פרשת וישלח – אונס דינה והרג שכם
1א
הדף מאת: אברהם יוסקוביץ' / גשר - מפעלים חינוכיים
2ב
אונס דינה ותגובתם הקשה של בני יעקב המופיעים בפרשת וישלח, מעמידים בפנינו אתגר מוסרי לא פשוט: כיצד יש לשפוט את בני יעקב? ואת יעקב עצמו? ומהי אחריותה של דינה למעשה? האם שכם היה אנס נבזי, או נער מאוהב שלא ידע את מגבלות לכוחו? גם מקומן של שאלות חברתיות עתיקות יומין עולה מסיפור זה – האם ענישה קולקטיבית היא לגיטימית? מהו היחס הראוי בין ישראל לעמים סביבו? מיהו הנפגע העיקרי באונס? והאם יש יותר מנפגע אחד?
3ג
(א) וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. (ב) וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ. (ג) וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב; וַיֶּאֱהַב אֶת-הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל-לֵב הַנַּעֲרָ. (ד) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל-חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר: קַח-לִי אֶת-הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה. (ה) וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת-דִּינָה בִתּוֹ, וּבָנָיו הָיוּ אֶת-מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה; וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד-בֹּאָם. (ו) וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם אֶל-יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ. (ז) וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן-הַשָּׂדֶה, כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד: כִּי-נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת-יַעֲקֹב, וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה. (ח) וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר: שְׁכֶם בְּנִי, חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם - תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה. (ט) וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ-לָנוּ וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם. (י) וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם - שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ. (יא) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל-אָבִיהָ וְאֶל-אַחֶיהָ, אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן. (יב) הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן, וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי; וּתְנוּ לִי אֶת-הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה. (יג) וַיַּעֲנוּ בְנֵי-יַעֲקֹב אֶת-שְׁכֶם וְאֶת-חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ: אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם. (יד) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם, לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת-אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ. (טו) אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם: אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל-זָכָר. (טז) וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם, וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח-לָנוּ; וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד. (יז) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל, וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ. (יח) וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר. (יט) וְלֹא-אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר, כִּי חָפֵץ בְּבַת-יַעֲקֹב; וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו. (כ) וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל-שַׁעַר עִירָם; וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר. (כא) הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ, וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ, וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת-יָדַיִם לִפְנֵיהֶם; אֶת-בְּנֹתָם נִקַּח-לָנוּ לְנָשִׁים, וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם. (כב) אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד: בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל-זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים. (כג) מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל-בְּהֶמְתָּם, הֲלוֹא לָנוּ הֵם; אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם, וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ. (כד) וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל-שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל-יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ; וַיִּמֹּלוּ כָּל-זָכָר כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ. (כה) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. (כו) וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנו הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ. (כז) בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל-הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם. (כח) אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ. (כט) וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ; וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת. (ל) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. (לא) וַיֹּאמְרוּ: הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ.
And Dinah the daughter of Leah, whom she had borne unto Jacob, went out to see the daughters of the land. And Shechem the son of Hamor the Hivite, the prince of the land, saw her; and he took her, and lay with her, and humbled her. And his soul did cleave unto Dinah the daughter of Jacob, and he loved the damsel, and spoke comfortingly unto the damsel. And Shechem spoke unto his father Hamor, saying: ‘Get me this damsel to wife.’ Now Jacob heard that he had defiled Dinah his daughter; and his sons were with his cattle in the field; and Jacob held his peace until they came. And Hamor the father of Shechem went out unto Jacob to speak with him. And the sons of Jacob came in from the field when they heard it; and the men were grieved, and they were very wroth, because he had wrought a vile deed in Israel in lying with Jacob’s daughter; which thing ought not to be done. And Hamor spoke with them, saying ‘The soul of my son Shechem longeth for your daughter. I pray you give her unto him to wife. And make ye marriages with us; give your daughters unto us, and take our daughters unto you. And ye shall dwell with us; and the land shall be before you; dwell and trade ye therein, and get you possessions therein.’ And Shechem said unto her father and unto her brethren: ‘Let me find favour in your eyes, and what ye shall say unto me I will give. Ask me never so much dowry and gift, and I will give according as ye shall say unto me; but give me the damsel to wife.’ And the sons of Jacob answered Shechem and Hamor his father with guile, and spoke, because he had defiled Dinah their sister, and said unto them: ‘We cannot do this thing, to give our sister to one that is uncircumcised; for that were a reproach unto us. Only on this condition will we consent unto you: if ye will be as we are, that every male of you be circumcised; then will we give our daughters unto you, and we will take your daughters to us, and we will dwell with you, and we will become one people. But if ye will not hearken unto us, to be circumcised; then will we take our daughter, and we will be gone.’ And their words pleased Hamor, and Shechem Hamor’s son. And the young man deferred not to do the thing, because he had delight in Jacob’s daughter. And he was honoured above all the house of his father. And Hamor and Shechem his son came unto the gate of their city, and spoke with the men of their city, saying: ’These men are peaceable with us; therefore let them dwell in the land, and trade therein; for, behold, the land is large enough for them; let us take their daughters to us for wives, and let us give them our daughters. Only on this condition will the men consent unto us to dwell with us, to become one people, if every male among us be circumcised, as they are circumcised. Shall not their cattle and their substance and all their beasts be ours? only let us consent unto them, and they will dwell with us.’ And unto Hamor and unto Shechem his son hearkened all that went out of the gate of his city; and every male was circumcised, all that went out of the gate of his city. And it came to pass on the third day, when they were in pain, that two of the sons of Jacob, Simeon and Levi, Dinah’s brethren, took each man his sword, and came upon the city unawares, and slew all the males. And they slew Hamor and Shechem his son with the edge of the sword, and took Dinah out of Shechem’s house, and went forth. . The sons of Jacob came upon the slain, and spoiled the city, because they had defiled their sister. They took their flocks and their herds and their asses, and that which was in the city and that which was in the field; and all their wealth, and all their little ones and their wives, took they captive and spoiled, even all that was in the house. And Jacob said to Simeon and Levi: ‘Ye have troubled me, to make me odious unto the inhabitants of the land, even unto the Canaanites and the Perizzites; and, I being few in number, they will gather themselves together against me and smite me; and I shall be destroyed, I and my house.’ And they said: ‘Should one deal with our sister as with a harlot?’
4ד
דיון
  • מה דעתכם על התנהגותו של שכם? מה חלקה של דינה בסיפור?
  • מה חלקו של יעקב בתוצאה הסופית? מי צודק בויכוח בינו ובין בניו?
  • אילו דילמות מוסריות עולות למקרא הסיפור?
  • 5ה
    שאול טשרניחובסקי, 'פרשת דינה' תרצ"ז 1937
    כשמירת הכבוד הלאומי
    עשה שמעון ולוי

    שמעון ולוי אחים
    כי-אצילים מכורותיהם,
    בסודם תגיל נפשי
    בקהלם יחד כבודי,

    כי באפם הרגו איש
    וברצונם עיקרו גן,
    ברוך אפם כי עז
    ועברתם כי קשתה,

    ירבו כמוהם ביעקב
    בכל תפוצות ישראל,
    ברך אלוהים חילם
    ופועל ידם תרצה...

    מושגים
    • שאול טשרנחובסקי - שאול טשרניחובסקי (1875 - 1943) היה רופא, משורר עברי ומתרגם נודע [האיליאדה והאודיסיאה להומרוס]. מגדולי המשוררים העבריים - מזוהה עם שירת הטבע, הושפע רבות מתרבות יוון העתיקה. הזדהה עמוקות עם גורל עמו. נפטר ונטמן בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
    6ו
    דיון
  • על איזה טקסט מקראי מתבסס טשרניחובסקי? כיצד מצטיירים שם שמעון ולוי?
  • מה דעתכם על יחסו של המשורר לשמעון ולוי? מדוע?
  • מדוע לדעתכם נוקט טשרניחובסקי עמדה אוהדת כלפי שמעון ולוי?
  • 7ז
    ספר היובלים, פרק ל, פסוקים א-ל (בדילוגים)
    בשנה הראשונה לשבוע השישי עלה שלם אשר מקדם לשכם, בשלום בחודש הרביעי. (ב) ושם לקחו את דינה בת יעקב אל בית שכם בן חמור החיוי נשיא הארץ, וישכב אותה ויענה. (ג) והיא היתה נערה קטנה בת שתים עשרה שנה, ויבקש מלפני אביה לתתה לו לאשה, ומאחיה ביקש אותה לו. (ד) אכן אף יעקב ובניו חרה באנשי שכם אשר טימאו את דינה אחותם, ויתנכלו רעה ביניהם ויעשו בערמה ובמירמה איתם. (ה) ושמעון ולוי באו בסתר שכמה, ויעשו שפטים בכל אנשי שכם, ויהרגו את כל האנשים אשר מצאו בתוכה, ולא הותירו איש בה. )ו) את כולם הרגו במכאובים, על אשר טמאו את דינה אחותם. (ז) ולא ייעשו כן מיום הזה והלאה לטמא בת ישראל. (ח) כי בשמים הושת עליהם העונש, להכרית כל אנשי שכם לפי חרב, כי נבלה עשו לבת ישראל. (ט) ויתן אותם ה' ביד בני יעקב להכריתם לפי חרב, ולעשות בהם שפטים. (י) ולא יעשה כדבר הזה בישראל לעולם, לענות בתולה ישראלית ... יז) ואתה משה צו את בני ישראל והעידה בם, לבל יתנו מבנותיהם לגויים, ולא יקחו מבנות הגוים כי תועבת ה' היא. (יח) על כן כתבתי לך בכל דברי התורה את כל מעשה אנשי שכם אשר עשו לדינה. (יט) ואת אשר נדברו בני יעקב לאמור, לא נוכל לתת את בתנו לאנשים אשר להם ערלה. (כ) כי חרפה היא לנו ולישראל בתת אותה או בקחת מבנות הגוים כי טמא היא ופיגול בישראל וישראל לא יטהר. ... (כה) לכן ציויתיך לאמור, העד בישראל את העדות הזאת, ראה מה היה לאנשי שכם ולבניהם, איך ניתנו ביד שני בני יעקב והומתו במכאובים. (כו) ותחשב להם לצדקה, ויכתבו לצדקה, ויבחר בזרע לוי לכהנים וללויים לעמוד לשרת לפני ה' כמונו כל הימים. (כז) וברוך לוי ובניו לעולם, תחת אשר קנאו לעשות צדקה ומשפט ונקמה בכל המתקוממים על ישראל... ל) וכל המקרה הזה כתבתי לך וציויתי אותך לספר אותו באזני בני ישראל, לבלתי יאשמו ולא יעברו חוק ולא יפרו את הברית אשר כרת עימהם לשמור אותה ולהכתב לידידים.

    מושגים
    • ספר היובלים - ספר היובלים הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את סיפורי בראשית, למן בריאת העולם ועד גלות מצרים. לפי הנרא נכתב במאה ה-2, במקור בערברית ואח"כ תורגם לשתפ הגאז. שרד כחלק מהספרות הקאנונית של הקהילה האתיופית.
    8ח
    דיון
  • מהי עמדתו של מחבר ספר היובלים על מעשה שמעון ולוי?
  • מהו הדגש בגרסה זו של הסיפור? איזה מסר מבקש ספר היובלים להעביר?
  • האם פירושו משכנע? שימו לב, מהו העינוי של דינה לפי הסיפור, לעומת המסר שאותו הוא מדגיש?
  • 9ט
    פרופ' אלאן מ' דרשוביץ, The Genesis of Justice, wrner books, 2000, pp. 103-131, תרגום ועיבוד: אביעד הכהן
    שתיקת דינה
    ניכרת עמימות מסוימת בסיפור המקראי באשר למעשה המדויק שאירע לדינה ובאשר לרצונה. כהרבה נשים אחרות בספר בראשית, דינה דוממת בכל מהלך הדברים. ואין זה מפתיע שאיננו שומעים דבר מפי קרבן האונס עצמו, מאחר שמאז תקופת המקרא - ודורות רבים לאחריו - האונס נחשב בעיקרו פשע נגד האב, הבעל או הרע של האישה הנאנסת
    10י
    דיון
  • כיצד מילא טשרניחובסקי לעיל את החלל שעליו מצביע דרשוביץ - שתיקת דינה? הציעו השלמה משלכם לחלל זה.
  • איזו תפיסה של אונס ופגיעה מונחת בבסיס הסיפור [על פי דרשוביץ]? מיהו הקורבן בסיפור? מה דעתכם?
  • לפנינו ניסיון נוסף למלא את החלל שהסיפור המקראי הותיר באשר לתחושותיה של דינה. כיצד מירה מגן תופסת את יחס דינה למעשה אחיה? מה דעתכם על תפיסתה?
  • 11יא
    מירה מגן, 'אני דודתה של שרח, ורחל היתה דודתי', רותי רביצקי (עורכת), קוראות מבראשית: נשים ישראליות כותבות על נשות ספר בראשית, ידיעות אחרונות: ספרי חמד 1999, עמ' 275–279
    דינה בת יעקב קראו לי כשהייתי ילדה [...] אבל כשבא שכם ועשה בי מה שעשה [...] יצאה ממני הצעקה שחנקתי והייתה גדולה וחזקה. "אל תצעקי, ילדה," אמר שכם, "אני אוהב אותך, אני אתחתן איתך, ירבו עלי מוהר ככל שירבו, ילדה, אני אתחתן איתך." [...] והוא [שמעון] אוסף את ידו ממצחו ואומר לי: "אלמלא יצאת לראות בבנות הארץ, לא היה הערל משגיח בך ולא היה מתאווה לך ולא היה עושה בך מה שעשה." "אלמלא... אלמלא.... [...] נער היית, שמעון, וגם זקנת, ולא החכמת מאום. [...] אן הלכה הציפור, אם לא אל הציפורים האחרות, שרק הן יבינו לה. כל מין הולך אצל מינו. בת יחידה הייתי ואתם שנים עשר בנים, ולא היה בכם מי שיבין לי..." [...] "אבל את ילדה היית, וכבודך בבית פנימה." "כבודי? כבודי נקרע ממני עם בתולי ושולמה לי תמורתו אהבה. ואתה ולוי אחיך, שלא באתם לעולם מאהבה ואפילו לא מתשוקה, איך תדעו מה זו אהבה? קנאת אמנו הרתה אתכם וחוללה אתכם קנאים מרחם. [...] אבל האיש ההוא אהב אותי, ואתה ואחיך הרגתם אותו על שום שהקדימה תאוותו את אהבתו".
    13 יג
    14יד
    דף הנחיות למנחה:
    וישלח דף למנחה הדס.doc