק-צ'ק את החולצה.
רבי חייא, חברו הטוב, הביט בו במבט מופתע: 'הי, רבי יהושע! לאן אתה רץ? עוד לא התרחצת וכבר אתה הולך?'
'אל תשאל' – ענה לו רבי יהושע – 'כמעט שכחתי את השיעור הקבוע עם הנכד שלי שוקי, הבן של הבן שלי, שייקה. כל יום שישי בשתיים עשרים ושתיים כמו שעון. ואני כבר כמעט מאחר...'
רבי חייא, שדווקא עכשיו נזכר לעכב את רבי יהושע, עמד בפתח בית המרחץ והקשה: 'אבל רבי יהושע, הרי בעצמך לימדת אותנו את הכלל 'אם התחילו – אין מפסיקים', כלומר: אם אדם נכנס לבית המרחץ והתחיל להתכונן לרחצה ופתאום הוא נזכר שעוד לא התפלל - הוא יכול לגמור קודם להתרחץ ורק אחר כך ללכת להתפלל. התפילה לא תברח...'
'נכון מאוד' - אמר רבי יהושע תוך כדי נעילת נעליו – 'אני שמח שאתה זוכר את הכלל שלימדתי. אבל לימוד תורה עם הנכד שלי - זה יותר חשוב אפילו מרחצה בבית מרחץ'.
'יותר חשוב? הרי אתה יכול ללמוד איתו אחר כך... אפשר ללמוד איתו גם בשלוש שלושים ושלוש, בארבע ארבעים וארבע, ואפילו בשלוש ורבע-שלוש ועשרים, אם לא מדייקים כל כך...'
'גם להתרחץ אני יכול אחר כך', אמר רבי יהושע והכניס את המגבת לתיק, 'ואומר לך עוד משהו, ידידי חייא. ללמוד עם הנכד זה כמו לעמוד בהר סיני ולקבל את התורה באופן ישיר מפיו של הקדוש ברוך הוא'.
'אוהו, זה כבר נשמע מעניין' – אמר רבי חייא, ורבי יהושע, שכבר היה לבוש לגמרי, וכבר שלח רגל אחת אל מחוץ לבית המרחץ, אמר לו: 'אתה בטח זוכר את הפסוקים האלה מהתורה: 'והודעתם לבניך ולבני בניך; יום אשר עמדת לפני ה' אלוהיך בחורב'. מהפסוקים האלה, שמזכירים בנשימה אחת את הסבים שמלמדים תורה את נכדיהם, ואת יום קבלת התורה בהר חורב הוא הר סיני - אני לומד שכל השומע פרשה מבן בנו כאילו הוא שומעה מסיני. אחרת התורה לא הייתה מזכירה זאת ביחד. נו, אתה רוצה שאני אאחר למתן תורה בהר סיני בגלל שנזכרתי באיחור להתקלח?'
עד שרבי חייא הספיק להגיב, רבי יהושע כבר היה בחוץ, בדרכו הביתה. ורבי חייא חשב לעצמו: 'רבי יהושע הזה, כל הכבוד לו. גם מוצא זמן קבוע ללמוד עם הנכד שלו, גם יש לו תשובה חכמה על כל שאלה, וגם הצליח ללמד אותי משהו חדש אפילו במקלחת. ומה שעוד אני שם לב עכשיו זה שהוא לקח לי בטעות את המגבת. רבי יהושעעעע....!'
רבי יהושע אהב ללמוד תורה עם תלמידיו הרבים. כל-כך אהב ללמוד איתם שתמיד היה מוקף בתלמידים, ולא רק בכיתה ובבית המדרש, אלא גם במקומות שבהם בדרך כלל לא לומדים: בשוק, בכיכר העיר, במכולת ובתחנת האוטובוס (תחנה כבר הייתה אז. האוטובוס הגיע רק אחרי אלפיים שנה).
רבי יהושע היה עסוק מאוד. לא פלא, אם יש לו כמה מאות תלמידים בישיבה שלו, ולכל אחד יש רק שאלה אחת, או רק חידוש אחד, או שהוא סתם רוצה לשמוע עוד קצת מדברי חוכמתו של רבי יהושע – כמה זמן נשאר לו לעיסוקים אחרים?
אבל על דבר אחד הקפיד מאוד רבי יהושע. בכל יום שישי, בשעה שתיים עשרים ושתיים בצהריים, ועד השעה שלוש עשרים ושתיים, הוא היה יושב בבית ולומד תורה עם נכדו, שוקי. שוקי היה תלמיד חרוץ. כל השבוע הוא למד עם חבריו בבית הספר, אבל השעה שלו לבדו עם סבא יהושע הייתה הזמן החביב עליו ביותר. כל שבוע, בזמן ההכנות האחרונות לשבת, הם היו יושבים ועוסקים בתורה. סבא היה שואל את שוקי מה למד השבוע, ושוקי היה מספר לו. שוקי היה שואל את סבא מה הוא לימד השבוע, וסבא יהושע היה מסביר. ובסוף, סבתא הייתה נותנת לשוקי עוגת קינמון מיוחדת לשבת, ומניחה עוד אחת בילקוטו, ואומרת לו: 'שוקיל'ה מותק, לך הביתה ומסור לאמא ולאבא ולאחים הקטנים שלך נשיקות ושבת שלום'.
בדרך הביתה שוקי היה הולך שמח וטוב לב וכבר החל מחכה לשבוע הבא, ליום שישי בשעה שתיים עשרים ושתיים. הוא וסבא לא החמיצו מעולם אף מפגש. שניהם היו מחכים לכך כל השבוע, לא מחמיצים, לא שוכחים, לא מפספסים...
חוץ מפעם אחת. זה היה ביום שישי עמוס במיוחד. רבי יהושע השלים את הקניות לשבת, חזר מהר הביתה, הלך ללמד שיעור קצר, התעכב כדי לענות לתלמיד על שאלה דחופה, פתח עוד ספר, שוב שוחח עם תלמיד אחר, השלים בין שני אנשים שהסתכסכו ביניהם, השאיר מעטפה עם כמה שטרות בתיבת הדואר של השכנים העניים ואץ רץ לבית המרחץ. אז עוד לא היו מקלחות ואמבטיות בכל בית ובימי שישי היו כולם הולכים לבית המרחץ או למעיינות הסמוכים לעיר כדי להתכונן לשבת: מסתבנים ומתקרצפים וחופפים וטובלים ומתנגבים ומסתרקים ומסתלקים.
רבי יהושע החל להתכונן לרחצה; חלץ את נעליו, פשט את חולצתו, הסיר את הציצית, הניח את הכיפה הגדולה על המדף, ופתאום ....נזכר! 'בעוד תשע דקות תהיה השעה שתיים עשרים ושתיים, ואני עוד בבית המרחץ! איך פרח מזיכרוני השיעור השבועי שלי עם שוקי? איך אקבל את השבת בלי הלימוד עם הנכד האהוב שלי?
וחיש קל, תוך שהוא חושב את כל המחשבות הללו, הוא חזר וחבש את הכיפה, עטה כהרף עין את הציצית וכיפתר צ'יק-צ'ק את החולצה.
רבי חייא, חברו הטוב, הביט בו במבט מופתע: 'הי, רבי יהושע! לאן אתה רץ? עוד לא התרחצת וכבר אתה הולך?'
'אל תשאל' – ענה לו רבי יהושע – 'כמעט שכחתי את השיעור הקבוע עם הנכד שלי שוקי, הבן של הבן שלי, שייקה. כל יום שישי בשתיים עשרים ושתיים כמו שעון. ואני כבר כמעט מאחר...'
רבי חייא, שדווקא עכשיו נזכר לעכב את רבי יהושע, עמד בפתח בית המרחץ והקשה: 'אבל רבי יהושע, הרי בעצמך לימדת אותנו את הכלל 'אם התחילו – אין מפסיקים', כלומר: אם אדם נכנס לבית המרחץ והתחיל להתכונן לרחצה ופתאום הוא נזכר שעוד לא התפלל - הוא יכול לגמור קודם להתרחץ ורק אחר כך ללכת להתפלל. התפילה לא תברח...'
'נכון מאוד' - אמר רבי יהושע תוך כדי נעילת נעליו – 'אני שמח שאתה זוכר את הכלל שלימדתי. אבל לימוד תורה עם הנכד שלי - זה יותר חשוב אפילו מרחצה בבית מרחץ'.
'יותר חשוב? הרי אתה יכול ללמוד איתו אחר כך... אפשר ללמוד איתו גם בשלוש שלושים ושלוש, בארבע ארבעים וארבע, ואפילו בשלוש ורבע-שלוש ועשרים, אם לא מדייקים כל כך...'
'גם להתרחץ אני יכול אחר כך', אמר רבי יהושע והכניס את המגבת לתיק, 'ואומר לך עוד משהו, ידידי חייא. ללמוד עם הנכד זה כמו לעמוד בהר סיני ולקבל את התורה באופן ישיר מפיו של הקדוש ברוך הוא'.
'אוהו, זה כבר נשמע מעניין' – אמר רבי חייא, ורבי יהושע, שכבר היה לבוש לגמרי, וכבר שלח רגל אחת אל מחוץ לבית המרחץ, אמר לו: 'אתה בטח זוכר את הפסוקים האלה מהתורה: 'והודעתם לבניך ולבני בניך; יום אשר עמדת לפני ה' אלוהיך בחורב'. מהפסוקים האלה, שמזכירים בנשימה אחת את הסבים שמלמדים תורה את נכדיהם, ואת יום קבלת התורה בהר חורב הוא הר סיני - אני לומד שכל השומע פרשה מבן בנו כאילו הוא שומעה מסיני. אחרת התורה לא הייתה מזכירה זאת ביחד. נו, אתה רוצה שאני אאחר למתן תורה בהר סיני בגלל שנזכרתי באיחור להתקלח?'
עד שרבי חייא הספיק להגיב, רבי יהושע כבר היה בחוץ, בדרכו הביתה. ורבי חייא חשב לעצמו: 'רבי יהושע הזה, כל הכבוד לו. גם מוצא זמן קבוע ללמוד עם הנכד שלו, גם יש לו תשובה חכמה על כל שאלה, וגם הצליח ללמד אותי משהו חדש אפילו במקלחת. ומה שעוד אני שם לב עכשיו זה שהוא לקח לי בטעות את המגבת. רבי יהושעעעע....!'
הסיפור המקורי
ספר האגדה
ר' יהושע היה רגיל לשמוע פרשה מבן בנו בכל ערב שבת.
פעם אחת שכח ונכנס לרחוץ באותם מרחצאות של טבריא, והיה סמוך על כתפו של ר' חיא בר-אבא.
נזכר שלא שמע פרשה מבן בנו, חזר ויצא.
אמר לו ר' חיא בר-אבא: ולא כן לימדתנו, רבנו - אם התחילו אין מפסיקים?
אמר לו: חיא בני, קלה היא בעיניך? שכל השומע פרשה מבן בנו, כאילו הוא שומעה מהר-סיני, שנאמר: 'והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדתי לפני ה' אלוהיך בחורב'.
ר' יהושע היה רגיל לשמוע פרשה מבן בנו בכל ערב שבת.
פעם אחת שכח ונכנס לרחוץ באותם מרחצאות של טבריא, והיה סמוך על כתפו של ר' חיא בר-אבא.
נזכר שלא שמע פרשה מבן בנו, חזר ויצא.
אמר לו ר' חיא בר-אבא: ולא כן לימדתנו, רבנו - אם התחילו אין מפסיקים?
אמר לו: חיא בני, קלה היא בעיניך? שכל השומע פרשה מבן בנו, כאילו הוא שומעה מהר-סיני, שנאמר: 'והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדתי לפני ה' אלוהיך בחורב'.
ירושלמי מסכת שבת פרק א הלכה ב, דף ג טור א
רבי יהושע בן לוי הוה יליף שמע פרשתה מן בר בריה בכל ערובת שובא.
חד זמן אינשי ועאל מיסחי בההן דימוסין דטיבריא והוה מסתמיך על כתפתיה דרבי חייא בר בא.
אינהר דלא שמע פרשתיה מן בר בריה. וחזר ונפק ליה. מה הוה רבי דרוסי אמר: כך הוה רבי לעזר בי רבי יוסי אומר שליח מנוי הוה.
אמר ליה רבי חייא בר אבא: ולא כן אלפן רבי אם התחילו אין מפסיקין
אמר ליה: חייא בני, קלה היא בעיניך? שכל השומע פרשה מן בן בנו כאלו הוא שומעה מהר סיני. ומה טעמא? 'והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב'.
רבי יהושע בן לוי הוה יליף שמע פרשתה מן בר בריה בכל ערובת שובא.
חד זמן אינשי ועאל מיסחי בההן דימוסין דטיבריא והוה מסתמיך על כתפתיה דרבי חייא בר בא.
אינהר דלא שמע פרשתיה מן בר בריה. וחזר ונפק ליה. מה הוה רבי דרוסי אמר: כך הוה רבי לעזר בי רבי יוסי אומר שליח מנוי הוה.
אמר ליה רבי חייא בר אבא: ולא כן אלפן רבי אם התחילו אין מפסיקין
אמר ליה: חייא בני, קלה היא בעיניך? שכל השומע פרשה מן בן בנו כאלו הוא שומעה מהר סיני. ומה טעמא? 'והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב'.
דיון
- כיצד תופס ר' יהושע את הלימוד השבועי שלו עם נכדו? האם לדעתכם המוקד המרכזי בסיפור הוא יחסי סב ונכד או שמא לימוד התורה?
- אילו הייתם מעבדים בעצמכם את הסיפור המקורי לימינו, אילו נקודות הייתם מדגישים בו?
- האם הפרשנות החדשה שניתנה לסיפור מקובלת עליכם? מדוע?
