הדף מאת: ממזרח שמש / בית המדרש ממזרח שמש
בלימוד זה נגלה כי 'הסיפור הציוני' המוכר אינו נחלת כלל האוכלוסייה במדינת ישראל, ולכן קבוצה גדולה מאוד של יהודים יוצאי ארצות האסלאם חשים מודרים מן הנרטיב המוכר ומנוכרים לסיפור הציוני השולט. כל עוד לא ייכנס גם הסיפור הציוני שלהם לדפי ההיסטוריה ולתודעה הציבורית, הם לא יחושו חלק מן החברה. על מנת לחשוף את הנרטיב ה'אחר', נקרא מבחר מקורות שכתבו סמי שלום שטרית, מירון רפפורט והרב כלפון משה הכהן, ונעיין בצילום של מאיר גל.
לימוד בחברותא: מי חסר בסיפור הציוני?
סמי שלום-שטרית, 'מחיקון ציוני-אשכנזי (תכניות הלימודים של מדינת ישראל כמחיקון של ההיסטוריה, התרבות והזהות של היהודים המזרחים)', מאזניים, 55 (אפריל 1997)
בתכנית הלימודים "תולדות עם ישראל בדורות האחרונים", בבתי-הספר העל-יסודיים, מופיעים יהודי המזרח בשני פרקים בלבד, הראשון: "פעילות ציונית בארצות האיסלאם ותנועת העלייה לארץ", והשני: "העלייה ההמונית וחיסול הגלויות בארצות האיסלאם" [...] כלומר, הסיפור המזרחי מופיע רק אם הוא משרת את העניין הציוני וכאילו אין ליהודי המזרח שום עמידה היסטורית עצמית. וכבר ראינו שבפרקים האלה מופיעים יהודי המזרח בהקשר שלילי, כאילו כל חייהם ישבו בסבל והמתינו לגאולה [...] של יהודי אירופה. פעם ערכתי בנושא זה שיחה גלויה עם תלמידיי בכיתה י"א. שאלתי כל אחד ואחת על מוצא המשפחה וביקשתי שיספרו את שהם יודעים על תולדות היהודים מארץ המוצא. היו שם נערים ונערות ממוצא מרוקני, תוניסאי, אלג'יראי, עירקי, תימני, הודי, פרסי, טורקי, מצרי, גרוזיני, רוסי, פולני ורומני. התלמידים המזרחים לא ידעו לספר דבר וחצי דבר והשיבו כולם במבוכה: "אני לא יודע, מאיפה שאדע?" התלמידים האשכנזים סיפרו בשטף על האנטישמיות באירופה, על הפוגרומים ברוסיה, על התנועה הציונית, על הספרות העברית, על השואה ועל הקמת מדינת ישראל. הם ידעו לציין שמות רבים של גיבורי ההיסטוריה הזאת, מהרצל דרך ביאליק ועד בן-גוריון וז'בוטינסקי. כאשר שמעו התלמידים המזרחים את הפירוט העשיר הזה הגיבו אחדים מהם: "זאת לא חוכמה, גם אנחנו מכירים את ההיסטוריה הזאת. למדנו את זה יחד בבית הספר." המשכתי להקשות על התלמידים המזרחים: "נכון, ובכל זאת זו ההיסטוריה של היהודים באירופה, ואילו את ההיסטוריה של הקהילות שלכם, המזרחיות, אתם לא לומדים בבית ספר. מדוע?" התשובות היו מגוונות ומרתקות. תלמידה אחת אמרה: "אולי ההיסטוריה של המזרחים לא חשובה. אולי מספרים רק את ההיסטוריה של אנשים חשובים". שאלתי מי מחליט מה חשוב ומה לא? היא משכה בכתפיה. תלמיד אחר שאל אם יש בכלל מה לספר על יהודי המזרח? לעומתם, תלמידה אחת ממשפחת רבנים מרוקנים מיוחסת אמרה שהיא מאד גאה במשפחה שלה וסיפרה מעט ובאופן כללי על שושלת הרבנים והוסיפה שבאמת היא למדה את זה רק מהסיפורים בבית. תלמיד אחר סיפר שסבו בעיראק היה אמיד מאד וכשהוא הגיע לישראל הוא הפך להיות עני והמשפחה סבלה בגלל זה. שתקתי. כולם שתקו. אחר-כך הסברתי שאנחנו בעצם לומדים בכיתה הזו את ההיסטוריה של 5 תלמידים בלבד מתוך שלושים. שאלתי את התלמידים האשכנזים האם זה הוגן. הם טענו שבהחלט לא וצריך לשנות את המצב".
בתכנית הלימודים "תולדות עם ישראל בדורות האחרונים", בבתי-הספר העל-יסודיים, מופיעים יהודי המזרח בשני פרקים בלבד, הראשון: "פעילות ציונית בארצות האיסלאם ותנועת העלייה לארץ", והשני: "העלייה ההמונית וחיסול הגלויות בארצות האיסלאם" [...] כלומר, הסיפור המזרחי מופיע רק אם הוא משרת את העניין הציוני וכאילו אין ליהודי המזרח שום עמידה היסטורית עצמית. וכבר ראינו שבפרקים האלה מופיעים יהודי המזרח בהקשר שלילי, כאילו כל חייהם ישבו בסבל והמתינו לגאולה [...] של יהודי אירופה. פעם ערכתי בנושא זה שיחה גלויה עם תלמידיי בכיתה י"א. שאלתי כל אחד ואחת על מוצא המשפחה וביקשתי שיספרו את שהם יודעים על תולדות היהודים מארץ המוצא. היו שם נערים ונערות ממוצא מרוקני, תוניסאי, אלג'יראי, עירקי, תימני, הודי, פרסי, טורקי, מצרי, גרוזיני, רוסי, פולני ורומני. התלמידים המזרחים לא ידעו לספר דבר וחצי דבר והשיבו כולם במבוכה: "אני לא יודע, מאיפה שאדע?" התלמידים האשכנזים סיפרו בשטף על האנטישמיות באירופה, על הפוגרומים ברוסיה, על התנועה הציונית, על הספרות העברית, על השואה ועל הקמת מדינת ישראל. הם ידעו לציין שמות רבים של גיבורי ההיסטוריה הזאת, מהרצל דרך ביאליק ועד בן-גוריון וז'בוטינסקי. כאשר שמעו התלמידים המזרחים את הפירוט העשיר הזה הגיבו אחדים מהם: "זאת לא חוכמה, גם אנחנו מכירים את ההיסטוריה הזאת. למדנו את זה יחד בבית הספר." המשכתי להקשות על התלמידים המזרחים: "נכון, ובכל זאת זו ההיסטוריה של היהודים באירופה, ואילו את ההיסטוריה של הקהילות שלכם, המזרחיות, אתם לא לומדים בבית ספר. מדוע?" התשובות היו מגוונות ומרתקות. תלמידה אחת אמרה: "אולי ההיסטוריה של המזרחים לא חשובה. אולי מספרים רק את ההיסטוריה של אנשים חשובים". שאלתי מי מחליט מה חשוב ומה לא? היא משכה בכתפיה. תלמיד אחר שאל אם יש בכלל מה לספר על יהודי המזרח? לעומתם, תלמידה אחת ממשפחת רבנים מרוקנים מיוחסת אמרה שהיא מאד גאה במשפחה שלה וסיפרה מעט ובאופן כללי על שושלת הרבנים והוסיפה שבאמת היא למדה את זה רק מהסיפורים בבית. תלמיד אחר סיפר שסבו בעיראק היה אמיד מאד וכשהוא הגיע לישראל הוא הפך להיות עני והמשפחה סבלה בגלל זה. שתקתי. כולם שתקו. אחר-כך הסברתי שאנחנו בעצם לומדים בכיתה הזו את ההיסטוריה של 5 תלמידים בלבד מתוך שלושים. שאלתי את התלמידים האשכנזים האם זה הוגן. הם טענו שבהחלט לא וצריך לשנות את המצב".
תשעה מתוך ארבע מאות (המערב וכל השאר – המזרחים על פי קירשנבאום), מאיר גל, ניו יורק, 1997 Meir Gal, Nine Out of Four Hundred (The West and The Rest) , New York, 1997
© כל הזכויות שמורות ל© מאיר גל. באדיבות אתר קדמה
www.kedma.co.il
© כל הזכויות שמורות ל© מאיר גל. באדיבות אתר קדמה
www.kedma.co.il
תשעה מתוך ארבע מאות (המערב וכל השאר – המזרחים על פי קירשנבאום), מאיר גל, ניו יורק, 1997. באדיבות אתר קדמה.
תשעה מתוך ארבע מאות (המערב וכל השאר – המזרחים על פי קירשנבאום)
דבריו של מאיר גל, אמן הפועל בישראל ובניו-יורק, על היצירה: מאז הקמת מדינת ישראל שמענו בעיקר על יהודיה האשכנזים ורק את קולם. מאמרים רבים תיארו בחיוב את המדינה ככזו שהצליחה ליצור חברה מגוונת מבחינה אתנית ותרבותית. לצערי, רוב החיבורים האלה תיארו מצב כוזב הרחוק מאוד מהמציאות שהקבוצות הלא-אשכנזיות היו צריכות לסבול. מזרחים אשר כתבו באופן מתמיד ונרחב על דיכוי המזרחים בישראל ואשר תיעדו את ההתנגדות של המזרחים לדיכוי, מצאו עצמם תחת צנזורה וביקורת קשה. עד היום הזה פעילים מזרחיים מודחקים לשוליים ואף מוּדרים ממוקדי החלטה ומשאבים ציבוריים. ספרי הלימוד הרשמיים של ההיסטוריה של העם היהודי בהם משתמשים בבתי הספר הממלכתיים בישראל, מוקדשים ברובם המכריע להיסטוריה של יהודי אירופה. במשך עשורים ארוכים משרד החינוך מחק בשיטתיות את ההיסטוריה של יהודי המזרח מספרי הלימוד. ספרים אלה סייעו בפיתוח תודעה כוזבת בקרב התלמידים לפיה ההיסטוריה של העם היהודי התרחשה בעיקר במזרח אירופה, ושלמזרחים אין ממש היסטוריה שראויה לזיכרון הקולקטיבי.מדיניות זו, שאת שורשיה ניתן לאתר עוד לפני הקמת המדינה ביחס של המתיישבים האשכנזים לקהילות המזרחיות והספרדיות בפלסטין ומאוחר יותר במדינת ישראל. הם תייגו את היהודים הלא-אשכנזים כנחשלים ופרימיטיביים. מאוחר יותר הפעילה המדינה הגירה סלקטיבית ממדינות צפון אפריקה ואסיה בשנות ה-50, כדי "למזער את ההשפעה התרבותית השלילית" של התרבויות הלא-אירופאיות על הישות הישראלית המתהווה.מהרגע בו דרכה כף רגלם בישראל, נדרשו המזרחים להתכחש לזהותם היהודית-ערבית, אשר בה החזיקו במשך מאות שנים בעולם הערבי ובפלסטין. במהלך מאות השנים הללו לא היה ניגוד בין זהות יהודית דתית לבין זהות ערבית תרבותית שהתקיימו בו זמנית אצל היהודים. פעולות התנועה הציונית והקמת מדינת ישראל גרמו להפרדה בין המזרחים לבין שורשיהם התרבותיים, והחליפו את זהותם היהודית-ערבית בזהות ישראלית חדשה המבוססת על שנאת העולם הערבי. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה התכחשות של המזרחים כלפי עברם, אשר בהדרגה התפתחה לשנאה עצמית. הספר שאני מחזיק בידי "תולדות העם היהודי בדורות האחרונים", שנכתב על ידי דר' קירשנבוים, ושאושר על ידי משרד החינוך, שימש תלמידי תיכון (כולל אותי) בלימודי ההיסטוריה בבתי הספר הממלכתיים בישראל בשנות ה-70. תשעת העמודים שאני מחזיק בתצלום, הם העמודים היחידים בספר הדנים בהיסטוריה של לא-אירופאים, מכאן הכותרת: "תשעה מתוך ארבע מאות (המזרחים על פי קירשנבוים)". מטרתי בעבודה זו היא לשים קץ לויכוח האם מזרחים סבלו מאפליה בישראל. גם היום ממשיך משרד החינוך למחוק את ההיסטוריה של היהודים הלא-אירופאים, למרות העובדה שהם מהווים כמחצית מהאוכלוסייה בישראל. זוהי רק דוגמא אחת לשיטות בהן המדינה הופכת את הרוב המזרחי למיעוט.
© כל הזכויות שמורות ל© מאיר גל. באדיבות אתר קדמה http://www.kedma.co.il
lib.cet.ac.il
תשעה מתוך ארבע מאות (המערב וכל השאר – המזרחים על פי קירשנבאום)
דבריו של מאיר גל, אמן הפועל בישראל ובניו-יורק, על היצירה: מאז הקמת מדינת ישראל שמענו בעיקר על יהודיה האשכנזים ורק את קולם. מאמרים רבים תיארו בחיוב את המדינה ככזו שהצליחה ליצור חברה מגוונת מבחינה אתנית ותרבותית. לצערי, רוב החיבורים האלה תיארו מצב כוזב הרחוק מאוד מהמציאות שהקבוצות הלא-אשכנזיות היו צריכות לסבול. מזרחים אשר כתבו באופן מתמיד ונרחב על דיכוי המזרחים בישראל ואשר תיעדו את ההתנגדות של המזרחים לדיכוי, מצאו עצמם תחת צנזורה וביקורת קשה. עד היום הזה פעילים מזרחיים מודחקים לשוליים ואף מוּדרים ממוקדי החלטה ומשאבים ציבוריים. ספרי הלימוד הרשמיים של ההיסטוריה של העם היהודי בהם משתמשים בבתי הספר הממלכתיים בישראל, מוקדשים ברובם המכריע להיסטוריה של יהודי אירופה. במשך עשורים ארוכים משרד החינוך מחק בשיטתיות את ההיסטוריה של יהודי המזרח מספרי הלימוד. ספרים אלה סייעו בפיתוח תודעה כוזבת בקרב התלמידים לפיה ההיסטוריה של העם היהודי התרחשה בעיקר במזרח אירופה, ושלמזרחים אין ממש היסטוריה שראויה לזיכרון הקולקטיבי.מדיניות זו, שאת שורשיה ניתן לאתר עוד לפני הקמת המדינה ביחס של המתיישבים האשכנזים לקהילות המזרחיות והספרדיות בפלסטין ומאוחר יותר במדינת ישראל. הם תייגו את היהודים הלא-אשכנזים כנחשלים ופרימיטיביים. מאוחר יותר הפעילה המדינה הגירה סלקטיבית ממדינות צפון אפריקה ואסיה בשנות ה-50, כדי "למזער את ההשפעה התרבותית השלילית" של התרבויות הלא-אירופאיות על הישות הישראלית המתהווה.מהרגע בו דרכה כף רגלם בישראל, נדרשו המזרחים להתכחש לזהותם היהודית-ערבית, אשר בה החזיקו במשך מאות שנים בעולם הערבי ובפלסטין. במהלך מאות השנים הללו לא היה ניגוד בין זהות יהודית דתית לבין זהות ערבית תרבותית שהתקיימו בו זמנית אצל היהודים. פעולות התנועה הציונית והקמת מדינת ישראל גרמו להפרדה בין המזרחים לבין שורשיהם התרבותיים, והחליפו את זהותם היהודית-ערבית בזהות ישראלית חדשה המבוססת על שנאת העולם הערבי. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה התכחשות של המזרחים כלפי עברם, אשר בהדרגה התפתחה לשנאה עצמית. הספר שאני מחזיק בידי "תולדות העם היהודי בדורות האחרונים", שנכתב על ידי דר' קירשנבוים, ושאושר על ידי משרד החינוך, שימש תלמידי תיכון (כולל אותי) בלימודי ההיסטוריה בבתי הספר הממלכתיים בישראל בשנות ה-70. תשעת העמודים שאני מחזיק בתצלום, הם העמודים היחידים בספר הדנים בהיסטוריה של לא-אירופאים, מכאן הכותרת: "תשעה מתוך ארבע מאות (המזרחים על פי קירשנבוים)". מטרתי בעבודה זו היא לשים קץ לויכוח האם מזרחים סבלו מאפליה בישראל. גם היום ממשיך משרד החינוך למחוק את ההיסטוריה של היהודים הלא-אירופאים, למרות העובדה שהם מהווים כמחצית מהאוכלוסייה בישראל. זוהי רק דוגמא אחת לשיטות בהן המדינה הופכת את הרוב המזרחי למיעוט.
© כל הזכויות שמורות ל© מאיר גל. באדיבות אתר קדמה http://www.kedma.co.il
lib.cet.ac.il
באדיבות אתר קדמה. Meir Gal, Nine Out of Four Hundred (The West and The Rest), New York, 1997
(Nine Out of Four Hundred (The West and The Rest
Since the establishment of Israel we have heard mostly from and about its European (Ashkenazi) Jewry. Numerous articles have depicted the State of Israel as a country that successfully managed to bring together people of different ethnic origins. Unfortunately, most of these articles have created a perception that is far from the realities that non-Ashkenazi groups have had to endure. Mizrahim (Jews of Asian and African origins commonly referred to as Sephardim) who have written extensively about the discrimination against Mizrahim in Israel and who have documented the history of Mizrahi resistance have been censured and criticized. To this day, Mizrahi activists in Israel are marginalized and often excluded from public positions and funding. The official textbooks on the history of the Jewish people used in Israeli schools are dedicated almost exclusively to the history of European Jewry. For decades the Ministry of Education systematically deleted the history of Jews who came from the Middle East, Asia, and Africa. These books helped establish a consciousness that the history of the Jewish people took place in Eastern Europe and that Mizrahim have no history worthy of remembering. The origins of this policy date back to the Ashkenazi treatment of the Mizrahi Diaspora prior to the establishment of the State of Israel. Both Jewish European communities and the Eastern European leadership in Palestine and later in Israel, categorized non-European Jews as backward and primitive. Cautionary measures in the form of selective immigration policies were enacted in the 1950¹s in order to reduce the dangerous influence of non-European cultures on the new Israeli entity. From the moment of their arrival in Israel, Mizrahim were forced to deny their Jewish-Arab identity, which they held for centuries in Arab countries and in Palestine. Throughout this era there was no contradiction between being a Jew and an Arab simultaneously. The advent of Zionism and the establishment of the Israeli State drove a wedge between Mizrahim and their origins, and replaced their Jewish - Arab identity with a new Israeli identity based on hatred of the Arab world. The inevitable outcome was an irreconcilable Mizrahi denial of its own past, which gradually evolved into self-hatred. The title of the book I am holding in the photograph is The History of The Jewish People In Recent Generations. This book was the only official text book which was given to high school students (including myself) in the early 70's. The nine pages I am holding are the only pages in the book that discuss non-European Jewish history. Hence the title: Nine Out of Four Hundred (The West and the Rest). My intention is to put an end to the speculative character of the argument whether or not Mizrahim have been discriminated in Israel. Today the Ministry of Education continues to erase the history of its non European Jews despite the fact that they comprise more than half of the Israeli population. And this is only one example of the ways through which the State minoritized its non-European majority.
Meir Gal New York, 1997
© כל הזכויות שמורות ל© מאיר גל. באדיבות אתר קדמה http://www.kedma.co.il
lib.cet.ac.il
(Nine Out of Four Hundred (The West and The Rest
Since the establishment of Israel we have heard mostly from and about its European (Ashkenazi) Jewry. Numerous articles have depicted the State of Israel as a country that successfully managed to bring together people of different ethnic origins. Unfortunately, most of these articles have created a perception that is far from the realities that non-Ashkenazi groups have had to endure. Mizrahim (Jews of Asian and African origins commonly referred to as Sephardim) who have written extensively about the discrimination against Mizrahim in Israel and who have documented the history of Mizrahi resistance have been censured and criticized. To this day, Mizrahi activists in Israel are marginalized and often excluded from public positions and funding. The official textbooks on the history of the Jewish people used in Israeli schools are dedicated almost exclusively to the history of European Jewry. For decades the Ministry of Education systematically deleted the history of Jews who came from the Middle East, Asia, and Africa. These books helped establish a consciousness that the history of the Jewish people took place in Eastern Europe and that Mizrahim have no history worthy of remembering. The origins of this policy date back to the Ashkenazi treatment of the Mizrahi Diaspora prior to the establishment of the State of Israel. Both Jewish European communities and the Eastern European leadership in Palestine and later in Israel, categorized non-European Jews as backward and primitive. Cautionary measures in the form of selective immigration policies were enacted in the 1950¹s in order to reduce the dangerous influence of non-European cultures on the new Israeli entity. From the moment of their arrival in Israel, Mizrahim were forced to deny their Jewish-Arab identity, which they held for centuries in Arab countries and in Palestine. Throughout this era there was no contradiction between being a Jew and an Arab simultaneously. The advent of Zionism and the establishment of the Israeli State drove a wedge between Mizrahim and their origins, and replaced their Jewish - Arab identity with a new Israeli identity based on hatred of the Arab world. The inevitable outcome was an irreconcilable Mizrahi denial of its own past, which gradually evolved into self-hatred. The title of the book I am holding in the photograph is The History of The Jewish People In Recent Generations. This book was the only official text book which was given to high school students (including myself) in the early 70's. The nine pages I am holding are the only pages in the book that discuss non-European Jewish history. Hence the title: Nine Out of Four Hundred (The West and the Rest). My intention is to put an end to the speculative character of the argument whether or not Mizrahim have been discriminated in Israel. Today the Ministry of Education continues to erase the history of its non European Jews despite the fact that they comprise more than half of the Israeli population. And this is only one example of the ways through which the State minoritized its non-European majority.
Meir Gal New York, 1997
© כל הזכויות שמורות ל© מאיר גל. באדיבות אתר קדמה http://www.kedma.co.il
lib.cet.ac.il
דיון
- מדוע איננו מכירים את הסיפור הציוני של יהודי ארצות האסלאם?
- אילו השלכות יש לעובדה שישנם סיפורים שאינם חלק מן האתוס הציוני?
לימוד קבוצתי: מי הם החלוצים?
מבוסס על ראיון שערכה אדמית פרא עם ארלה כהן, יוצר הסרט "החלוצים", 29/9/07
היסטוריה היא תמיד סיפור של הקבוצה השליטה בעם שבוחרת את חומרי הסיפר לפי נקודת התצפית שלה, וכך גם בסיפורים המוכרים לכולנו על "החלוץ הציוני". ואולם לאחרונה אנו שומעים יותר ויותר את הנרטיב החדש של המזרחי, המציף את השאלה: מהי ההגדרה לחלוציות? האם זה להיות ראשון על האדמה או האם זה לעסוק בעבודת האדמה? הסרט "החלוצים" מנסה להשיב לשאלה זו באמצעות סיפוריהם של המתיישבים הראשונים במעברת שדרות, ערב פסח 1951, ועד היום בשעה שקולות "השחר האדום" לצד נפילות הקסמים ממלאים את האוויר. למה חשוב להציג סרט כזה היום? הרי כבר עברנו את שנות החמישים וגם אם לא למדנו את הלקחים (ראו קליטתם של האתיופים בארץ) בשביל מה לחדד ולהזכיר לדור השלישי את העבר הכאוב? אנו חיים במדינה של מהגרים, לכל אחד יש את כאב הגלות שלו, וגם כאן כמובן יהודי אירופה מנצחים שכן סיפור הכאב של גלותם הוא הגדול מכולם. העניין הוא, שאם עוזבים לרגע את התחרות "למי כואב יותר?" ומנסים להבין כיצד התגלגל הכאב הזה אל הדורות הבאים, מגלים אנשים שבורים ורעבים שהעבירו את תחושת העליבות הזאת הלאה. הדור השני והשלישי של תושבי המעברות גדל עם תחושת עליבות שהופנמה היטב תחת הרצון להשתלב בחברה בכל מחיר. "החלוצים" הוא אבן דרך לשינוי התודעה הזו. "סיפורה של שדרות הוא הסיפור של עיירות הפיתוח בארץ" אומר יוצר הסרט ארלה כהן, 49, תושב שדרות שעלה לארץ ממרוקו בגיל שבע, הדריך בתנועת הנוער העובד והלומד, שימש בתפקידים שונים במערכת החינוך הבלתי פורמאלית ואף החזיק בתיק החינוך ביישוב. "עיירות הפיתוח לאורך הגבול הן חלוציות לא פחות מהקיבוצים שהקיפו אותם. הנרטיב של קבוצה אחת שבנתה את המדינה ואילו המזרחים הצטרפו אליה כפועלים הוא סיפור של יצירת תדמית". לכהן חשוב לשנות את התדמית הזאת שיצרה דימוי נמוך לתושבי עיירות הפיתוח והושרשה לדורות הבאים שהרגישו כי הם חיים כאורחים במדינה לא שלהם, שכן זכות הראשונים עליה תישאר תמיד של התנועה הקיבוצית ומפלגת העבודה. היהודים מאירופה הגיעו חסרי כל לקיבוץ כדי להפריח את השממה, ואילו היהודים ממרוקו הגיעו חסרי כל אל המעברה ועבדו בשדות הקיבוצים. אז מי הם באמת החלוצים? ומדוע נוצרה טרמינולוגיה שונה לשתי הקבוצות האלה: חלוצים ופועלים. "... בעצם, אבות אבותיי יישבו את הנגב, ייבשו את השממה ומימשו את הערכים של התנועה הציונית אחד לאחד, אז למה הם לא קיבלו את ההכרה ככאלה? למה הם נחשבים לשוליים החברתיים והתרבותיים? הסרט מציג את הנרטיב לפיו לא רק שהם לא השוליים, הם החלוצים בה' הידיעה. אני מעניק להם את ההכרה שהחברה הישראלית לא נתנה להם בהיסטוריה של המדינה, אני יוצר נרטיב היסטורי חדש, לפיו בפועל התושבים האלה התיישבו על גבעה חשופה, בנו צריפים ואחר כך עברו ליישובי קבע צפופים, חיו עשר שנים ראשונות ללא מים וחשמל עם אחוזי אבטלה גבוהים, ובסוף הצליחו להקים עיר שנמצאת היום על קו הגבול וגם סופגת מטחי טילים, כמה סימבולי, כחלק מהתרומה שלה לציונות. אז מי יכול לומר שהם לא חלוצים? אבותיי התיישבו במדבר, הקימו עיר משום דבר, ואני בא להגיד להם תודה על כך, תודה שהם לא קיבלו ולא מקבלים עד היום מהחברה הישראלית, בעוד שהקיבוצים מסביב היו הסמל החלוציות, המודל שאליו היה צריך לשאוף. החלוצים שנכנסו להיסטוריה הישראלית הם קבוצה של 300-400 איש שיישבו את הקיבוצים ובמצפים בנגב. אני מדבר על מאות אלפים שיישבו את שדרות, נתיבות, אופקים, ירוחם ודימונה ובזכותם נקבע קו הגבול בנגב ..."
© כל הזכויות שמורות ל
www.notes.co.il
היסטוריה היא תמיד סיפור של הקבוצה השליטה בעם שבוחרת את חומרי הסיפר לפי נקודת התצפית שלה, וכך גם בסיפורים המוכרים לכולנו על "החלוץ הציוני". ואולם לאחרונה אנו שומעים יותר ויותר את הנרטיב החדש של המזרחי, המציף את השאלה: מהי ההגדרה לחלוציות? האם זה להיות ראשון על האדמה או האם זה לעסוק בעבודת האדמה? הסרט "החלוצים" מנסה להשיב לשאלה זו באמצעות סיפוריהם של המתיישבים הראשונים במעברת שדרות, ערב פסח 1951, ועד היום בשעה שקולות "השחר האדום" לצד נפילות הקסמים ממלאים את האוויר. למה חשוב להציג סרט כזה היום? הרי כבר עברנו את שנות החמישים וגם אם לא למדנו את הלקחים (ראו קליטתם של האתיופים בארץ) בשביל מה לחדד ולהזכיר לדור השלישי את העבר הכאוב? אנו חיים במדינה של מהגרים, לכל אחד יש את כאב הגלות שלו, וגם כאן כמובן יהודי אירופה מנצחים שכן סיפור הכאב של גלותם הוא הגדול מכולם. העניין הוא, שאם עוזבים לרגע את התחרות "למי כואב יותר?" ומנסים להבין כיצד התגלגל הכאב הזה אל הדורות הבאים, מגלים אנשים שבורים ורעבים שהעבירו את תחושת העליבות הזאת הלאה. הדור השני והשלישי של תושבי המעברות גדל עם תחושת עליבות שהופנמה היטב תחת הרצון להשתלב בחברה בכל מחיר. "החלוצים" הוא אבן דרך לשינוי התודעה הזו. "סיפורה של שדרות הוא הסיפור של עיירות הפיתוח בארץ" אומר יוצר הסרט ארלה כהן, 49, תושב שדרות שעלה לארץ ממרוקו בגיל שבע, הדריך בתנועת הנוער העובד והלומד, שימש בתפקידים שונים במערכת החינוך הבלתי פורמאלית ואף החזיק בתיק החינוך ביישוב. "עיירות הפיתוח לאורך הגבול הן חלוציות לא פחות מהקיבוצים שהקיפו אותם. הנרטיב של קבוצה אחת שבנתה את המדינה ואילו המזרחים הצטרפו אליה כפועלים הוא סיפור של יצירת תדמית". לכהן חשוב לשנות את התדמית הזאת שיצרה דימוי נמוך לתושבי עיירות הפיתוח והושרשה לדורות הבאים שהרגישו כי הם חיים כאורחים במדינה לא שלהם, שכן זכות הראשונים עליה תישאר תמיד של התנועה הקיבוצית ומפלגת העבודה. היהודים מאירופה הגיעו חסרי כל לקיבוץ כדי להפריח את השממה, ואילו היהודים ממרוקו הגיעו חסרי כל אל המעברה ועבדו בשדות הקיבוצים. אז מי הם באמת החלוצים? ומדוע נוצרה טרמינולוגיה שונה לשתי הקבוצות האלה: חלוצים ופועלים. "... בעצם, אבות אבותיי יישבו את הנגב, ייבשו את השממה ומימשו את הערכים של התנועה הציונית אחד לאחד, אז למה הם לא קיבלו את ההכרה ככאלה? למה הם נחשבים לשוליים החברתיים והתרבותיים? הסרט מציג את הנרטיב לפיו לא רק שהם לא השוליים, הם החלוצים בה' הידיעה. אני מעניק להם את ההכרה שהחברה הישראלית לא נתנה להם בהיסטוריה של המדינה, אני יוצר נרטיב היסטורי חדש, לפיו בפועל התושבים האלה התיישבו על גבעה חשופה, בנו צריפים ואחר כך עברו ליישובי קבע צפופים, חיו עשר שנים ראשונות ללא מים וחשמל עם אחוזי אבטלה גבוהים, ובסוף הצליחו להקים עיר שנמצאת היום על קו הגבול וגם סופגת מטחי טילים, כמה סימבולי, כחלק מהתרומה שלה לציונות. אז מי יכול לומר שהם לא חלוצים? אבותיי התיישבו במדבר, הקימו עיר משום דבר, ואני בא להגיד להם תודה על כך, תודה שהם לא קיבלו ולא מקבלים עד היום מהחברה הישראלית, בעוד שהקיבוצים מסביב היו הסמל החלוציות, המודל שאליו היה צריך לשאוף. החלוצים שנכנסו להיסטוריה הישראלית הם קבוצה של 300-400 איש שיישבו את הקיבוצים ובמצפים בנגב. אני מדבר על מאות אלפים שיישבו את שדרות, נתיבות, אופקים, ירוחם ודימונה ובזכותם נקבע קו הגבול בנגב ..."
© כל הזכויות שמורות ל
www.notes.co.il
דיון
- כיצד הייתם מגדירים "חלוציות"?
סיכום: ציונות- לא רק באירופה
הרב כלפון משה הכהן, תורה וחיים, חלק א, מערכת א, סימן י
ציון עיר קודשנו וקריית מועדינו אליה עיננו צופיות בשוב ה' את שבותה. וראוי לכל אחד מאחינו בית ישראל להשתדל בכל עוד להרבות ישובה בכל הבא מידו. ומה מאוד שש לבי ויגל מסברת הציונים אשר לפי הנשמע זו היא מטרתם העצמית להיות אחינו בית ישראל איש איש תחת גפנו ותאנתו. ולהגדיל יותר גבולי חברה זו ולהלהיב לבב מנוייה נראה לי כיאה כה יעשו טוב להם מאוד כאשר אבאר. א') להיות עיתון ציוני מופץ בין כל אחינו ... בכל מקום שהם ויהיה בעל ג' דפים .. בעברית ... בערבית ... ובצרפתית ובו ידובר מכל הנעשה... בחברת הציונים ונתיבותיה. ולדעתי, מלבד ההתלהבות ... עוד מביא פרי וברכה באוצר הציוני וגם מגביר השפה העברית בין אחינו. ב) להיות מאוצר הציונים סך מה לבתי חרושת אחדים ולרשום על הפתקאות המדביקים על התוצרת שלהם באותיות עבריות ... דבר המושך לב הקונים למשל: אם אשכח ירושלים... ג) להשתדל בכל עוז ... להרבות מסילות הברזל מארץ ישראל... לכל חלקי תבל... שזה גורם גדול לישוב העיר ושגשוגה ... ובה' יהיה ביטחוננו.
מושגים
ציון עיר קודשנו וקריית מועדינו אליה עיננו צופיות בשוב ה' את שבותה. וראוי לכל אחד מאחינו בית ישראל להשתדל בכל עוד להרבות ישובה בכל הבא מידו. ומה מאוד שש לבי ויגל מסברת הציונים אשר לפי הנשמע זו היא מטרתם העצמית להיות אחינו בית ישראל איש איש תחת גפנו ותאנתו. ולהגדיל יותר גבולי חברה זו ולהלהיב לבב מנוייה נראה לי כיאה כה יעשו טוב להם מאוד כאשר אבאר. א') להיות עיתון ציוני מופץ בין כל אחינו ... בכל מקום שהם ויהיה בעל ג' דפים .. בעברית ... בערבית ... ובצרפתית ובו ידובר מכל הנעשה... בחברת הציונים ונתיבותיה. ולדעתי, מלבד ההתלהבות ... עוד מביא פרי וברכה באוצר הציוני וגם מגביר השפה העברית בין אחינו. ב) להיות מאוצר הציונים סך מה לבתי חרושת אחדים ולרשום על הפתקאות המדביקים על התוצרת שלהם באותיות עבריות ... דבר המושך לב הקונים למשל: אם אשכח ירושלים... ג) להשתדל בכל עוז ... להרבות מסילות הברזל מארץ ישראל... לכל חלקי תבל... שזה גורם גדול לישוב העיר ושגשוגה ... ובה' יהיה ביטחוננו.
מושגים
- הרב כלפון משה הכהן (רמ"ך) - (1874–1950) מגדולי רבני האי ג'רבה בדור האחרון. היה תומך נלהב בתנועה הציונית: בין השאר התקין לחגוג באי ג'רבה את חג העצמאות של ישראל במשך שלושה ימים רצופים (ד-ו באייר). בחיבוריו שקדמו להקמת המדינה מופיעים גם רעיונות מדיניים מפורטים - לא רק למען הרעיון הציוני אלא גם למען רעיונות קוסמופוליטיים מובהקים (כגון הצעת הקמת חבר הלאומים ובית דין בינלאומי - שמקום מושבו הוצע להיות בירושלים). עוד בהיותו בג'רבה רכש חלקת אדמה בארץ ישראל, ובערוב ימיו - לאחר שהתרופפה בריאותו - החליט לעלות לארץ. בנו שושן יצא לתוניס להסדיר את אישורי העלייה, אך בעקבות התערערות מצב בריאותו, בוטלה העלייה לארץ ישראל.
דף הנחיות למנחה:
רב תרבותיות.rtf
רב תרבותיות.rtf