האם לצום בתשעה באב? - זרמים ביהדות וזהות יהודית ישראלית

הלימוד מבקש להכיר ללומדים זרמים ביהדות דרך שאלת הרלוונטיות של צום תשעה באב. סוגיה זו מאפשרת לברר את הגישות השונות של הזרמים השונים בנושא, ומעודדת שיח על זהות יהודית ועל חשיבות יצירת חוויה משותפת בתרבות ישראלית עכשווית דווקא בתשעה באב. המקורות המובאים כאן כוללים פסקי הלכה אורתודוקסיים ומסורתיים (קונסרבטיביים), לצד גישתה של היהדות המתחדשת הדוגלת ביצירת טקסים הולמים למדינת ישראל המודרנית.

ארנון סגל, השבועון 'עולם קטן'
מספיק כבר לבכות
אחת החובות הדתיות שיוצרות אבחנה סוציולוגית בין דתיים "לייט" לחרד"לים, היא שמירת הצומות הקטנים צום גדליה, עשרה בטבת ו-י"ז בתמוז. ברור שאת מה שנכתב בשולחן ערוך ונפסק להלכה יש לקיים ללא פשרות (וזה כולל גם את ההלכה הספציפית הזו), אבל נראה שגם במקרה המסויים הזה, המדדים השטחיים הללו אינם מאפשרים הבחנה אמיתית בין מי שדבר ה' יקר לליבו למי שלא. דווקא מי שידקדק בדיון ההלכתי סביב חובת הצום, יגלה שבהחלט לא מדובר במצווה גדולה, ואפילו לא מצווה בכלל.

הקב"ה בעצמו אמר זאת, ואפילו לגבי צום תשעה באב החמור יותר. בתשובה לשאלה שהופנתה אליו על ידי ראשי העם בראשית ימי הבית השני, בשאלה אם יש להמשיך ולצום בתשעה באב גם לאחר הקמת המקדש ("הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?" [זכריה ז,ג]), ענה, ובצדק: "אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי?! וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים!" (שם ה-ו). לא צמתם בשבילי, ואל תשאלו אותי אם לבטל את זה. מי שמשמר את הצומות הללו שלא יצפה לשכר גדול בשמיים על כך. התעניתם כי קיבלתם מכה אנושה, ואם בטלה סיבת הצום, מפני בניין הבית השני, הדבר נתון להחלטתכם הבלעדית אם להפסיק לצום.

התלמוד הבבלי, במסכת ראש השנה (יח ע"ב), מאפשר לכל דור, גם בעת החורבן, להעריך מחדש האם בטלה סיבת הצום: "בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, יש שמד צום. (ואילו כש)אין שמד ואין שלום, רצו -מתענין, רצו - אין מתענין". הצומות על פי גמרא זו, לא נקבעו לזכר מאורע היסטורי, אלא רק כאבל בשל ההשלכה שלו על מצבנו כרגע. מכאן נגזר שאם בסך הכל המצב טוב, פשוט אין סיבה לצום.

בחסדי ה' אין היום שמד, ולכן לכל הפחות הדבר נתון להכרעת חכמי הדור הזה אם בכלל שייך עדיין לצום. למען האמת ניתן להגדיר את מצבנו, על אף כל מחלותיו, כשלום שבו בכל מקרה אין מתענים (אמנם היו מהראשונים שהסבירו ש"שלום" יחול רק כשהמקדש יהיה בנוי, אבל לא מופרך לראות גם בתנאי הזה דבר שבעצם תלוי בנו, ושעשוי להפוך בימינו למציאות). על אף הבעיות הביטחוניות, תאונות הדרכים והמשבר הכלכלי, רוב אבותינו היו כחולמים לחיות ולהגיע לזמן הזה, למקום הזה, לרווחה הזו.

רבי, הוא ר' יהודה הנשיא, חי אמנם שנים רבות לאחר החורבן, ובתקופה שלא היתה בה כלל עצמאות יהודית, ובכל זאת ביקש לבטל את צום תשעה באב. זאת מפני שבתקופתו חווה הישוב היהודי בארץ ימי רגיעה ופריחה. חכמים אמנם לא הודו לו בכך לגבי תשעה באב, מפני שאירעו בו צרות רבות יותר מבשלושת הצומות האחרים, אך בביטולם של האחרים לא ראו בעיה מיוחדת, וממילא ההחלטה בעניין הלא-שולי הזה חוזרת לפתחנו. אבל האם מותר כבר לומר בימינו שאפילו תשעה באב לא צריך להיוותר לנצח אחד ממאפייני יהדותנו?

נכון שלא כל אחד יכול להחליט לעצמו מה מותר ומה אסור, אבל בתקופתנו הבעיה היא הפוכה: אף אחד איננו מרים את הכפפה בעניין הזה. אנחנו דור עני, או לפחות כך אנחנו חושבים, ולכן פשוט אין בנמצא גדולי דור שיהיו מוכנים להתמודד עם השאלה הזו (ושאלות אקטואליות רבות נוספות). מה שדרוש באמת הוא מועצה, שתאגד בתוכה את חכמי הדור כולם, לא רק של מגזר מסויים, שתדון סוף סוף בשינוי שחל במציאות היהודית במאה וחמישים השנים האחרונות, ובשינויים הדתיים המתבקשים כתוצאה מכך. אפשר יהיה אפילו לכנות אותה 'סנהדרין'.

נכון, יהיה מוגזם לצפות מהם לסדוק, ולו במשהו, את הסטטוס קוו הדתי הזה, שגורם לנתק חמור ולאי-הלימה משמעותית כל כך בין מנהגי האבילות שלנו למציאות הגאולית. הפחד משבתאות מחד ומרפורמה מאידך מונע כבר מאות שנים מהיהדות לחדש את נעוריה, ומהיהודים - לבדוק מה באמת רוצה מהם בורא עולם. חשוב בכל אופן לזכור, שגם אם מחוסר החלטה אחרת נמשיך לקיים את המנהג היהודי העתיק הזה הצום - גם ב-י"ז בתמוז של השנה, לא להטיל על הקדוש ברוך הוא את האשמה והאחריות. הפעם זה לא קשור אליו.
© כל הזכויות שמורות למחבר
www.olamkatan.kr8.co.il

תשובה בענין צום עד לאחר תפילת מנחה בתשעה באב, הרב טוביה פרידמן, מפעל השו"ת המסורתי כרך א'
התנועה הקונסרבטיבית – הרב טוביה פרידמן
שאלה ממחנות רמה בישראל: האם בימינו לאור עובדת קום המדינה, עלינו להמשיך ולצום כל היום בתשעה באב או שמא מותר להמעיט בסימני האבלות ולהתיר אכילה לאחר תפילת המנחה?...

תשובה מאת הרב טוביה פרידמן:

1. ...אנחנו לא הדור הראשון ששואל האם יש להמשיך בצום בט' באב. שאלה זו בדיוק הוצגה לפני הכוהנים והנביאים כבר בתחילת בנין בית המקדש השני. ואלה הן הנסיבות שבהן נשאלה השאלה. ..גולי בבל שמרו על ארבעת הצומות כל ימי גלות בבל. בנין בית המקדש התקרב לסיומו והעבודה בו כנראה חודשה (זכריה ז':ב') השאלה היתה: 'הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הַנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?' (זכריה ז, ג). תשובה ישירה לשאלה ניתנת רק בפרק ח:יט: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ:" האם בדברים אלו כוון הנביא לבטל את ארבעת הצומות או יש להבין את דבריו בנבואה לעתיד לבא? יחזקאל קאופמן (תולדות האמונה הישראלית, כרך רביעי, ספר ראשון, עמ' 268) קובע שתשובת הנביא "אינה הוראה הלכית לבטל את הצומות אלא הבטחה אסכטולוגית." אולם יש מפרשים שדברי הנביא שימשו באות להפסיק לצום בימים הנזכרים... גדליה אלון (תולדות יהודים בא"י בתקופת התלמוד, עמ' 166) קובע בהחלטיות " כל ימי בית שני לא נתקיימו תעניות אלה ואף ט' באב לא נהג... " חוקר שדן לפני כמה שנים (יהודה רוזנטל) בא לידי מסקנה שבימי בית שני שמרו את ארבעת הצומות מתוך בחירה "רצו מתענין, לא רצו לא מתענין." לסיכום נושא זה ניתן לומר שאם כן שמרו את ארבעת הצומות בית שני, היתה זאת כתענית יחיד ולא כתענית ציבור שחלה על כל הציבור...

2. עברו כמאה שנים בערך מאז חורבן בית שני ושוב אני עדים לנסיון לעקור את ט' באב וזאת דווקא על ידי אישיות שתופסת מקום מרכזי בתולדות התורה שבעל פה, היינו ר' יהודה הנשיא. הרי שנינו במגילה ה' ב': "...רבי [יהודה הנשיא]...בקש לעקור תשעה באב ולא הודו לו.

3. ... המקור העיקרי לשאלת צום בט' באב בזמן הזה הוא ראש השנה י"ח ע"ב: "דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, מאי דכתיב: ,'כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה'? קרי להו [קראו לו] צום וקרי להו ששון ושמחה. בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, אין שלום: צום! אמר רב פפא: 'הכי קאמר [הכוונה היא], בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, יש גזרת המלכות צום, אין גזרת המלכות ואין שלום - רצו מתענין, רצו אין מתענין. אי הכי [אם כך] תשעה באב נמי [גם]?! אמר רב פפא שאני [שונה] תשעה באב הואיל והוכפלו בו צרות"...

רמב"ן...כותב שהכלל רצו מתענין, רצו אין מתענין חל גם על ט' באב. וכך לשונו (תורת האדם אות קא):"אין שלום כגון בזמן חורבן, ואין שמד [צרות] במקום ידוע בישראל רצו רוב צבור ונסכמו שלא להתענות אין ב"ד מטריחין עליהם להתענות... רצו רוב צבור להתענות מתענין. עכשיו כבר רצו ונהגו להתענות בהם וקבלום עליהם, לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרן, וכל שכן בדורות הללו שהרי בעונותינו שרבו יש שמד בישראל ואין שלום, הילכך חייבין הכל להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים:"

ומדברי המאירי (ראש השנה עמ'160) משתמע שגם הוא פירש שלום דהיינו שבית המקדש קיים. אולם יש מהראשונים שפירשו המושג "שלום" בצורה אחרת. כך הרשב"א: פירוש יש שלום שישראל שרויין על אדמתם. אין גזירה ואין שלום שישראל בארץ האיוב אלא שאין גזירה, רצו מתענין, לא רצו אינן מתענין"...בסיכומו של דבר, ראינו שאין מן ההכרח לפרש המושג "שלום" בזמן הבית. כבר ראינו שיש מן הראשונים שפירשו אחרת.

4. האם יש תענית לשעות [להתחיל או להפסיק באמצא]? התשובה על כך ברורה. ההלכה היא - מתענין לשעות.

5. יש סימנים שהדורות שקדמונו התייחסו ביתר חומרה לגבי ט' באב בבוקר, דהיינו בשחרית. מט' באב במנחה, השולחן ערוך (או'ח סי'תקנה סעיף א') מביא: " נוהגים שלא להניח תפילין בט' באב שחרית ולא טלית... ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכין עליהם".

סיכום: כבר יש לנו תקדים היסטורי במגילת תענית שקבעה ימים שאין להתענות בהם מכיוון שבאותם ימים נעשו ישועות לעם ישראל. והלא זכינו שבימינו כן נעשתה ישועה גדולה לעם ישראל בכינון מדינת ישראל. אין יד עכו"ם תקיפה על ישראל וישראל שרויים על אדמתם ושבה המלכות לישראל. לכן, נראה לנו שלאור המפנה המכריע הזה בתולדות ישראל, יש לסמן עובדה היסטורית זו על ידי אי השלמת התענית בט' באב אלא לסיים את התענית בתפילת מנחה גדולה.

© כל הזכויות שמורות למחבר
www.masorti.org.il/uploads/uploads/file_16_1.pdf

מושגים

• מפעל השו"ת המסורתי - תשובות ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל. התנועה המסורתית רואה את ההלכה כתהליך היסטורי. ההלכה בתקופה היצירתית שלה התחשבה בתנאים החברתיים, הכלכליים והמוסריים ששררו באותה עת, וכך הוכיחה שיש בה הכושר להיענות לצורכי השעה ובה בעת להישאר נאמנה למקורות. התחייבותה ונאמנותה של התנועה המסורתית להלכה עומדים מעל לכל ספק, אלא שרבני התנועה מפרשים את ההלכה כמו שתמיד פירשו אותה, לאור התנאים בה אנו נתונים. סקירת תולדות ההלכה מלמדת שבכמה תחומים היו מאז ומעולם דעות מנוגדות. תופעה זו ידועה כמחלוקת הפוסקים שכן אין בהלכה רק תשובה אחת לכל שאלה.

דיון

"אם כן שמרו את ארבעת הצומות בבית שני, הייתה זאת כתענית יחיד ולא כתענית ציבור שחלה על כל הציבור..." למה לדעתכם הרב פרידמן לא פוסק לפי אופציה זו?

האם לדעתכם העובדה שאנו כיום "שרויין על אדמתנו" או ש"נעשתה ישועה גדולה לעם ישראל" צריכה להשפיע על ההלכה או על עיצוב הנורמות הציבוריות שעל פיהן מתנהלת מדינת ישראל?

מה מתוך כל הנאמר לעיל הכי קרוב לעמדתכם האישית, אם בכלל?

מה נוכל לקחת מהדיון לצורך הדיון על זהות יהודית? מהן ההשלכות לגבי נושא זה?

מרדכי מ' קפלן, ערכי היהדות והתחדשותם, הוצאת ראובן מס 2003 [1938], עמ' 326–327
הגישה הרקונסטרוקשוניסטית – הרב מרדכי קפלן
פרקליטי הלאומיות החילונית טועים לעתים קרובות, בהניחם כי על ידי הטעמת קניני התרבות הישראלית בלבד – הדגשת יסודות מהותיים כגון הארץ, השפה וסדור העדה – אפשר לנו להבטיח את קיום האומה. ברם לא דיינו בזה. רק משניתן ליסודות אלה משמעות דתית בעלת חשיבות אוניברסלית, נוכל להחזיק מעמד. זכות הבעלות על הארץ מן הנקל לעם לאבד אותה, אם לא יראה בבעלות זו הזדמנות לחיים חברתיים בעלי חשיבות עליונה בעיניו, עקב האידיאלים המתגלמים בהם. שמירת השפה אינה מובטחת לעם, בלתי אם ספרות השפה ההיא נותנת לנהנים ממנה סיפוק רוח כה נעלה לתפארת ולאמת, עד שהם מוקירים את השפה ככלי מחזיק ערכים רוחניים. כל קשרי הסדור שבעדה יתרופפו בקלות, אלא אם כן יאפשרו הניסיונות הקיבוציים שבחיי העדה לכל אחד מחבריה להאדיר את ערך החיים, מתוך שהנסיונות האלה מסייעים בידו להביא לידי פריון את כל הכשרונות האישיים והחברתיים שהוא נחן בהם. רק על ידי טיפוח יחס דתי לחיים, המביא לידי אישור קדושתם, היא ערכם העליון, תוכל אומה להוליד בבניה רצון קיום לאומי אשר יספיק לקיים אותה, על אף כל ההתקפות והרדיפות הבאות עליה.

...גם בארץ ישראל, תלוי קיום האומה בסנקציות שבאמונה דתית. המוטיב שהוא הכוח המניע מאחורי הישגינו בארץ ישראל, הוא האמונה ביעוד האדם לבצע משטר חברתי טוב יותר מן הקיים בעולם, משטר שבו לא יהיה הרגש הלאומי פועל ככוח צבאי תוקפני, או ככוח כלכלי בידי אנשים שואפי בצע, כי אם כנושא תרבות המשתמש במסורות העמים השונים לשם ההתקדמות השכלית, ההנאה האסתטית וההתחברות החברתית...אילו פסקה אמונה זו מפעול, היתה ארץ ישראל נהפכת לגולה נוספת, ולא היה כוחה עדיף מכל ישוב יהודי אחר לעורר את נאמנות היהודי...

לאור אמת זו, יש להצטער שבארץ ישראל הושם עד היום לב אך מעט לבעיית ההבעה של האידיאליות הדתית ע"י טקסים הוגנים בישוב הבונה. אין ספק כי עוד לא פגה ההתנגדות לטקסים דתיים מפני החשיבות היתירה שייחסו להם בעבר. גם נכונה ההכרה כי צורות הטקסים שבמסורת המונחלות לנו מאבותינו, שוב אין הן מביעות כדבעי את הרעיונות והרגשות המפעמים באמת את לב היהודי בן דורנו. בכל זאת אין להצדיק את החילוניות האפורה השוללת כל התלהבות נעלה...

מושגים

• הרב מרדכי קפלן - (11 ביוני 1881 - 8 בנובמבר 1983), מנהיג והוגה מרכזי ביהדות ארצות הברית במאה ה-20, הגדיר את היהדות כ"התרבות הדתית המתפתחת של העם היהודי", מייסד זרם הרקונסטרוקשוניסטית ביהדות.

הרב חיים נבון, "נוסח התפילה במציאות משתנה תפילות יום העצמאות ותפילת "נחם" בתשעה באב", צהר, גליון לב [=בתוך דעת אתר לימודי יהדות ורוח www.daat.ac.il]
נוסח התפילה במציאות משתנה תפילות יום העצמאות ותפילת "נחם" בתשעה באב/ הרב חיים נבון
ג. "נחם" בתשעה באב ... ברצוני לתאר כאן את הצורך לחולל שינוי מסוים בברכת "נחם". ברכה זו נזכרת כבר בתלמוד הירושלמי (ברכות פ"ד ה"ג; תעניות פ"ב ה"ב), ונאמרת - על פי המנהג המקובל - בתפילת עמידה של מנחה בתשעה באב. אחרי מלחמת ששת הימים התעוררו ספקות בנוגע לאמירת ברכת "נחם". נצטט את נוסח הברכה, על פי נוסח עדות אשכנז (נוסח ספרד ונוסח אשכנז): "נחם ה' א-להינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבלה והחרבה והבזויה והשוממה; האבלה מבלי בניה והחרבה ממעונותיה והבזויה מכבודה והשוממה מאין יושב. והיא יושבת וראשה חפוי כאישה עקרה שלא ילדה. ויבלעוה לגיונות ויירשוה עובדי פסילים ויטילו את עמך ישראל לחרב ויהרגו בזדון חסידי עליון. על כן ציון במר תבכה וירושלים תתן קולה. לבי לבי על חלליהם, מעי מעי על חלליהם, כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה, כאמור: ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. ברוך אתה ה', מנחם ציון ובונה ירושלים".

רבים הרגישו שביטויים חריפים אלו - "האבלה מבלי בניה", "השוממה מאין יושב" וכו' - אינם הולמים את מצבה של ירושלים המשוחררת בשלטון ישראל. ירושלים בימינו היא עיר פורחת ומשגשגת, שגרים בה מאות אלפי יהודים, והיא מלאה באלפי בתי כנסת, ישיבות ומוסדות תורה. האם עדיין ניתן לומר עליה את הנוסחים המופיעים בברכת "נחם"?...

מייד לאחר מלחמת ששת הימים, התקין הרב גורן נוסח מחודש של תפילת "נחם", אשר מתבסס על הירושלמי והרמב"ם, ושונה למדיי מהנוסח המקובל. זהו הנוסח שתיקן הרב גורן: "נחם ה' א-להינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבלה החרבה וההרוסה. ציון במר תבכה וירושלים תתן קולה. לבי לבי על חלליהם, מעי מעי על הרוגיהם. ולישראל עמך נתתה נחלה ולזרע ישורון ירושה הורשת. נערה ה' א-להינו מעפרה והקיצה מארץ דויה, נטה אליה כנהר שלום וכנחל שוטף כבוד גוים. כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה, כאמור: ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב, ולכבוד אהיה בתוכה. ברוך אתה ה', מנחם ציון ובונה ירושלים". נוסחו של הרב גורן מצמצם את ביטויי האבלות והחורבן, ומדגיש יותר את תקוות הנחמה.

הרב חיים דוד הלוי העלה הצעה אחרת, מתונה יותר. על פי דבריו, יש להסתפק בשינוי מינורי: במקום "העיר האבלה" וכו', יש לומר: "העיר שהייתה אבלה" וכו'; ובמקום "היא יושבת וראשה חפוי" וכו', יש לומר: "היא ישבה" וכו'...

הרב עובדיה יוסף התנגד להצעות שינוי אלו. ... ראשית, לטענתו נוסח תפילת "נחם" נתקן כבר בימי אנשי כנסת הגדולה, שמראש תיקנו תפילות גם לזמן החורבן; ומי יכול לשלוח יד בנוסח שתיקנו אנשים גדולים כל כך, שכל מילה בו צופנת סודות ורזים? שנית, לדבריו גם במסגרת הבנתנו הפשוטה אפשר לראות שנוסח "נחם" עדיין רלוונטי להפליא: "באמת שגם לפי פשוטו יתבאר הנוסח של תפלת נחם, שהוא על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. כי מקום המקדש וסביבותיו נתונים ביד זרים שונאי ישראל, וירושלים העתיקה עודנה מלאה גילולים של עכו"ם, ... וכמה בתי כנסת שהיו לתפארת עמנו בעיר העתיקה, עודם חרבים ושוממים... ועוד כהנה וכהנה, היש לך בזיון וחורבן ושממה גדולים מאלה? ... וכבר אמרו חז"ל בירושלמי (יומא פ"א ה"א): כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו הוא החריבו... ומלבד זה גם הרוחניות של ירושלים היא בעוונותינו הרבים בשפל המדרגה... כי מה מאוד ידאב לב כל החרד לדבר ה' על התפרקות הדור מחיי תורה ומצוה, חינוך אלפים ורבבות מילדי ישראל ללא תורה וללא מצוה, והרס חומת הצניעות והמוסר, וריבוי חילולי השבת, והפרת סדרי הכשרות, ועוד כהנה וכהנה".

שיקוליהם של הפוסקים כנגד שינוי נוסח התפילה ברורות ומובנות, וגם הולמות את התחושה הטבעית של האדם הדתי. ... ועדיין, דומה שכל הטענות הללו אינן יכולות להצדיק את אמירת המשפט המופיע בנוסח ספרד ואשכנז (אך לא בנוסח עדות המזרח!): "האבלה מבלי בניה והחרבה ממעונותיה והבזויה מכבודה והשוממה מאין יושב"...

דומני שלא אוכל לתאר את הבעיה כאן במילים מדויקות יותר מאלו שהשתמש בהן הרב חיים דוד הלוי: "הרגשתי בתשעה באב הראשון אחרי מלחמת ששת הימים שאינני יכול יותר לומר בתפילתי דברים אלה, שהם בחינת דובר שקרים לפני ה'. כי לא זו בלבד שכל השנה כולה ובייחוד בימי חג ומועד, ... שוקקת ירושלים המון חוגג, ... אלא שאפילו בתשעה באב, יום האבל הלאומי, כאשר באים המוני בית ישראל אל הכותל המערבי, מעוטפים באבלם על חורבן הבית, גם אז מורגשת פינה מסוימת בלבי, אליה לא יכול לחדור האבל, זו פינה של שמחה על ראשית צמיחת גאולתנו... ולכן אין ספק שיש משום דובר שקרים לפני ה', לומר על ירושלים זאת: "העיר החרבה הבזויה השוממה מבלי בניה". (שו"ת עשה לך רב ח"א סי' יד)

...

השינוי שהציע הרב גורן, שלמעשה כתב מחדש את ברכת "נחם", נראה לי דרמטי יותר מן המינימום הנחוץ. יש בנוסח זה יתרון גדול, שאין הוא בבחינת טלאי על הברכה הקיימת, אלא הרי הוא מציע ברכה מחודשת, שלה דגשים רוחניים חדשים, המתאימים לתקופתנו, ומעלים על נס את תקוות הנחמה יותר מאשר את עובדת השממה והחורבן. אך דומני שלעת הזו, די לנו בתיקון המינימאלי האפשרי, ואותו נמצא בהצעתו של הרב חיים דוד הלוי. מוקד השינוי הוא בתוספת מילה אחת, החוזרת כמה פעמים: "שהייתה". על פי נוסח מתוקן זה, תפילתנו מתייחסת לירושלים, שכבר אינה חרבה ושוממה - אך עדיין זקוקה לנחמה. תוספת קטנה זו משנה את צביונה של תפילתנו, ומנקה אותנו מחשש שתפילתנו היא כצפצוף הזרזיר, מצוות אנשים מלומדה; או אף מחשש גרוע מזה, שנהיה כדוברי שקרים לפני ה'.
© כל הזכויות שמורות לכתב העת - צהר
www.tzohar.org.il

דיון

מה דעתכם על העמדות השונות שהוצגו ביחס לתשעה באב?

בהקשר הרחב יותר, האם לדעתכם מותר או צריך לשנות הלכות ומנהגים בהתאם למציאות המתחדשת איזה סוג של שינויים ובאיזה היקף?