אסתר- עד חצי המלכות?
1א
הדף מאת: גילי זיוון וחגית ברטוב / מרכז יעקב הרצוג
2ב
מה הפך נערה פשוטה, שותקת וצנועה למנהיגה שהצילה את עמה? האם בחרה בדרך של מלכות או בדרך שלעולם תשאיר אותה ואת שאר נשות העולם ב'חצי המלכות'? לימוד על נשים, גברים, כוח ועוצמה.
3ג
דיון
  • הזכרו בדמותה של אסתר כפי שהיא מופיעה בראשית המגילה. איזו אשה היא?
  • מה כוחה?
  • ואיזו אשה מופיעה בסוף המגילה?
  • איך קרה המהפך?
4ד
מגילת אסתר, פרק ד', פרק ה' פסוק א'
א וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת-כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת-בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה. ב וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר-הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל-שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק.
ג וּבְכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים.
ד ותבואינה (וַתָּבוֹאנָה) נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת-מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו וְלֹא קִבֵּל. ה וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ וַתְּצַוֵּהוּ עַל-מָרְדֳּכָי לָדַעַת מַה-זֶּה וְעַל-מַה-זֶּה.
ו וַיֵּצֵא הֲתָךְ אֶל-מָרְדֳּכָי אֶל-רְחוֹב הָעִיר אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמֶּלֶךְ. ז וַיַּגֶּד-לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל-אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ ביהודיים (בַּיְּהוּדִים) לְאַבְּדָם. ח וְאֶת-פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב-הַדָּת אֲשֶׁר-נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם נָתַן לוֹ לְהַרְאוֹת אֶת-אֶסְתֵּר וּלְהַגִּיד לָהּ וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן-לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל-עַמָּהּ. ט וַיָּבוֹא הֲתָךְ וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר אֵת דִּבְרֵי מָרְדֳּכָי.
י וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ וַתְּצַוֵּהוּ אֶל-מָרְדֳּכָי. יא כָּל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא-אֶל-הַמֶּלֶךְ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא-יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט-לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת-שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם.
יב וַיַּגִּידוּ לְמָרְדֳּכָי אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר.
יג וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל-אֶסְתֵּר אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. יד כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם-לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.
טו וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל-מָרְדֳּכָי. טז לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי.
יז וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר.

א וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית-הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת
5ה
דיון
  • תחילת פרק ד' מעיד על פער עמוק בין הלך הרוח של מרדכי והעם לבין הלך הרוח של אסתר. כיצד אתם מסבירים את ההבדל?
  • מה בדבריו של מרדכי גורם לשינוי בעמדתה של אסתר?
  • מה הייתם חושבים אילו הייתם במקומה?
  • כיצד אתם מבינים את תשובתה של אסתר בסוף הפרק?
  • מה לבשה אסתר בדרכה אל אחשוורוש?
6ו
"כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי" (אסתר ד, יד) – אם תשתקי עכשיו, שלא ללמד סניגוריא על אומתך, סופך לשתוק לעתיד לבא, ואין לך פתחון פה למה שאת יכולה לעשות טובה בימיך ולא עשית. ומה את סבורה, שהקב"ה מניח את ישראל? מכל מקום מעמיד להם גואל, הדא הוא דכתיב [=זהו שכתוב] "רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר" (שם).
7ז
"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת". בגדי מלכות מבעי ליה!? [היה צריך להיות כתוב שלבשה בגדי מלכות!]
אמר רבי אלעזר, אמר ר' חנינא: מלמד שלבשתה רוח הקדש"
The Gemara asks in reference to the eight prophets descended from Rahab: Granted, with regard to them, it is explicit, i.e., the four sons recorded in the list were certainly prophets, as the Bible states this explicitly: Jeremiah was a prophet, his student Baruch was one of the sons of the prophets, his cousin Hanamel came to him at the word of God (see Jeremiah, chapter 32), and Seraiah was his student. But as for their fathers, Hilkiah, Neriah, Shallum, and Mahseiah, from where do we derive that they were prophets? The Gemara answers: As taught by Ulla, as Ulla said: Wherever one’s name and his father’s name are mentioned with regard to prophecy, it is known that he was a prophet the son of a prophet, and therefore his father’s name is also mentioned. And wherever his name is mentioned but not his father’s name, it is known that he was a prophet but not the son of a prophet. Similarly, wherever his name and the name of his city are specified, it is known that he was from that particular city, and wherever his name is mentioned but not the name of his city, it is known that he was from Jerusalem. It was taught in a baraita: With regard to anyone whose actions and the actions of his ancestors are obscured and not explained, and the verse mentioned one of them favorably, for example, the way in which Zephaniah the prophet is introduced: “The word of the Lord which came to Zephaniah the son of Cushi, the son of Gedaliah” (Zephaniah 1:1), it is known that not only was he a righteous man, he was also the son of a righteous man. And conversely, whenever the verse mentioned one of them unfavorably, for example, in the verse that introduces Ishmael as the one who killed Gedaliah, which states: “And it came to pass in the seventh month that Ishmael the son of Nethaniah, the son of Elishama” (Jeremiah 41:1), it is known that not only was he a wicked man, he was also the son of a wicked man. Rav Naḥman said: Malachi the prophet is in fact Mordecai, and why was he called Malachi? To indicate that he was second to the king [melekh], as Mordecai was appointed such, as is recorded at the end of the Megilla. The Gemara raises an objection from the following baraita: Baruch, the son of Neriah; Seraiah, the son of Mahseiah; Daniel; Mordecai; Bilshan; Haggai; Zechariah; and Malachi; all prophesied in the second year of the reign of Darius. The fact that the baraita mentions Mordecai and Malachi separately indicates that they were two different people. The Gemara concludes: This is indeed a conclusive refutation. It is taught in a baraita: Rabbi Yehoshua ben Korḥa said: Malachi is in fact Ezra. And the Rabbis say otherwise: Malachi was his real name, and it was not merely another name for Ezra or another prophet. Rav Naḥman said: It stands to reason that indeed, they are one and the same person, like the opinion of the one who said that Malachi is Ezra, since there is a similarity between them, as it is stated in Malachi’s prophecy: “Judah has dealt treacherously, and a disgusting thing has been done in Israel and in Jerusalem; for Judah has profaned the sanctity of the Lord which he loved, and has married the daughter of a strange god” (Malachi 2:11). And who was the one that removed the foreign women who were married to Jews? It was Ezra, as it is written: “And Shecaniah the son of Jehiel, one of the sons of Elam, answered and said unto Ezra: We have broken faith with our God, and have married foreign women of the peoples of the land” (Ezra 10:2). It therefore appears that Malachi was one of Ezra’s names, as the Bible describes them both as confronting an intermarriage epidemic. To complete the discussion about the prophetesses, the Gemara cites a baraita in which the Sages taught: There were four women of extraordinary beauty in the world: Sarah, and Abigail, Rahab, and Esther. And according to the one who said that Esther was greenish in color, lacking natural beauty, only that a cord of divine grace was strung around her, remove Esther from the list and insert Vashti in her place, for she was indeed beautiful. The Sages taught in a baraita: Rahab aroused impure thoughts by her name, i.e., the mere mention of her name would inspire lust for her; Yael, by her voice; Abigail, by remembering her; Michal, the daughter of Saul, by her appearance. Similarly, Rabbi Yitzḥak said: Anyone who says Rahab, Rahab, immediately experiences a seminal emission due to the arousal of desire caused by Rahab’s great beauty. Rav Naḥman said to him: I say: Rahab, Rahab, and it does not affect me. Rabbi Yitzchak said to Rav Naḥman: When I said this, I was specifically referring to one who knows her personally and recognizes her beauty. Only for one who has met Rahab in person is the mere mention of her name capable of arousing lust. § The Gemara returns to its explanation of the verses of the book of Esther. The verse states: “When Mordecai perceived all that was done, Mordecai rent his clothes, and put on sackcloth with ashes, and went out into the midst of the city, and cried with a loud and bitter cry” (Esther 4:1). The Gemara asks: What did Mordecai say when he cried out? Rav said: He said that Haman has risen above Ahasuerus, for he saw that Haman had become even stronger than Ahasuerus himself, and that he controlled all affairs of the empire. And Shmuel said: The upper King has prevailed over the lower king, saying this euphemistically and insinuating just the opposite. In other words, it would appear that Ahasuerus, the lower king, has prevailed over the higher King, God in Heaven, Who desires good for the Jewish people. The verse states: “Then the queen was exceedingly distressed” [vatitḥalḥal] (Esther 4:4). The Gemara asks: What is the meaning of vatitḥalḥal? Rav said: This means that she began to menstruate out of fear, as the cavities, ḥalalim, of her body opened. And Rabbi Yirmeya said: Her bowels were loosened, also understanding the verse as referring to her bodily cavities. The verse states: “Then Esther called for Hathach, one of the king’s chamberlains, whom he had appointed to attend upon her” (Esther 4:5). Rav said: Hathach is in fact the prophet Daniel. And why was he called Hathach? Because he was cut down [ḥatakh] from his greatness during Ahasuerus’s reign, as he was demoted from his high position. Previously he had served as a senior minister, and now he had become Esther’s steward. And Shmuel expounded the name Hathach as derived from ḥatakh in the opposite sense, as he said: Daniel was called Hathach because all the affairs of the kingdom were decided [neḥtakhin] by his word. The verse continues to relate that Esther sent Hathach to Mordecai after hearing about the decree: “To know what this [zeh] was, and why it [zeh] was” (Esther 4:5). Rabbi Yitzḥak said that Esther sent a message to Mordecai, saying: Perhaps the Jews have transgressed the five books of the Torah, as it is written with regard to the two tablets: “On this [zeh] side and on the other [zeh] side were they written” (Exodus 32:15). The verse states: “And they told Esther’s words to Mordecai” (Esther 4:12), but he, Hathach himself, did not go to tell him directly. The Gemara explains: From here we see that one does not bring back a sad report. If one has nothing positive to say, it is best for him to remain silent. This explains why Hathach himself did not report the information to Mordecai, and Esther’s words had to be delivered by other messengers. Esther sent a message to Mordecai: “Go, gather together all the Jews who are present in Shushan, and fast for me, and neither eat nor drink for three days, night and day; I also and my maidens will fast likewise, and so will I go in to the king, not according to the custom” (Esther 4:16). Rabbi Abba said: It will not be according to my usual custom, for every day until now when I submitted myself to Ahasuerus it was under compulsion, but now I will be submitting myself to him of my own free will. And Esther further said: “And if I perish, I perish” (Esther 4:16). What she meant was: Just as I was lost to my father’s house ever since I was brought here, so too, shall I be lost to you, for after voluntarily having relations with Ahasuerus, I shall be forever forbidden to you. There is a dispute with regard to the meaning of the verse: “So Mordecai passed [vaya’avor]” (Esther 4:17). Rav said: This means that he passed the first day of Passover as a fast day, understanding the word vaya’avor in the sense of sin [aveira], as by doing so he transgressed the obligation to rejoice on the Festival. And Shmuel said: It means that he crossed over [avar] a stream in order to bring the message to all. The verse states: “And it came to pass on the third day, that Esther clothed herself in royalty” (Esther 5:1). The Gemara asks: It should have said: Esther clothed herself in royal garments. Rabbi Elazar said that Rabbi Ḥanina said: This teaches that she clothed herself with a divine spirit of inspiration, as it is written here: “And she clothed herself,” and it is written elsewhere: “And the spirit clothed Amasai” (I Chronicles 12:19). Just as there the reference is to the spirit of divine inspiration, so too here, the term royalty is referring to the spirit of divine inspiration. Apropos a statement that Rabbi Elazar said that Rabbi Ḥanina said, the Gemara records other such statements: And Rabbi Elazar further said that Rabbi Ḥanina said: One should never regard the blessing of an ordinary person [hedyot] as light in your eyes, as two of the great men of their generations received blessings from ordinary people and those blessings were fulfilled in them. And they were David and Daniel. David, for Araunah blessed him, as it is written: “And Araunah said to the king, May the Lord your God accept you” (II Samuel 24:23), and it was fulfilled. Daniel, for Darius blessed him, as it is written: “Your God Whom you serve continually, He will rescue you” (Daniel 6:17), and this too was fulfilled when Daniel was saved from the lions’ den. And Rabbi Elazar further said that Rabbi Ḥanina said: One should not regard the curse of an ordinary person as light in your eyes, for Abimelech cursed Sarah, saying: “Behold, it is to you a covering of the eyes to all that are with you” (Genesis 20:16), and indeed this was fulfilled in her descendant, as it is stated: “And it came to pass, that when Isaac was old, and his eyes were dim, so that he could not see” (Genesis 27:1). Abimelech’s curse of covered eyes was fulfilled through her son Isaac’s blindness. And Rabbi Elazar further said that Rabbi Ḥanina said: Come and see that the attribute of the Holy One, Blessed be He, is unlike the attribute of a man of flesh and blood; for it is the attribute of flesh and blood that a man places the pot on the fire and then puts in the water. However, the Holy One, Blessed be He, first puts in the water and then places the pot on the fire, to fulfill that which is stated: “At the sound of His giving a multitude of waters in the heavens” (Jeremiah 10:13), which he explains as follows: First God set the multitudes of water in place, and afterward He created the heavens to hold the water. And Rabbi Elazar further said that Rabbi Ḥanina said: Whoever reports a saying in the name of he who said it brings redemption to the world. As it is stated with respect to the incident of Bigthan and Teresh: “And Esther reported it to the king in the name of Mordecai” (Esther 2:22), and this eventually brought redemption, as Mordecai was later rewarded for saving the king’s life, paving the way for the miraculous salvation. And Rabbi Elazar further said that Rabbi Ḥanina said: When a righteous man passes from this earth and is lost, he is lost only for the rest of his generation, who is now deprived of him, not for the righteous individual himself. This is similar to a man who has lost a pearl. The pearl does not care if it is lost, as wherever it is found, it is still a pearl; it is lost only to its owner. Haman said: “Yet all this avails me nothing” (Esther 5:13). Rabbi Elazar said that Rabbi Ḥanina said: When Haman saw Mordecai sitting at the king’s gate he said: Yet all this avails me nothing. This may be understood as was suggested by Rav Ḥisda, for Rav Ḥisda said: This one, Mordecai, came as one with the heritage of a rich man [perozebuli], whereas that one, Haman, came
8ח
דיון
  • מה דעתכם על תשבותיהם של חז"ל לשאלות ששאלנו?
  • האם הם מתיישבים עם דעתכם?
חשבו שוב על המגילה ועל האסטרטגיה שנוקטת אסתר בדרכה אל 'חצי המלכות' (מציאת החן המלך והמן במשתים וכו') :
  • מה דעתכם על הבחירה שעשתה?
  • האם אתם רואים בהתנהלותה כוח או חולשה?
  • האם הייתם נוהגים כמוה?
9ט
תמר ביאלה, בין כתר לשרביט ובין הארמון להמון, עלון קולך מספר 30
... מאסתר אני לומדת את סוד התנועה בשני צירים: הציר שבין הפגיעות שלך לפגיעות שלו (שליטה מינית), והציר שבין הניכור לחמלה (השליטה המעמדית). הציר הראשון הוא הציר שבקצהו האחד עומדת ושתי, רועדת מבושה ומכעס ומחליטה לשלם בחייה על הניסיון של המלך לשלוט בה ובגופה. לב המלך טוב ביין. הוא מיסד באמצעות בני ביתו שכל איש ואיש יעשה כרצונו. כולם, חוץ מהנשים. לב המלך ערל לעובדה שגם לנשים יש רצון, שיש להן ערך ושגופן שייך להן. מלך מבוסם, חושב שיבושם לו, ושוכח שגם להן יש כוח.
אסתר, אחרי ושתי, יודעת עם מי היא מתחתנת. אחרי הישרדות מופלאה משהות ממושכת: חצי שנה בשמן וחצי שנה בבושם, היא מצליחה לגרום לאחשורוש לחשוק בה יותר מכל הבתולות, ולאהוב אותה יותר מכל הנשים (אסתר ב, יא). היא זוכרת שהמלך רצה להציג בפני השרים את ושתי בכתר מלכות, אבל היא גם זוכרת שאם למלכוֹת יש כתר, אז למלכים יש שרביט. והיא משתמשת בו.
אחשורוש לא ידע שהרוח קשורה לגוף, וכשמשפילים גוף משפילים רוח. הוא לא ידע כשמתייחסים לאדם כגוף בלבד, וגם אליו מתייחסים בבעלות, רוחו של האדם נחמצת ונחנקת. ושתי בחרה למות כי יש נשים שההשפלה כל כך מבטלת אותן שהן מתייאשות. אסתר, שיודעת עם מי יש לה עסק, בוחרת מראש באסטרטגיה אחרת, תופסת את אחשורוש במקום התורפה שלו, היא מלמדת אותו פרק בסדר נשים. ומשתלטת עליו דרך הזדקקותו אליה. כמו באומנויות לחימה מזרחיות מסוימות - אסתר אינה נאבקת ונלחמת חזיתית אלא משתמשת בכוחו ובחולשתו של היריב, על מנת להגן על עצמה. כתוצאה מכך, ברגע המתאים, תשכיל להפיל את המן, האויב של עמה.
אסתר מלמדת אותי דבר נוסף, חשוב מאד, על יחסי אנוש בקהילה. הציר השני שהיא מתנועעת בו, הוא הציר של המעמד החברתי. אסתר שמגיעה לארמון מההמון, מצליחה ברגע האחרון, לצאת מהארון. אסתר היתומה איננה נחותה רק בשל נשיותה, אלא גם בשל היותה ה'אחר' מבחינה אתנית: יהודיה. בעצת דודה היא מסתירה את זהותה, נהנית עד כמה שהיא יכולה ממה שהארמון יכול להציע לה, ומתרחקת מעמה. אחד הרגעים הכי מרגשים במגילה הוא, לפיכך, הרגע שבו אסתר שותקת לשניה אחת, ותוהה האם באמת לנצל את בית המלך על מנת להימלט מגורלם של כל היהודים. האם לנצל את מעמדה בארמון ולקנות את הישרדותה במחיר ההתנכרות לעמה המותקף?
דרישתו של מרדכי חד-משמעית: הדוד שלא הרשה לה להגיד את עמה ומולדתה, מבקש ממנה לפתע, להיזכר בעם הזה, ולהקריב עבורו את חייה. שוב נאלצת אישה לשקול אם לחיות או למות במגילה המפחידה הזאת, אבל הפעם בוחרת אסתר לשתף באחריות את האחרים ולא להילחם לבד.

... אסתר מלמדת אותנו לוותר על הניכור, ולהתייחס. היא חושפת את העובדה שברגעים קשים, הפתרון הטוב הוא הפתרון החם: לא לברוח ולהתגונן בארמון המבוצר שלי, אלא לתת יד ואמון, לקחת אחריות וגם לדרוש אותה מאחרים. להזכיר למי שמעריכים עצמם כ'עמך' שיש להם כוח ושהם שאחראים לגורלם. ושאפילו אם את או אתה בקודקוד, מותר וראוי להעז ולהציג את הפנים הפגיעות שלכם ולבקש עזרה.

למאמר המלא
© כל הזכויות שמורות למחברת
10י
אסתר שקלים, אסתר- אמה של מלכות
אֶסְתֵּר - אִמָּהּ שֶׁל מַלְכוּת
"דוֹחְתָרֶ נַגִ'יבּ" -
נַעֲרָה פָּרְסִיָּה,
צְנוּעָה וּכְנוּעָה
כַּיָּאוּת
הָיִיתִי
אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ נִלְקַחְתִּי
צַו דּוֹדִי קִיַּמְתִּי
וְאֶת אֲשֶׁר עִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי
וְדָבָר לֹא בִּקַּשְׁתִּי
צוֹפָה
מָה יֵעָשֶׂה בִּי

וְאָז יָדַעְתִּי
כִּי לָעֵת הַזֹּאת הִגַּעְתִּי לַמַּלְכוּת
וְנַהֲפוֹךְ הוּא לֹא עוֹד
הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי
מִמֶּנִּי
וְלֹא עוֹד אַחְרִישׁ
אֶלְבַּשׁ מַלְכוּת
אֶת מָרְדְּכַי אֲצַוֶּה
וּדְבַר הַמַּלְכָּה
בְּמֵאָה עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע מְדִינוֹת
אָרִיץ כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא
וּבְשֵּׁם ה' אֶקְרָא
וְהַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה לִמְלָכוֹת
הוּא יִהְיֶה בְּעֶזְרִי

קְבָעוּנִי לְדוֹרוֹת
לִהְיוֹת כָּל אִשָּׁה
שׂוֹרֶרֶת עַל לִבָּהּ
וּפֹעַל יָדֶיהָ תִּרְצֶה

אֶסְתֵּר -
אִמָּהּ שֶׁל מַלְכוּת

© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il
11יא
דיון
  • מה דעתכם על הפרשנות של תמר ביאלה ושל אסתר שקלים?
  • איזו 'אסתר' מתארת כל אחת?
  • איזו 'אסתר' אתם יוצרים בלבכם?
13 יג