The Dark Secret of the Akeida
I. Where was Isaac?
1א

(ו) וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֲצֵ֣י הָעֹלָ֗ה וַיָּ֙שֶׂם֙ עַל־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ אֶת־הָאֵ֖שׁ וְאֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃ (ז) וַיֹּ֨אמֶר יִצְחָ֜ק אֶל־אַבְרָהָ֤ם אָבִיו֙ וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּ֣נִּֽי בְנִ֑י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה׃ (ח) וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אֱלֹהִ֞ים יִרְאֶה־לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃

(6) Abraham took the wood for the burnt offering and put it on his son Isaac. He himself took the firestone and the knife; and the two walked off together. (7) Then Isaac said to his father Abraham, “Father!” And he answered, “Yes, my son.” And he said, “Here are the firestone and the wood; but where is the sheep for the burnt offering?” (8) And Abraham said, “God will see to the sheep for His burnt offering, my son.” And the two of them walked on together.

2ב
(יט) וַיָּ֤שָׁב אַבְרָהָם֙ אֶל־נְעָרָ֔יו וַיָּקֻ֛מוּ וַיֵּלְכ֥וּ יַחְדָּ֖ו אֶל־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֥שֶׁב אַבְרָהָ֖ם בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ (פ)

(19) Abraham then returned to his servants, and they departed together for Beer-sheba; and Abraham stayed in Beer-sheba.

3ג

(א) וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃ (ב) וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶ֨ךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ (ג) וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹר֔וֹ וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י נְעָרָיו֙ אִתּ֔וֹ וְאֵ֖ת יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיְבַקַּע֙ עֲצֵ֣י עֹלָ֔ה וַיָּ֣קׇם וַיֵּ֔לֶךְ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־אָֽמַר־ל֥וֹ הָאֱלֹהִֽים׃ (ד) בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֧ם אֶת־עֵינָ֛יו וַיַּ֥רְא אֶת־הַמָּק֖וֹם מֵרָחֹֽק׃ (ה) וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָהָ֜ם אֶל־נְעָרָ֗יו שְׁבוּ־לָכֶ֥ם פֹּה֙ עִֽם־הַחֲמ֔וֹר וַאֲנִ֣י וְהַנַּ֔עַר נֵלְכָ֖ה עַד־כֹּ֑ה וְנִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה וְנָשׁ֥וּבָה אֲלֵיכֶֽם׃ (ו) וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֲצֵ֣י הָעֹלָ֗ה וַיָּ֙שֶׂם֙ עַל־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ אֶת־הָאֵ֖שׁ וְאֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃ (ז) וַיֹּ֨אמֶר יִצְחָ֜ק אֶל־אַבְרָהָ֤ם אָבִיו֙ וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּ֣נִּֽי בְנִ֑י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה׃ (ח) וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אֱלֹהִ֞ים יִרְאֶה־לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃ (ט) וַיָּבֹ֗אוּ אֶֽל־הַמָּקוֹם֮ אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר־ל֣וֹ הָאֱלֹהִים֒ וַיִּ֨בֶן שָׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ אֶת־הָעֵצִ֑ים וַֽיַּעֲקֹד֙ אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם אֹתוֹ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ מִמַּ֖עַל לָעֵצִֽים׃ (י) וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְרָהָם֙ אֶת־יָד֔וֹ וַיִּקַּ֖ח אֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת לִשְׁחֹ֖ט אֶת־בְּנֽוֹ׃

(1) Some time afterward, God put Abraham to the test. He said to him, “Abraham,” and he answered, “Here I am.” (2) And He said, “Take your son, your favored one, Isaac, whom you love, and go to the land of Moriah, and offer him there as a burnt offering on one of the heights that I will point out to you.” (3) So early next morning, Abraham saddled his ass and took with him two of his servants and his son Isaac. He split the wood for the burnt offering, and he set out for the place of which God had told him. (4) On the third day Abraham looked up and saw the place from afar. (5) Then Abraham said to his servants, “You stay here with the ass. The boy and I will go up there; we will worship and we will return to you.” (6) Abraham took the wood for the burnt offering and put it on his son Isaac. He himself took the firestone and the knife; and the two walked off together. (7) Then Isaac said to his father Abraham, “Father!” And he answered, “Yes, my son.” And he said, “Here are the firestone and the wood; but where is the sheep for the burnt offering?” (8) And Abraham said, “God will see to the sheep for His burnt offering, my son.” And the two of them walked on together. (9) They arrived at the place of which God had told him. Abraham built an altar there; he laid out the wood; he bound his son Isaac; he laid him on the altar, on top of the wood. (10) And Abraham picked up the knife to slay his son.

4ד
(יט) וַיָּ֤שׇׁב אַבְרָהָם֙ אֶל־נְעָרָ֔יו וַיָּקֻ֛מוּ וַיֵּלְכ֥וּ יַחְדָּ֖ו אֶל־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֥שֶׁב אַבְרָהָ֖ם בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ {פ}
(19) Abraham then returned to his servants, and they departed together for Beer-sheba; and Abraham stayed in Beer-sheba.
5ה
(ב) וַתָּ֣מָת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ׃
(2) Sarah died in Kiriath-arba—now Hebron—in the land of Canaan; and Abraham proceeded to mourn for Sarah and to bewail her.
6ו

(ב) וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָהָ֗ם אֶל־עַבְדּוֹ֙ זְקַ֣ן בֵּית֔וֹ הַמֹּשֵׁ֖ל בְּכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֥חַת יְרֵכִֽי׃ (ג) וְאַשְׁבִּ֣יעֲךָ֔ בַּֽיהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וֵֽאלֹהֵ֖י הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֥ב בְּקִרְבּֽוֹ׃ (ד) כִּ֧י אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י תֵּלֵ֑ךְ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִ֥י לְיִצְחָֽק׃

(2) And Abraham said to the senior servant of his household, who had charge of all that he owned, “Put your hand under my thigh (3) and I will make you swear by the LORD, the God of heaven and the God of the earth, that you will not take a wife for my son from the daughters of the Canaanites among whom I dwell, (4) but will go to the land of my birth and get a wife for my son Isaac.”

7ז

WHEN WAS HE RESURRECTED??

8ח

(א) וישב אברהם. ולא הזכיד יצחק כי הוא ברשותו והאומ' ששחטו ועזבו ואח''כ חיה אמר הפך הכתוב

(1) And Abraham returned: And it does not mention Issac, as he was under [Abraham's] purview. And the one that says that he slaughtered him and left him, and he came back to life later, has said the opposite of the verse.

9ט

מדרש הגדול בר׳ כב: יט

וישב אברהם אל נעריו. ויצחק היכן הוא? אלא אמר ר׳ אלעזר בן פדת אע״פ שלא מת יצחק מעלה עליו הכתוב כאלו מת ואפרו מוטל על גבי המזבח. לכך נאמר ״וישב אברהם אל נעריו.״

ד״א וישב אברהם. ויצחק היכן הוא? אלא שהכניסו הקב״ה לגן עדן וישב שם בה שלוש שנים.

Midrash HaGadol Gen. 22:19

And Abraham returned to the youths. And where was Isaac? R. Eleazar ben Pedat said even though Isaac did not die, the text regards it as if he died and his ashes were sprinkled over the altar.

Another interpretation: And Abraham returned... And where was Isaac? The Holy One brought him into the Garden of Eden and he dwelt there three years.

Isaac's Ashes
10י

(י) ר' יהודה אומר, כיון שהגיע החרב על צוארו פרחה ויצאה נפשו של יצחק, וכיון שהשמיע קולו מבין הכרובים ואמר לו אל תשלח ידך, נפשו חזרה לגופו וקם ועמד יצחק על רגליו וידע יצחק שכך המתים עתידים להחיות, ופתח ואמ' ברוך אתה ה' מחיה המתים.

(10) Rabbi Jehudah said: When the blade touched his neck, the soul of Isaac fled and departed, (but) when he heard His voice from between the two Cherubim, saying (to Abraham), "Lay not thine hand upon the lad" (Gen. 22:12), his soul returned to his body, and (Abraham) set him free, and Isaac stood upon his feet. And Isaac knew that in this manner the dead in the future will be quickened. He opened (his mouth), and said: Blessed art thou, O Lord, who quickeneth the dead. ||

11יא

Shibbolay HaLeket

ותניא: שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. מצאתי אגדה: מאי על הסדר? זה סדר עולם. שכך מצינו י"ח ברכות של תפילה מעולם היו מתוקנות זו אחר זו. כיון שבאו אנשי כנסת הגדולה כללום ותקנום כסדרן. כשניצול אברהם מאור כשדים, פתחו מלאכי השרת ואמרו, "ברוך אתה ה' מגן אברהם." כשנעקד יצחק על גבי המזבח ונעשה דשן, והיה אפרו מושלך על הר המוריה, מיד הביא עליו הקדוש ברוך הוא טל החיה אותו. לפיכך אמר דוד, כטל שהחיה בו יצחק אבינו. מיד פתחו מלאכי 17" כטל חרמון שיורד על הררי

ציון." השרת ואמרו, "ברוך אתה ה' מחיה מתים."

A Baraitah: Shimon HaFakuli arranged the Shemonah Esray, the "Eighteen Blessings," in order for Rabban Gamliel in Yavneh. I found an Aggadah: What is “in order?” This means the order of the world. For we find that the "Eighteen Blessings" were always in existence. Then the Men of the Great Assembly gathered them and set them in order. When Avraham was saved form the furnace of Kasdim, the angels said, “Blessed are You, God, the shield of Avraham.” When Yitzchak was bound to the altar and became ash, and his ashes were scattered over Mount Moriah, God immediately brought dew down on him and resurrected him. Therefore David said, “Like the dew of Hermon which falls on the hills of Zion.” Like the dew with which He resurrected our father Yitzchak. Then the angels of heaven said, “Blessed are You, God, who resurrects the dead.”

12יב

ולמה נותנין אפר בראש כל אחד ואחד פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינא חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כאפר וחד אמר כדי שיזכור לנו אפרו של יצחק

And why do they place ashes upon the head of each and every individual [on a fast day]? Rabbi Levi bar Ḥama and Rabbi Ḥanina disagree with regard to this matter. One said that this is as though to say: We are considered like ashes before You. And one said that these ashes are placed in order to remind God of the ashes of our forefather Isaac, on our behalf.

13יג

אמר רב יוסף לאו היינו דתניא (עזרא ג, ג) ויכינו (את) המזבח על מכונותיו שהגיעו לסוף מדותיו והכתיב (דברי הימים א כח, יט) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל אלא אמר רב יוסף קרא אשכח ודרש (דברי הימים א כב, א) ויאמר דויד זה הוא בית ה' האלהים וזה מזבח לעולה לישראל כי בית מה בית ששים אמה אף מזבח ששים אמה בשלמא בית מינכרא צורתו אלא מזבח מנא ידעי אמר רבי אלעזר ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו ור' יצחק נפחא אמר אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום ור' שמואל בר נחמני אמר מכל הבית כולו הריחו ריח קטרת משם הריחו ריח אברים אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה אחד שהעיד להם על המזבח ואחד שהעיד להם על מקום המזבח ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית במתניתא תנא ר"א בן יעקב אומר שלשה נביאים עלו עמהן מן הגולה אחד שהעיד להם על המזבח ועל מקום המזבח ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית ואחד שהעיד להם על התורה שתכתב אשורית ת"ר קרן וכבש ויסוד וריבוע מעכבין מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אין מעכבין מנה"מ אמר רב הונא אמר קרא (שמות כז, א) המזבח כל מקום שנאמר המזבח לעכב אלא מעתה כיור לרבי וסובב לרבי יוסי ברבי יהודה הכי נמי דמעכב דכתי' (שמות כז, ה) ונתתה אותה תחת כרכוב המזבח מלמטה ותניא איזהו כרכוב רבי אומר זה כיור רבי יוסי ברבי יהודה אומר זה הסובב אין דתניא אותו היום נפגמה קרן מזבח והביאו בול של מלח וסתמוהו ולא מפני שכשר לעבודה אלא שלא יראה מזבח פגום שכל מזבח שאין לו קרן וכבש ויסוד וריבוע פסול רבי יוסי ברבי יהודה אומר אף הסובב ת"ר איזהו כרכוב בין קרן לקרן מקום הילוך רגלי הכהנים אמה אטו הכהנים בין קרן לקרן הוו אזלי אלא אימא ומקום הילוך רגלי הכהנים אמה והכתיב (שמות לח, ד) תחת כרכובו מלמטה עד חציו אמר רב נחמן בר יצחק תרי הוו חד לנוי וחד לכהנים דלא נשתרקו מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אין מעכבין א"ר מני ובלבד שלא יפחתנו ממזבח שעשה משה וכמה אמר רב יוסף אמה מחכו עליה (שמות כז, א) חמש אמות ארך וחמש אמות רוחב רבוע יהיה המזבח אמר ליה אביי דלמא מקום מערכה קאמר מר א"ל מר דגברא רבה הוא ידע מאי קאמינא קרי עלייהו

The Gemara discusses the construction of the altar in the Second Temple. The Gemara asks: Granted, with regard to the location of the House, its shape was discernable from the vestiges of its foundations; but how did they know the proper location of the altar? .... And Rabbi Yitzḥak Nappaḥa says: They saw a vision of the ashes of Isaac that were placed in that location.

14יד

(ב) וזכרתי את בריתי יעקוב. לָמָּה ... וְלָמָּה לֹא נֶאֶמְרָה זְכִירָה בְיִצְחָק? אֶלָּא אֲפָרוֹ שֶׁל יִצְחָק נִרְאֶה לְפָנַי צָבוּר וּמֻנָּח עַל הַמִּזְבֵּחַ (ספרא):

‎חסירות ויתירות). (2) ‎ וזכרתי את בריתי יעקוב‎ THEN I WILL REMEMBER MY COVENANT WITH JACOB [AND ALSO MY COVENANT WITH ISAAC, AND ALSO MY COVENANT WITH ABRAHAM WILL I REMEMBER] — And why does Scripture not use the word “remember” in connection with Isaac’s name? Since the ashes of Isaac (from the Akeidah) are seen before me piled up and placed on the altar. (Sifra, Bechukotai, Chapter 8 6-7).

III. Wait.... what ashes???
15טו
(ט) וַיָּבֹ֗אוּ אֶֽל־הַמָּקוֹם֮ אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר־ל֣וֹ הָאֱלֹהִים֒ וַיִּ֨בֶן שָׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ אֶת־הָעֵצִ֑ים וַֽיַּעֲקֹד֙ אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם אֹתוֹ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ מִמַּ֖עַל לָעֵצִֽים׃
(9) They arrived at the place of which God had told him. Abraham built an altar there; he laid out the wood; he bound his son Isaac; he laid him on the altar, on top of the wood.
16טז

(ט) וקשר שתי ידיו ושתי רגליו ועקדו על גבי המזבח ואמץ את שתי זרועותיו ואת שתי ארכובותיו עליו וערך את האש ואת העצים ושלח ידו ולקח את המאכלת

(9) He bound his two hands and his two feet, and bound him upon the top of the altar, and he strengthened his two arms and his two knees upon him, and put the fire and wood in order, and he stretched forth his hand and took the knife.

17יז
(ז) וְ֠נָתְנוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֧ן הַכֹּהֵ֛ן אֵ֖שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְעָרְכ֥וּ עֵצִ֖ים עַל־הָאֵֽשׁ׃
(7) The sons of Aaron the priest shall put fire on the altar and lay out wood upon the fire;
IV. Kaparah and Zechut Avot
18יח

א"ר אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת

Rabbi Ami said: Why was the Torah portion that describes the death of Miriam juxtaposed to the portion dealing with the red heifer? To tell you: Just as the red heifer atones for sin, so too, the death of the righteous atones for sin.

19יט
תַּנְיָא, בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: עַל כׇּל מִשְׁכָּב שְׁכַב, חוּץ מִן הַקַּרְקַע. עַל כׇּל מוֹשָׁב שֵׁב, חוּץ מִן הַקּוֹרָה. אָמַר שְׁמוּאֵל: שֵׁינָה בְּעַמּוּד הַשַּׁחַר כְּאִסְטָמָא לְפַרְזְלָא. יְצִיאָה בְּעַמּוּד הַשַּׁחַר כְּאִסְטָמָא לְפַרְזְלָא. בַּר קַפָּרָא הֲוָה מְזַבֵּן מִילֵּי בְּדִינָרֵי: עַד דְּכָפְנַתְּ — אֱכוֹל. עַד דְּצָחֵית — שְׁתִי, עַד דְּרָתְחָא קִדְרָךָ — שְׁפוֹךְ. קַרְנָא קָרְיָא בְּרוֹמִי, בַּר מְזַבֵּין תְּאֵנֵי, תְּאֵנֵי דַּאֲבוּךְ זַבֵּין. אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי לְרַבָּנָן: כִּי עָיְילִיתוּ בִּשְׁבִילֵי דְמָחוֹזָא לְמִיפַּק בֵּיהּ בְּחַקְלָא, לָא תֶּחֱזוֹ לָא לְהַךְ גִּיסָא וְלָא לְהַךְ גִּיסָא, דִּלְמָא יָתְבֵי נְשֵׁי, וְלָאו אוֹרַח אַרְעָא לְאִסְתַּכּוֹלֵי בְּהוּ. רַב סָפְרָא עָל לְבֵית הַכִּסֵּא. אֲתָא רַבִּי אַבָּא, נְחַר לֵיהּ אַבָּבָא. אֲמַר לֵיהּ: לֵיעוּל מָר. בָּתַר דִּנְפַק אֲמַר לֵיהּ: עַד הַשְׁתָּא לָא עֲיַילְתְּ לְשֵׂעִיר, וּגְמַרְתְּ לָךְ מִילֵּי דְשֵׂעִיר! לָאו הָכִי תְּנַן: מְדוּרָה הָיְתָה שָׁם וּבֵית הַכִּסֵּא שֶׁל כָּבוֹד. וְזֶה הָיָה כְּבוֹדוֹ: מְצָאוֹ נָעוּל — בְּיָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ שָׁם אָדָם, מְצָאוֹ פָּתוּחַ — בְּיָדוּעַ שֶׁאֵין שָׁם אָדָם. אַלְמָא לָאו אוֹרַח אַרְעָא הוּא! וְהוּא סָבַר מְסוּכָּן הוּא. דְּתַנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַמּוּד הַחוֹזֵר, מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי הִדְרוֹקָן. סִילוֹן הַחוֹזֵר מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי יֵרָקוֹן. רַבִּי אֶלְעָזָר עָל לְבֵית הַכִּסֵּא. אֲתָא הַהוּא רוֹמָאָה דַּחֲקֵיהּ. קָם רַבִּי אֶלְעָזָר וּנְפַק. אֲתָא דְּרָקֹונָא שַׁמְטֵיהּ לְכַרְכְּשֵׁיהּ. קָרֵי עֲלֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר: ״וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ״, אַל תִּקְרֵי ״אָדָם״ אֶלָּא ״אֱדוֹם״. ״וְאָמַר לַהֲרָגֲךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ״. ״וְאָמַר״, ״וְאָמַרְתִּי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! ״וַתָּחָס״, ״וְחַסְתִּי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר לוֹ דָּוִד לְשָׁאוּל: מִן הַתּוֹרָה בֶּן הֲרִיגָה אַתָּה, שֶׁהֲרֵי רוֹדֵף אַתָּה, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: בָּא לְהׇרְגְּךָ — הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ, אֶלָּא צְנִיעוּת שֶׁהָיְתָה בְּךָ, הִיא חָסָה עָלֶיךָ. וּמַאי הִיא? — דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ וְשָׁם מְעָרָה וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו״. תָּנָא גָּדֵר לִפְנִים מִן גָּדֵר, וּמְעָרָה לְפָנִים מִמְּעָרָה לְהָסֵךְ. אָמַר רַבִּי: אֶלְעָזָר מְלַמֵּד שֶׁסִּיכֵּךְ עַצְמוֹ, כְּסוּכָּה. ״וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט״, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: כׇּל הַמְבַזֶּה אֶת הַבְּגָדִים, סוֹף אֵינוֹ נֶהֱנֶה מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ״. ״אִם ה׳ הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד: ״מֵסִית״ קָרֵית לִי? הֲרֵי אֲנִי מַכְשִׁילְךָ בְּדָבָר שֶׁאֲפִילּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן יוֹדְעִים אוֹתוֹ. דִּכְתִיב: ״כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ״ וְגוֹ׳. מִיָּד, ״וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל״, וּכְתִיב: ״וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל״. וְכֵיוָן דִּמְנִינְהוּ לָא שְׁקַל מִינַּיְיהוּ כּוֹפֶר. דִּכְתִיב: ״וַיִּתֵּן ה׳ דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד״. מַאי ״עֵת מוֹעֵד״? אָמַר שְׁמוּאֵל סָבָא חַתְנֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא: מִשְּׁעַת שְׁחִיטַת הַתָּמִיד עַד שְׁעַת זְרִיקָתוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: עַד חֲצוֹת מַמָּשׁ. ״וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאָךְ: טוֹל לִי רַב שֶׁבָּהֶם, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לִיפָּרַע מֵהֶם כַּמָּה חוֹבוֹת. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מֵת אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה, שֶׁשָּׁקוּל כְּרוּבָּהּ שֶׁל סַנְהֶדְרִין. ״וּבְהַשְׁחִית רָאָה ה׳ וַיִּנָּחֶם״, מַאי רָאָה? אָמַר רַב: רָאָה יַעֲקֹב אָבִינוּ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם״. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֶפְרוֹ שֶׁל יִצְחָק רָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה״. רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר: כֶּסֶף כִּפּוּרִים רָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפּוּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ וְגוֹ׳. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בֵּית הַמִּקְדָּשׁ רָאָה, דִּכְתִיב: ״בְּהַר ה׳ יֵרָאֶה״. פְּלִיגִי בָּהּ, רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי. חַד אָמַר כֶּסֶף הַכִּפּוּרִים רָאָה, וְחַד אָמַר בֵּית הַמִּקְדָּשׁ רָאָה. וּמִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר בֵּית הַמִּקְדָּשׁ רָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה׳ יֵרָאֶה״. לֹא יִכָּנֵס אָדָם לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ וְכוּ׳. מַאי ״קַפֶּנְדַּרְיָא״? אָמַר רָבָא: קַפֶּנְדַּרְיָא כִּשְׁמָהּ. וְרַב חָנָא בַּר אַדָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי אָמַר: כְּמַאן דְּאָמַר אִינָשׁ: ״אַדְּמַקֵּיפְנָא אַדָּרֵי, אֵיעוּל בְּהָא״. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הַנִּכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת עַל מְנָת שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתוֹ קַפֶּנְדַּרְיָא — מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ קַפֶּנְדַּרְיָא. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: אִם הָיָה שְׁבִיל מֵעִיקָּרוֹ — מוּתָּר. אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: הַנִּכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל, מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ קַפֶּנְדַּרְיָא. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְבֹא עַם הָאָרֶץ לִפְנֵי ה׳ בַּמּוֹעֲדִים״ וְגוֹ׳. וּרְקִיקָה מִקַּל וָחוֹמֶר. אָמַר רַב בִּיבִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הָרוֹקֵק בְּהַר הַבַּיִת בַּזְּמַן הַזֶּה, כְּאִילּוּ רוֹקֵק בְּבַת עֵינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים״. אָמַר רָבָא: רְקִיקָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — שַׁרְיָא, מִידֵּי דְּהָוֵה אַמִּנְעָל׳ מָה מִנְעָל בְּהַר הַבַּיִת אָסוּר, בְּבֵית הַכְּנֶסֶת מוּתָּר. אַף רְקִיקָה, בְּהַר הַבַּיִת הוּא דְּאָסוּר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שְׁרֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא, וְאָמְרִי לַהּ רָבִינָא לְרָבָא, וְאָמְרִי לַהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא לְרָבָא: אַדְּיָלֵיף מִמִּנְעָל, נֵילַף מִקַּפֶּנְדַּרְיָא! אָמַר לֵיהּ: תַּנָּא יָלֵיף מִמִּנְעָל, וְאַתְּ אָמְרַתְּ מִקַּפֶּנְדַּרְיָא?! מַאי הִיא? — דְּתַנְיָא לֹא יִכָּנֵס אָדָם לְהַר הַבַּיִת לֹא בְּמַקְלוֹ שֶׁבְּיָדוֹ, וְלֹא בְּמִנְעָלוֹ שֶׁבְּרַגְלוֹ, וְלֹא בְּמָעוֹת הַצְּרוּרִים לוֹ בִּסְדִינוֹ, וּבְפוּנְדָּתוֹ מוּפְשֶׁלֶת לַאֲחוֹרָיו, וְלֹא יַעֲשֶׂנָּה קַפֶּנְדַּרְיָא. וּרְקִיקָה מִקַּל וָחוֹמֶר מִמִּנְעָל. וּמָה מִנְעָל, שֶׁאֵין בּוֹ דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן, אָמְרָה תּוֹרָה שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ״. רְקִיקָה, שֶׁהִיא דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק״. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה שַׂק, שֶׁאֵינוֹ מָאוּס לִפְנֵי בָּשָׂר וָדָם, כָּךְ רְקִיקָה, שֶׁהִיא מְאוּסָה לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא הָכִי קָאָמֵינָא: נֵימָא הָכָא לְחוּמְרָא וְהָכָא לְחוּמְרָא,

“The Lord repented Him of the evil and said to the angel that destroyed the many [rav] people: It is enough; now stay your hand” (II Samuel 24:16). Explaining the meaning of the word rav, Rabbi Elazar said that the Holy One, Blessed be He, said to the angel: Take for me a great one [rav] from among them, who is worthy of defraying several of Israel’s debts. As a result, at that moment Avishai ben Tzeruya, who was equivalent to the majority of the Sanhedrin, died. His death atoned for the entire nation. On a parallel note, it is said: “The Lord saw, and He repented him of the evil” (I Chronicles 21:15). The Gemara asks: What did the Lord see? ... Shmuel said: He saw and remembered Isaac’s ashes, as it is said in the portion of the binding of Isaac: “God will provide [yireh] Himself the lamb for a burnt-offering” (Genesis 22:8).

20כ

(טו) וַיִּשְׁלַח֩ הָאֱלֹהִ֨ים ׀ מַלְאָ֥ךְ ׀ לִֽירוּשָׁלִַם֮ לְהַשְׁחִיתָהּ֒ וּכְהַשְׁחִ֗ית רָאָ֤ה יְהוָה֙ וַיִּנָּ֣חֶם עַל־הָֽרָעָ֔ה וַיֹּ֨אמֶר לַמַּלְאָ֤ךְ הַמַּשְׁחִית֙ רַ֔ב עַתָּ֖ה הֶ֣רֶף יָדֶ֑ךָ וּמַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ עֹמֵ֔ד עִם־גֹּ֖רֶן אָרְנָ֥ן הַיְבוּסִֽי׃ (ס)

(15) God sent an angel to Jerusalem to destroy it, but as he was about to wreak destruction, the LORD saw and renounced further punishment and said to the destroying angel, “Enough! Stay your hand!” The angel of the LORD was then standing by the threshing floor of Ornan the Jebusite.

21כא

(יד) וַיִּקְרָ֧א אַבְרָהָ֛ם שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא יְהֹוָ֣ה ׀ יִרְאֶ֑ה אֲשֶׁר֙ יֵאָמֵ֣ר הַיּ֔וֹם בְּהַ֥ר יְהֹוָ֖ה יֵרָאֶֽה׃

(14) And Abraham named that site Adonai-yireh, whence the present saying, “On the mount of the LORD there is vision.”
22כב

(ג) היום. וּמִ"אַ ה' יִרְאֶה עֲקֵדָה זוֹ לִסְלֹחַ לְיִשְׂרָאֵל בְּכָל שָׁנָה וּלְהַצִּילָם מִן הַפֻּרְעָנוּת, כְּדֵי שֶׁיֵּאָמֵר הַיּוֹם הַזֶּה – בְּכָל הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים – בְּהַר ה' יֵרָאֶה אֶפְרוֹ שֶׁל יִצְחָק צָבוּר וְעוֹמֵד לְכַפָּרָה:

(3) היום THIS DAY — The Midrashic explanation is: May God see this Binding of Isaac every year to forgive Israel and to save them from punishment, so that it may be said “in this day” — in all future generations — “there are seen in the mountain of the Lord” the ashes of Isaac heaped up and serving as a means of atonement (Midrash Tanchuma, Vayera 23).

V. Akeidah as Tragedy
23כג

(א) וגם אשה ושבעה בניה היו אסורים בבית הסוהר, ויפצר בם המלך לאכול מבשר החזיר, ויכו אותם בשוטים ובמקלות.

(ב) ויאמר אליו הבכור מה תשאל ומה תבקש ממנו, הנה תבחר מחנק נפשנו מסור מחוקות אבותינו.

(ג) ויתאנף בו המלך, ויצו לשים מחבת וקלחת על האש, ויעשו כן.

(ד) ויצו לכרות את לשונו ולהפשיט את עורו מעל בשרו, ולקצץ את ידיו ואת רגליו לעיני אמו ואחיו.

(ה) ויהי כי היה מושחת מאיש מראהו, ויצו לתיתו בקלחת לצלותו חי. ויהי בהתאבך העשן, וירהיבו איש באחיו הבנים, וגם האם למות שמח וטוב לב.

(ו) ויאמרו: ירא ה' עלינו וינחם כרוב חסדיו, כאשר שר משה עבד ה' ועל עבדיו יתנחם.

(ז) הראשון מת וייקחו את השני להתעלל בו, ואחרי הפשיטם את עורו מעל בשרו וימרטו שערות ראשו וישאלוהו לאמור:

(ח) התאכל מבשר החזיר בטרם ייפרד שארך מעל עצמותיך? ויאמר לא. וייקחוהו ויענוהו כראשון.

(ט) ויהי בצאת נפשו, ויאמר אל המלך: איש הדמים, הנה נפשנו בידך לקחתה, אולם אלוהינו שבשמים יעיר את רוחו עלינו, והחיינו לחיי עולמים, עקב אשר מתנו בעבור תורתו הקדושה.

(י) ויביאו גם את השלישי וילעיבו בו.

(יא) ויהי כאשר שאלו ממנו את לשונו ויוציאה מפיו, וישלח את ידו ויאמר:

(יב) ה' אלוהים אלה הם העצמות אשר נתת לי, ובטוב לבי הנני נותן אותם בעבור תורתך הקדושה, ולישועתך קיוויתי כי השב תשיבם לי.

(יג) ויתפלא המלך ועבדיו על אומץ לבב הנער, והמכאובות כאין בעיניו.

(יד) ויהי אחרי מותו ויענו את הרביעי וייסרוהו בשוטים.

(טו) עוד נשמתו באפו ויאמר: טוב לחסות בה' מבטוח באדם, כי איקץ לחיי עולם ואתה לא תיקץ.

(טז) ואחרי הביאו את החמישי ויענונו, וירא את פני אנטיוכוס ויאמר:

(יז) הנה הכוח בידך להרשיע כאות נפשך, אף כי בן מוות אתה, אולם אל תאמר בלבבך כי נטש ה' את עמו.

(יח) עמוד כמעט רגע ותראה את יד ה', כאשר ינגע אותך ואת ביתך.

(יט) ויקריבו גם את השישי, ויהי בטרם יצאנה נפשו למות, ויאמר: הישמר לך פן תשעה בדברי שקר.

(כ) הן כל אלה מצאונו יען כי הרשענו לה' אלוהינו, ויפליא את מכותינו.

(כא) רק הסכת ושמע כי לא תמלט מיד ה' אלוהים אשר נאצת.

(כב) אכן מי לא ישתאה לאומץ לב האשה הזאת, הראויה להיות לנס עמים.

(כג) הנה ראתה שבעת בניה נשחטים לעיניה ביום אחד, ותבליג עלי יגונה בתקוותה לה'.

(כד) ותאמץ את לבבם בשפת עמה ותדבר אליהם ביקר רוח, כאיש חיל לאמור:

(כה) לא ידעתי דרך נוצרתם בבטני, ולא נפחתי נשמת רוח חיים באפכם, וגם עצמותיכם לא יצרתי.

(כו) אולם ה' אלוהים ראש כל דבר בורא תבל ויוצר האדם, ישיב לכם בחסדו את חייכם אשר תשליכו מנגד על מצוותיו וחוקותיו.

(כז) ואנטיוכוס חשב בליבו כי הזילתהו בדבריה, כי לא הבינם, ויקח את הצעיר הנשאר מבניה וידבר על ליבו וישבע לו לאמור.

(כח) אם סור תסור מחוקות אבותיך, והייתי לך לאדוני חסד ורחמים, ושמתיך לעשיר ולאדיר בארץ, ואהבתיך וכל מחסורך עלי.

(כט) וירא כי לא יכול לפתותו, ויקרא לאמו ויאמר אליה: דברי נא את על לב בנך ופתי אותו, למען הצל את נפשו.

(ל) ויהי כאשר כלה להלאותה בדבריו, ותען ותאמר: כן אעשה כאשר דברת.

(לא) והיא אמרה כן להתל בו, ותפן אל בנה ותאמר לו בשפת עמה.

(לב) שמע בני, הנה תשעה ירחים נשאתיך בבטני, ושלוש שנים הינקתיך, ובעמל ובעצב גידלתיך עד היום, ועתה לו תרחמני אך הפעם.

(לג) הבט נא השמים והארץ וכל צבאם, כי כל אלה ברא אלוהים מאין, וגם את בני האדם ידיו יצרו.

(לד) לכן בני, אל תירא מפני הרוצח הלזה, ומות ברצון טוב כאחיך, למען השב ישיבכם לו ה' אלוהים לעת רחמים.

(לה) עוד היא מדברת וישא הנער את קולו ויאמר:

(לו) על מה תאחרו, חלילה לי משמוע בקול המלך כי דבקה נפשי בתורת ה', אשר נתן לאבותינו ביד משה עבדו.

(לז) ואתה אויב וצורר היהודים מיד ה' לא תינצל.

(לח) אנחנו פשעינו סבלנו, ואם אמנם כעת אף ה' יחרה בנו וידו קשתה עלינו, עוד מעט ישוב וירחם עלינו.

(לט) ואתה בן בלייעל ואיש דמים אשר אין כמוך בארץ, אל תתפאר בעוז ידך אשר הרימות על עבדי ה'.

(מ) כי לא תמלט ממשפט אל עליון ונורא, אשר לא ייסתר דבר ממנו.

(מא) כרגע קטן נשאו אחי את עברתך, ועתה בחסדו בצל שדי יתלוננו.

(מב) אך אתה תפקד מחרון אף ה' כפי פעולתך אשר פעלת.

(מג) ראה, חרפתי למות נפשי על חוקות אבותי כאשר עשו אחי לפני, וצעקתי אל ה' לחמול על עמו.

(מד) והיה כי ינגע ה' אותך נגעים גדולים ונאמנים, והתוודית בפיך כי ה' הוא האלוהים לבדו ואפס זולתו.

(מה) וחמת ה' השפוכה על כל בני עמי תיעצר בדמי ובדם אחי.

(מו) ויהי כשמוע המלך את דבריו ויוסף עוד לחרות אפו, ויצו לענותו קשה מאחיו, כי חרה לו מאוד על אשר התעלל בו.

(מז) וימות גם הוא כאחיו, וישם אלוהים מבטחו, וגם את אם הבנים המיתו לאחרונה.

(מח) ועתה רב לנו מקורבנות הגויים ומאכזריות קשות.

(1) Also a woman and her seven sons were imprisoned in the jail. The king tortured them to [make them] eat pig meat, he beat them with rods and sticks.

(2) The firstborn said to him, what do you ask and what do you request from us? Behold! you will strangulating us rather than turn us from the laws of our forefathers.

....

(15) When his breath was still in his nostrils he said: Better to trust in The Lord, than to trust in men (Psalms 118:8), for I will wake to an eternal life and you will never wake.

(16) Afterwards they brought the fifth and they tortured him. He saw the face of Antiochus and said:

(17) Behold, the power is in your hand to convict ?as you desire?, but since you are a son of Death, do not think that The Lord has forsaken His nation.

(18) Stand for just a moment and you will see the hand of The Lord, when he will strike you and your house.

(19) They also brought the sixth, and it was before his breath left him to die, he said: Guard yourself lest you lean on words of falsehood.

(20) Behold, all these [terrible] things happened to us because we were wicked to The Lord our God, and He increased his strikes against us.

(21) Just pay attention and listen for it will not escape from The Lord God that you blasphemed [Him].

(22) It is true, who will not be in awe of the mental fortitude of this woman, Is she not fit to be a banner of nations?

(23) Behold, she saw her seven sons slaughtered before her eyes in one day, ?she strengthened her despair upon me with her hope to The Lord.

24כד
אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחת עשרה רבוא ובירושלים הרג תשעים וארבע רבוא על אבן אחת עד שהלך דמן ונגע בדמו של זכריה לקיים מה שנאמר (הושע ד, ב) ודמים בדמים נגעו אשכחיה לדמיה דזכריה דהוה קא מרתח וסליק אמר מאי האי אמרו ליה דם זבחים דאשתפוך אייתי דמי ולא אידמו אמר להו אי אמריתו לי מוטב ואי לאו מסריקנא לבשרייכו במסרקי דפרזלי אמרי ליה מאי נימא לך נבייא הוה בן דהוה קא מוכח לן במילי דשמיא קמינן עילויה וקטלינן ליה והא כמה שנין דלא קא נייח דמיה אמר להו אנא מפייסנא ליה אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטל עילויה ולא נח בחורים ובתולות קטל עילויה ולא נח אייתי תינוקות של בית רבן קטל עילויה ולא נח א"ל זכריה זכריה טובים שבהן איבדתים ניחא לך דאבדינהו לכולהו כדאמר ליה הכי נח בההיא שעתא הרהר תשובה בדעתיה אמר ומה אם על נפש אחת כך ההוא גברא דקטל כל הני נשמתא על אחת כמה וכמה ערק אזל שדר שטר פרטתא בביתיה ואגייר תנא נעמן גר תושב היה נבוזראדן גר צדק היה מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים מאן אינון שמעיה ואבטליון היינו דכתיב (יחזקאל כד, ח) נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות (בראשית כז, כב) הקול קול יעקב והידים ידי עשו הקול זה אדריינוס קיסר שהרג באלכסנדריא של מצרים ששים רבוא על ששים רבוא כפלים כיוצאי מצרים קול יעקב זה אספסיינוס קיסר שהרג בכרך ביתר ארבע מאות רבוא ואמרי לה ארבעת אלפים רבוא והידים ידי עשו זו מלכות הרשעה שהחריבה את בתינו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו דבר אחר הקול קול יעקב אין לך תפלה שמועלת שאין בה מזרעו של יעקב והידים ידי עשו אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו והיינו דא"ר אלעזר (איוב ה, כא) בשוט לשון תחבא בחירחורי לשון תחבא אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (תהלים קלז, א) על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון מלמד שהראהו הקב"ה לדוד חורבן בית ראשון וחורבן בית שני חורבן בית ראשון שנאמר על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בית שני דכתיב (תהלים קלז, ז) זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה אמר רב יהודה אמר שמואל ואיתימא רבי אמי ואמרי לה במתניתא תנא מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים אמרו אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא דרש להן הגדול שבהן (תהלים סח, כג) אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים מבשן אשיב מבין שיני אריה אשיב ממצולות ים אלו שטובעין בים כיון ששמעו ילדות כך קפצו כולן ונפלו לתוך הים נשאו ילדים ק"ו בעצמן ואמרו מה הללו שדרכן לכך כך אנו שאין דרכנו לכך על אחת כמה וכמה אף הם קפצו לתוך הים ועליהם הכתוב אומר (תהלים מד, כג) כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה ורב יהודה אמר זו אשה ושבעה בניה אתיוהו קמא לקמיה דקיסר אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך אפקוהו וקטלוהו ואתיוהו לאידך לקמיה דקיסר אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה (שמות כ, ב) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אפקוהו וקטלוהו אתיוהו לאידך אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה (שמות כב, יט) זובח לאלהים יחרם אפקוהו וקטלוהו אתיוהו לאידך אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה (שמות לד, יד) לא תשתחוה לאל אחר אפקוהו וקטלוהו אתיוהו לאידך אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה (דברים ו, ד) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אפקוהו וקטלוהו אתיוהו לאידך אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה (דברים ד, לט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד אפקוהו וקטלוהו אתיוהו לאידך אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה (דברים כו, יז) את ה' האמרת וגו' וה' האמירך היום כבר נשבענו להקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירין אותו באל אחר ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת א"ל קיסר אישדי לך גושפנקא וגחין ושקליה כי היכי דלימרו קביל עליה הרמנא דמלכא א"ל חבל עלך קיסר חבל עלך קיסר על כבוד עצמך כך על כבוד הקב"ה על אחת כמה וכמה אפקוהו למיקטליה אמרה להו אימיה יהבוהו ניהלי ואינשקיה פורתא אמרה לו בניי לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה יצתה בת קול ואמרה (תהלים קיג, ט) אם הבנים שמחה ר' יהושע בן לוי אמר זו מילה שניתנה בשמיני ר' שמעון בן לקיש אמר אלו ת"ח שמראין הלכות שחיטה בעצמן דאמר רבא כל מילי ליחזי איניש בנפשיה בר משחיטה ודבר אחר רב נחמן בר יצחק אמר אלו תלמידי חכמים שממיתין עצמן על דברי תורה כדר' שמעון בן לקיש דאמר ר"ש בן לקיש אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם שנאמר (במדבר יט, יד) זאת התורה אדם כי ימות באהל וגו' אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ארבעים סאה

Concerning them and others like them the verse states: “As For Your sake we are killed all the day long; we are reckoned as sheep for the slaughter” (Psalms 44:23). And Rav Yehuda said: This verse applies to the woman and her seven sons who died as martyrs for the sake of the sanctification of God’s name. The incident occurred as follows: They brought in the first of the woman’s sons before Cesar and said to him: Worship the idol. He said to them: I cannot do so, as it is written in the Torah: “I am the Lord your God” (Exodus 20:2). They immediately took him out and killed him. ...... As they were taking [the SEVENTH, youngest son] out to be killed, his mother said to them: Give him to me so that I may give him a small kiss. She said to him: My son, go and say to your father Abraham, You bound one son to the altar, but I bound seven altars. She too in the end went up to the roof, fell, and died. A Divine Voice emerged and said: “A joyful mother of children” (Psalms 113:9), as she raised her children to be devoted in their service of God.

25כה

Go and tell Father Abraham: Let not your heart swell in pride -- You built one altar and did not offer up your son, but I built seven altars and offered up my sons on them!

26כו

Crusades:

"The people of Mainz were put through the ten trials exactly like Father Abraham.... They too offered up their sons, exactly as Abraham.... There were 1,100 victims [korbanot] in one day, every one of them like the Akedah of Isaac."

...... Similar events occurred in the city of Worms, 1066, where some 800 Jews were murdered. One account records the words of R. Meshullam bar Isaac who used the very language of the Akedah to sacrifice his child:

"'Here is my son whom God gave me and to whom my wife Zipporah gave birth in her old age; Isaac is this child's name; and now I shall offer him up as Father Abraham offered up his son Isaac'…And he bound his son Isaac, and picked up the knife to slay his son, and recited the blessing appropriate for slaughter. And the lad replied, 'Amen.' And the father slew the lad. Then he took his screaming wife and both of them together left the room; and the vagabonds murdered them."

27כז

VI. Akeidah and Compassion

28כח

Pesiktah DeRav Kehanah

בזכות יצחק שהקריב עצמו על גבי המזבח, עתיד הקדוש ברוך הוא להחיות מתים, שנאמר, "לשמוע אנקת אסיר"

In the future God, will resurrect the dead because of the merit of Yitzchak, who sanctified himself on the altar, as it is written, "To hear the cry of the bounded one." (Tehilim 102:21)

29כט

(234) And again Isaac spoke: "As soon as thou hast slaughtered me, and hast separated thyself from me, and returnest to Sarah my mother, and she asketh thee, Where is my son Isaac? what wilt thou answer her, and what will you two do in your old age?" Abraham answered, and said, "We know we can survive thee by a few days only. He who was our Comfort before thou wast born, will comfort us now and henceforth."

(235) After he had laid the wood in order, and bound Isaac on the altar, upon the wood, Abraham braced his arms, rolled up his garments, and leaned his knees upon Isaac with all his strength. And God, sitting upon His throne, high and exalted, saw how the hearts of the two were the same, and tears were rolling down from the eyes of Abraham upon Isaac, and from Isaac down upon the wood, so that it was submerged in tears.

When Abraham stretched forth his hand, and took the knife to slay his son, God spoke to the angels: "Do you see how Abraham my friend proclaims the unity of My Name in the world? Had I hearkened unto you at the time of the creation of the world, when ye spake, What is man, that Thou art mindful of him? And the son of man, that Thou visitest him? who would there have been to make known the unity of My Name in this world?"

The angels then broke into loud weeping, and they exclaimed: "The highways lie waste, the wayfaring man ceaseth, He hath broken the covenant. Where is the reward of Abraham, he who took the wayfarers into his house, gave them food and drink, and went with them to bring them on the way? The covenant is broken, whereof Thou didst speak to him, saying, 'For in Isaac shall thy seed be called,' and saying, 'My covenant will I establish with Isaac,' for the slaughtering knife is set upon his throat."

(236) The tears of the angels fell upon the knife, so that it could not cut Isaac's throat, but from terror his soul escaped from him.

30ל

This idea is contained in the second blessing of the Shemoneh Esrei:

מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים.

You sustain the living with loving-kindness (Chesed): You revive the dead with great mercy (Rachamim Rabim).

VIII. Tragedies without reason
31לא

בָּא לוֹ סמא"ל אֵצֶל אָבִינוּ אַבְרָהָם אֲמַר לֵיהּ סָבָא סָבָא אוֹבַדְתְּ לִבֶּךָ, בֵּן שֶׁנִּתַּן לְךָ לְמֵאָה שָׁנָה אַתָּה הוֹלֵךְ לְשָׁחֲטוֹ, אָמַר לוֹ עַל מְנָת כֵּן. אָמַר לוֹ וְאִם מְנַסֶּה אוֹתְךָ יוֹתֵר מִכֵּן אַתְּ יָכוֹל לַעֲמֹד, (איוב ד, ב): הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִלְאֶה, אָמַר לוֹ וְיָתֵר עַל דֵּין. אָמַר לוֹ לְמָחָר אוֹמֵר לְךָ שׁוֹפֵךְ דָּם אַתְּ חַיָּב שֶׁשָּׁפַכְתָּ דָּמוֹ שֶׁל בִּנְךָ, אָמַר לוֹ, עַל מְנָת כֵּן...... וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו, זֶה לַעֲקֹד וְזֶה לִעָקֵד, זֶה לִשְׁחֹט וְזֶה לִשָּׁחֵט.

(4) Samael went to the our father Avraham and said: “Old man, old man! Have you lost your mind [lit. have you lost your heart]? You are going to slay a son given to you at the age of a hundred!’ ‘Even this I do,’ replied he. [Samael said:] ‘And if He sets you an even greater test, can you stand it?!’ [as it is written] “If a thing be put to you as a trial, will you be wearied” (Job 4:2)? ‘Even more than this,’ he replied. [Samael said:] ‘Tomorrow He will say to you, “You are guilty of murder, you murdered your son!” He replied: ‘Still I go’...... So "they went both of them together" (Gen. 22:8) — one to slaughter and the other to be slaughtered.

32לב

R. Shagar, Faith Shattered and Restored:

"The trial will forever be associated with a subject who by nature is in the dark.... Arbitrariness of God's will, as it is brought to bear on the Akeidah, is boundless."

IX. So what "really" happened?
33לג

(א) כבר בארנו כי כל מקום שנזכרה בו ראית 'מלאך' או דבורו שזה אמנם הוא 'במראה הנבואה' או 'בחלום' - יבואר בהם או לא יבואר הכל שוה כמו שקדם. ודע זה והבנהו מאד מאד! ואין הפרש בין שיכתוב תחילה שהוא ראה ה'מלאך' או יהיה הנראה מן המאמר תחילה - שהוא חשבו איש מבני אדם ואחר כן בסוף הענין התבאר לו שהוא 'מלאך' - אחר שתמצא סוף הענין כי זה אשר נראה ודיבר היה מלאך תדע ותאמת שמתחלת הענין היה 'מראה הנבואה' או 'חלום של נבואה'. וזה שב'מראה הנבואה' או 'בחלום של נבואה' פעמים יראה הנביא האלוה ידבר עמו כמו שנבאר ופעמים יראה מלאך ידבר עמו ופעמים ישמע מי שידבר עמו ולא יראה איש מדבר ופעמים יראה איש מבני אדם שידבר עמו ואחר כן יתבאר לו שזה המדבר - 'מלאך'; ובכמו זה המין מן הנבואה יזכור שהוא ראה איש יעשה או יאמר ואחר זה ידע שהוא 'מלאך':

(ב) ולזה העיקר הגדול נטה אחד מן ה'חכמים ז"ל' וגדול מגדוליהם והוא - ר' חיא הגדול בלשון ה'תורה' "וירא אליו יי באלוני ממרא וגו'". כי כאשר הקדים כלל - והוא שהאלוה נראה אליו - התחיל לבאר איך היתה צורת ההראות ההוא ואמר שתחילה ראה 'שלשה אנשים' ורץ ואמרו ונאמר אליהם. ואמר זה אשר פרש זה הפרוש שמאמר אברהם "ויאמר אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך" - שהוא גם כן סיפור מה שאמר ב'מראה הנבואה' לאחד מהם - ואמר "לגדול שבהם אמרו". והבן הענין הזה עוד כי הוא סוד מן הסודות: וכן אומר עוד בענין יעקב באמרו "ויאבק איש עמו" - שהוא בצורת הנבואה אחר שהתבאר באחרונה שהוא 'מלאך'. והוא כענין אברהם בשוה אשר הקדים ספור כללי "וירא אליו יי וגו'" אחרי כן התחיל לבאר איך היה זה. וכן ביעקב אמר "ויפגעו בו מלאכי אלוקים" ואחר כן התחיל לבאר איך קרה עד ש'פגעו בו' - ואמר שהוא שלח שלוחים ופעל ועשה "ויותר יעקב לבדו וגו'" - וזהו 'מלאכי אלוקים' הנאמר עליהם תחילה 'ויפגעו בו מלאכי אלוקים'; וזה ההתאבקות והדיבור כולו - 'במראה הנבואה'. וכן ענין בלעם כולו 'בדרך' ודברי ה'אתון' - הכל 'במראה הנבואה' אחר שהתבאר באחרית הענין דיבור 'מלאך יי' לו. וכן אומר במאמר יהושע "וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו" - שהוא 'במראה הנבואה' אחר שהתבאר באחרית הענין שהוא 'שר צבא יי' אמנם אמרו "ויעל מלאך יי מן הגלגל וגו' ויהי כדבר מלאך יי את הדברים האלה אל כל בני ישראל" - ה'חכמים' כבר אמרו ש'מלאך יי' הנאמר הנה הוא פינחס ואמרו "זה פינחס שבשעה שהשכינה שורה עליו דומה למלאך יי": הנה כבר בארנו ששם 'מלאך' משותף ושהנביא גם כן יקרא מלאך' כמו שבא הכתוב "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים" ואמר "ויאמר חגי מלאך יי במלאכות יי"; ואמר "ויהיו מלעיבים במלאכי האלוקים" ומאמר דניאל גם כן "והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחילה מועף ביעף נוגע אלי כעת מנחת ערב" - כל זה 'במראה הנבואה' לא יעלה בדעתך שיש שם ראית 'מלאך' או שמע דברי 'מלאך' אלא 'במראה הנבואה' או 'בחלום של נבואה' כמו שהושרש "במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו". וממה שזכרתי תביא ראיה על מה שנשאר ממה שלא אזכרהו: וממה שהקדמנוהו מצורך ההזמנה לנבואה וממה שזכרנו בשתוף שם 'מלאך' תדע ש'הגר המצרית' אינה נביאה ולא 'מנוח ואשתו' נביאים - כי זה הדיבור אשר שמעוהו או שעלה בדעתם הוא כדמות 'בת קול' אשר יזכרוה ה'חכמים' תמיד והוא ענין אחד ילוה לאיש שאינו מזומן ואמנם יטעה בזה שיתוף השם; והוא העיקר הדוחה רוב הספקות אשר ב'תורה': והתבונן אמרו "וימצאה מלאך יי על עין המים וגו'" - כמו שנאמר ביוסף "וימצאהו איש והנה תועה בשדה" - ולשון ה'מדרשות כולם שהוא 'מלאך':

(1) WE have already shown that the appearance or speech of an angel mentioned in Scripture took place in a vision or dream; it makes no difference whether this is expressly stated or not, as we have explained above. This is a point of considerable importance. In some cases the account begins by stating that the prophet saw an angel; in others, the account apparently introduces a human being, who ultimately is shown to be an angel; but it makes no difference, for if the fact that an angel has been heard is only mentioned at the end, you may rest satisfied that the whole account from the beginning describes a prophetic vision. In such visions, a prophet either sees God who speaks to him, as will be explained by us, or he sees an angel who speaks to him, or he hears some one speaking to him without seeing the speaker, or he sees a man who speaks to him, and learns afterwards that the speaker was an angel. In this latter kind of prophecies, the prophet relates that he saw a man who was doing or saying something, and that he learnt afterwards that it was an angel.

34לד

Greek myth
I.

Iphigenia appears as the Greek fleet prepares for war against Troy. The leader of the Greeks, Agamemnon, accidentally kills a deer in a grove sacred to the goddess Artemis. The seer oracle reveals that, to appease Artemis, Agamemnon must sacrifice his eldest daughter, Iphigenia. Agamemnon at first refuses but, pressured by the other commanders, eventually agrees.

In some versions of the story, Iphigenia remains unaware of her imminent sacrifice until the last moment, believing that she is led to the altar to be married.

In some versions, Iphigenia is not actually sacrificed. Some sources claim that Iphigenia was whisked away by Artemis at the moment of the sacrifice, and that the goddess left a deer or a goat in her place.

.....

Iphigenia, knowing she is doomed, decides to be sacrificed willingly, reasoning that as a mere mortal, she cannot go against the will of a goddess. She also believes that her death will be heroic, as it is for the good of all Greeks.


Later, Clytemnestra is told of her daughter's purported death—and how at the last moment, the gods spared Iphigenia and whisked her away, replacing her with a deer.

"Artemis ... snatched her away, making her immortal, and put a stag in place of the girl [Iphigenia] upon the altar."

II.

Phrixus

...When the populace of Orchomenus heard the “proclamation” of the Oracle they demanded that Athamas sacrifice his own son [to save the town from the drought]. Ultimately, Athamas would not have to sacrifice Phrixus, because before the sacrifice could take place, Phrixus and Helle were flown to safety on the back of the Golden Ram; the magical animal having been sent to undertake the rescue by Nephele.

35לה

The story The binding of Isaac shares another story another aspect with that persecutions of the Romans and crusades and other terrible events. And that is both tragedies occurred suddenly randomly arbitrarily, in violation of the Divine promise of Justice.

Isaac dies, is resurrected, and in his merit two things happen

1) his blood at tones for the sins of future generations, and

2) his ashes serve as the foundation of the altar of sacrifices which also themselves serve as atonement for the people.

Therefore really when poets mention the akeda they are making a personal identification with the tragedy Isaac, they're connecting themselves to a long chain of a suffering tradition

And they are reinforcing their faith in the ultimate Divine Mercy which is the resurrection of the Dead.

36לו
זקנים מה חטאו אלא אימא על זקנים שלא מיחו בשרים רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל אתאי ההיא איתתא קא צווחה קמיה ולא הוה משגח בה אמר ליה לא סבר ליה מר אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה אמר ליה שיננא רישך בקרירי רישא דרישיך בחמימי הא יתיב מר עוקבא אב בית דין דכתיב בית דוד כה אמר ה׳ דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רוע מעלליהם וגו׳ אמר ליה רבי זירא לרבי סימון לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא אמר ליה לא מקבלי מינאי אמר ליה אף על גב דלא מקבלי לוכחינהו מר דאמר רבי אחא ברבי חנינא מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה דכתיב ויאמר ה׳ אליו עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה וגו׳ אמר ליה הקדוש ברוך הוא לגבריאל לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה ועל מצחם של רשעים תיו של דם כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מה נשתנו אלו מאלו אמר לה הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים אמרה לפניו רבונו של עולם היה בידם למחות ולא מיחו אמר לה גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם (אמר) לפניו רבונו של עולם אם לפניך גלוי להם מי גלוי והיינו דכתיב זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו וממקדשי תחלו וכתיב ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית תני רב יוסף אל תקרי מקדשי אלא מקודשי אלו בני אדם שקימו את התורה כלה מאלף ועד תיו ומיד והנה ששה אנשים באים מדרך שער העליון אשר מפנה צפונה ואיש כלי מפצו בידו ואיש אחד בתוכם לבש הבדים וקסת הסופר במתניו ויבאו ויעמדו אצל מזבח הנחושת מזבח הנחושת מי הוה אמר להו הקדוש ברוך הוא התחילו ממקום שאומרים שירה לפני ומאן נינהו ששה אנשים אמר רב חסדא קצף אף וחימה ומשחית ומשבר ומכלה ומאי שנא תיו אמר רב תיו תחיה תיו תמות ושמואל אמר תמה זכות אבות ורבי יוחנן אמר תחון זכות אבות וריש לקיש אמר תיו סוף חותמו של הקדוש ברוך הוא דאמר רבי חנינא חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת (אמר) רבי שמואל בר נחמני אלו בני אדם שקימו את התורה כלה מאלף ועד תיו מאימתי תמה זכות אבות אמר רב מימות הושע בן בארי שנאמר אגלה את נבלתה לעיני מאהביה ואיש לא יצילנה מידי ושמואל אמר מימי חזאל שנאמר וחזאל מלך ארם לחץ את ישראל כל ימי יהואחז וכתיב ויחן ה׳ אותם וירחמם ויפן אליהם למען בריתו את אברהם יצחק ויעקב ולא אבה השחיתם ולא השליכם מעל פניו עד עתה רבי יהושע בן לוי אמר מימי אליהו שנאמר ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ה׳ אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי אתה אלהים בישראל ואני עבדך ובדברך עשיתי [את] כל הדברים האלה וגו׳ ורבי יוחנן אמר מימי חזקיהו שנאמר למרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד עולם קנאת ה׳ צבאות תעשה זאת וגו׳: אמר רב אמי אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון אין מיתה בלא חטא דכתיב הנפש החוטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה וגו׳ אין יסורין בלא עון דכתיב ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם

The attribute of justice said to Him: Master of the Universe, it was in the hands of the righteous to protest the conduct of the wicked, and they did not protest. He said to that attribute: It is revealed and known before Me that even had they protested the conduct of the wicked, they would not have accepted the reprimand from them. They would have continued in their wicked ways. The attribute of justice said before Him: Master of the Universe, if it is revealed before You that their reprimand would have been ineffective, is it revealed to them? The Holy One, Blessed be He, retracted His promise to protect the righteous and decided that those who failed to protest would also be punished. And that is the meaning of that which is written: “Slay utterly old and young, both maid, and little children, and women; but come not near any man upon whom is the mark; and begin at My Sanctuary” (Ezekiel 9:6). And it is written in that same verse: “Then they began with the elderly men who were before the house.” Rav Yosef taught: Read not: My Sanctuary [mikdashi], rather: Those sanctified to Me [mekudashai]. These are people who observed the whole Torah in its entirety from alef through tav. And immediately: “And, behold, six men came from the way of the higher gate, which lies toward the north, and every man with his weapon of destruction in his hand; and one man among them was clothed in linen, with a writer’s inkwell by his side; and they went in and stood beside the bronze altar” (Ezekiel 9:2)....... And who are the six men mentioned here? Rav Ḥisda said: Fury, Wrath, and Rage, and Destroyer, and Breaker, and Annihilator, six angels of destruction. ...... And Shmuel said: The letter tav is the first letter of the word tama, ceased, indicating that the merit of the Patriarchs has ceased and will not help the wicked. ..... With regard to the statement that the merit of the Patriarchs has ceased, the Gemara asks: From when did the merit of the Patriarchs cease? Rav said: From the days of the prophet Hosea, son of Beeri, as it is stated: “And now I will uncover her lewdness in the sight of her lovers, and none shall deliver her out of My hand” (Hosea 2:12). Israel will no longer be saved by the merit of the Patriarchs. And Shmuel said: The merit of the Patriarchs ceased since the days of Hazael, as it is stated: “And Hazael, king of Aram, oppressed Israel all the days of Jehoahaz” (II Kings 13:22). And it is written there: “And the Lord was gracious to them, and had compassion on them, and turned toward them because of His covenant with Abraham, Isaac, and Jacob and would not destroy them; neither has He till now cast them away from His presence” (II Kings 13:23). That was the last time that the merit of the Patriarchs was mentioned. Rabbi Yehoshua ben Levi said: The merit of the Patriarchs ceased since the days of Elijah the Prophet, as it is stated: “And it came to pass at the time of the evening sacrifice, that Elijah the Prophet came near and said, Lord, God of Abraham, Isaac, and Israel, let it be known this day that you are God in Israel, and that I am Your servant, and that I have done all these things at Your word” (I Kings 18:36). By inference: Let it be known this day and not afterward because the merit of the Patriarchs will cease today. And Rabbi Yoḥanan said: The merit of the Patriarchs ceased since the days of Hezekiah, as it is stated: “For the increase of the realm and for peace without end, upon the throne of David, and upon his kingdom to order it, and to establish it with judgment and with justice; from now and forever the zeal of the Lord of hosts performs this” (Isaiah 9:6). That is to say, from this point on, the merit of the Patriarchs will not protect Israel, leaving only the zeal of the Lord.

37לז
מיתיבי אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון אמר להם מצוה קלה צויתיו ועבר עליה אמר ליה והלא משה ואהרן שקימו כל התורה כלה ומתו אמר ליה מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב וגו׳ הוא דאמר כי האי תנא דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר אף משה ואהרן בחטאם מתו שנאמר יען לא האמנתם בי הא האמנתם בי עדין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם מיתיבי ארבעה מתו בעטיו של נחש ואלו הן בנימין בן יעקב ועמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד וכולהו גמרא לבר מישי אבי דוד דמפרש בה קרא דכתיב ואת עמשא שם אבשלום תחת יואב (שר) הצבא ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב וכי בת נחש הואי והלא בת ישי הואי דכתיב ואחיותיהן צרויה ואביגיל אלא בת מי שמת בעטיו של נחש מני אילימא תנא דמלאכי השרת והא איכא משה ואהרן אלא לאו רבי שמעון בן אלעזר היא ושמע מינה יש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון ותיובתא דרב אמי תיובתא: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה שנאמר ויהיו בני יעקב שנים עשר מלמד שכולן שקולים כאחת אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פילגש אביו מלמד שבלבל מצעו של אביו ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר מוצל אותו צדיק מאותו עון ולא בא מעשה זה לידו אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר ארור שכב עם אשת אביו ויבא חטא זה לידו אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פילגש אביו עלבון אמו תבע אמר אם אחות אמי היתה צרה לאמי שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי עמד ובלבל את מצעה אחרים אומרים שתי מצעות בלבל אחת של שכינה ואחת של אביו והיינו דכתיב אז חללת יצועי עלה (אל תקרי יצועי אלא יצועיי) כתנאי פחז כמים אל תותר רבי אליעזר אומר פזתה חבתה זלתה רבי יהושע אומר פסעתה על דת חטאת זנית רבן גמליאל אומר פיללתה חלתה זרחה תפלתך אמר רבן גמליאל עדין צריכין אנו למודעי רבי אלעזר המודעי אומר הפוך את התיבה ודורשה זעזעתה הרתעתה פרחה חטא ממך רבא אמר ואמרי לה רבי ירמיה בר אבא זכרת עונשו של דבר חלית עצמך חולי גדול פירשת מלחטוא: ראובן בני עלי בני שמואל דוד ושלמה ויואש סימן: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה שנאמר ושם שני בני עלי (עם ארון ברית האלהים) חפני ופנחס כהנים לה׳ סבר לה כרב דאמר רב פנחס לא חטא מקיש חפני לפנחס מה פנחס לא חטא אף חפני לא חטא אלא מה אני מקיים אשר ישכבן את הנשים מתוך ששהו את קיניהן שלא הלכו אצל בעליהן מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום גופא אמר רב פנחס לא חטא שנאמר ואחיה בן אחטוב אחי אי כבוד בן פנחס בן עלי כהן ה׳ וגו׳ אפשר חטא בא לידו והכתוב מייחסו והלא כבר נאמר יכרת ה׳ לאיש אשר יעשנה ער וענה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה׳ צבאות אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה אלא לאו שמע מינה פנחס לא חטא אלא הא כתיב אשר ישכבן ישכבן כתיב והכתיב אל בני כי לא טובה השמעה אמר רב נחמן בר יצחק בני כתיב והכתיב מעברים אמר רב הונא בריה דרב יהושע מעבירם כתיב והכתיב בני בליעל מתוך שהיה לו לפנחס למחות לחפני ולא מיחה מעלה עליו הכתוב כאלו חטא אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל האומר

Learn from it then that, in principle, he agrees that there is death without sin and there is suffering without iniquity, and this is a conclusive refutation of the opinion of Rav Ami. The Gemara concludes: Indeed, it is a conclusive refutation.