רב נחמן ור' יצחק הוו יתבי בסעודתא א"ל רב נחמן לר' יצחק לימא מר מילתא א"ל הכי א"ר יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה בתר דסעוד א"ל הכי א"ר יוחנן יעקב אבינו לא מת א"ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא א"ל מקרא אני דורש שנאמר (ירמיהו ל, י) ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם יי ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים
Rav Naḥman and Rabbi Yitzḥak were sitting and eating together at a meal. Rav Naḥman said to Rabbi Yitzḥak: Let the Master say a matter, i.e., share a Torah idea with me. Rabbi Yitzḥak said to Rav Naḥman that Rabbi Yoḥanan said: One may not speak during a meal, lest the trachea will precede the esophagus. Food is meant to enter the esophagus, and when one speaks his trachea opens and the food might enter there. And therefore, one should not speak during a meal, as he might come into the danger of choking. After they had eaten, Rabbi Yitzḥak said to Rav Naḥman that Rabbi Yoḥanan said as follows: Our patriarch Jacob did not die. Rav Naḥman asked him in surprise: And was it for naught that the eulogizers eulogized him and the embalmers embalmed him and the buriers buried him? Rabbi Yitzḥak replied to Rav Naḥman: I am interpreting a verse, as it is stated: “Therefore do not fear, Jacob My servant, says the Lord, neither be dismayed, Israel, for I will save you from afar, and your seed from the land of their captivity” (Jeremiah 30:10). This verse juxtaposes Jacob to his seed: Just as his seed is alive when redeemed, so too, Jacob himself is alive.
הנהו קפולאי דהוו קפלי בארעא דרב נחמן נחר בהו רב אחאי בר יאשיה אתו ואמרו ליה לרב נחמן נחר בן גברא אתא ואמר ליה מאן ניהו מר אמר ליה אנא אחאי בר יאשיה אמר ליה ולאו אמר רב מרי עתידי צדיקי דהוו עפרא אמר ליה ומני מרי דלא ידענא ליה אמר ליה והא קרא כתיב וישוב העפר על הארץ כשהיה אמר ליה דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי דכתיב ורקב עצמות קנאה כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים כל שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבים גששיה חזייה דאית ביה מששא אמר ליה ליקום מר לגוויה דביתא אמר ליה גלית אדעתך דאפילו נביאי לא קרית דכתיב וידעתם כי אני ה׳ בפתחי את קברותיכם אמר ליה והכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב אמר ליה ההוא שעה אחת קודם תחיית המתים
ותחיית המתים הוא יסוד מיסודי משה רבינו ע"ה ואין דת ולא דבקות בדת יהודית למי שלא יאמין זה אבל הוא לצדיקים וכן הוא לשון בראשית רבה גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים ותחיית המתים לצדיקים בלבד ואיך יחיו הרשעים והם מתים אפי' בחייהם וכן אמרו (ברכות יח:) רשעים אפי' בחייהם קרואים מתים צדיקים אפי' במיתתן קרואים חיים. ודע כי האדם יש לו למות בהכרח ויתפרד וישוב למה שהורכב ממנו.
And the revival of the dead is from the main fundamental principles of Moshe, our teacher - peace be upon him. And there is no religion and no attachment to the Jewish religion for the one who does not believe [in] this. But it is [only] for the righteous, and so [too] is [this found in] the language of Bereishit Rabbah, "The power of rain is for the righteous and for the evildoers, but the revival of the dead is only for the righteous." And how should the evildoers be revived - as they are dead even in their lifetime? And so [too] did they say (Berakhot 18b), "Evildoers are called dead even in their lives, righteous people are called living even in their death." And you should know that man, per force, must die and decompose and return to what he is composed of.
(א) ד וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהִסְתַּלֵּק, וְהַנְּשָׁמָה עוֹלָה וּמִתְדַּבֶּקֶת בְּמָקוֹם שֶׁעוֹלָה, בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, אֵין זֶה תַּכְלִית וּשְׁלֵמוּת, שֶׁתִּהְיֶה הַנְּשָׁמָה רַק דְּבוּקָה לְמַעְלָה. רַק עִקָּר הַשְּׁלֵמוּת שֶׁל הַנְּשָׁמָה הִיא, שֶׁבְּעֵת שֶׁהִיא לְמַעְלָה תִּהְיֶה לְמַטָּה גַּם־כֵּן. עַל־כֵּן צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה, בֵּן אוֹ תַּלְמִיד, כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֵר דַּעְתּוֹ לְמַטָּה גַּם־כֵּן בְּעֵת שֶׁנִּסְתַּלֵּק לְמַעְלָה,
(ב) כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב"ב קטז): אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ – חַד אָמַר בֵּן, וְחַד אָמַר תַּלְמִיד, כִּי הַתַּלְמִיד מְקַבֵּל דַּעַת הָרַב. גַּם הַבֵּן, בְּוַדַּאי אֵין מַעְלָה כְּשֶׁנִּשְׁאָר בֵּן רָשָׁע, חַס וְשָׁלוֹם, וְהָעִקָּר לְהַשְׁאִיר בֵּן שֶׁיִּהְיֶה בְּחִינַת תַּלְמִיד גַּם־כֵּן, שֶׁיְּקַבֵּל מִמֶּנּוּ שִׂכְלוֹ וְדַעְתּוֹ.
Even when a person’s time comes to pass away and the soul ascends and attaches itself to the place to which it ascends in the upper worlds, remaining on high is not the soul’s ultimate purpose and perfection. Rather, the soul is most perfect when at the same time that it is above, it is also below. One therefore has to leave behind a blessing, a son or a disciple, so that at the time of his ascent on high his daat also remains below.
(2) As our Sages, of blessed memory, taught: “who have no replacement” (Psalms 55:20)—one opines that it refers to a son, and the other opines that it refers to a disciple (Bava Batra 116a). For the disciple receives the daat of the teacher. The son, too, because it is certainly no advantage to leave behind a wicked son, God forbid. The main thing is to leave behind a son who is also a disciple, who receives from him his wisdom and his daat.