העיד האחד בב"ד זה והעיד השני בבית דין אחר יבא ב"ד אצל ב"ד ויצטרפו עדותן: הגה אבל אחרים ששמעו הענין אינן יכולין להצטרף דהוי עד מפי עד (ב"י בשם מרדכי ישן פרק גט פשוט):
11. If one testified in this court and the second testified in another court, one court may join together with the other court and combine the testimony. RAMA:Others that simply heard the matter, however, cannot combine, because it is hearsay.
וכן אם העידו שני העדים בב"ד זה וחזרו והעידו בב"ד אחר וחזרו והעידו בב"ד ג' יבא א' מכל בית דין ויצטרפו לעשות ב"ד חדש לדון על מה ששמעו אבל דיין שהעידו שנים לפניו אינו מצטרף עם עד א' מהעדים שהעידו לפניו:
12. Similarly, if two witnesses testified in this court, then testified in another court and then testified in a third court, one person from each court may come and combine to form a new court to judge on what they heard. A judge who two testified in front of, however, cannot combine with one of the witnesses that testified in front of him.
צריך שיעיד כל א' על דבר שלם אבל אם העידו על חצי דבר אינו כלום כיצד בא להעיד על אחד שהוא גדול והעיד א' שראה לו שער א' בימינו והשני בשמאלו אינו כלום שכל אחד לא העיד אלא על קצת הסימנים אפי' העידו שנים בשער א' ושנים בשני אינו כלום שהרי כל כת לא העידו אלא על חצי דבר אבל אם העיד עד א' שראה ב' שערות בימינו ועד א' העיד שראה שתי שערות בשמאלו מצטרפין וכן כל כיוצא בזה:
13. Each witness must testify on a complete matter. If, however, each testifies on a partial matter, it is meaningless. How so? If they are coming to testify on someone that he is an adult and one testifies that he saw a hair on the right side and the second one testifies that he saw it on the left side, it is of no effect because each witness only testified on a partial sign. Even if two witnesses testify on each hair it would be of no effect because each set only testified on a partial matter. If, however, a solo witness testified that he saw two hairs on the subject’s right side and another witness testified that he saw two hairs on the left side, we would combine the two. The same applies to anything similar.
עדות בידיעה שלא בראייה יתבאר בסי' צ' (ס"ו וס"ז) שיש מי שאומר דהוי עדות (אין חילוק בדיני ממונות בין מילתא דעבידא לגלויי או לא) (רבינו יצחק בר ששת סי' קפ"א):
14. With respect to testimony via knowledge but not actual observance, it will be explained in Siman 90 (6 and 16) that there are those that say that is a valid testimony. (In monetary cases there is no distinction between matters that will eventually become known and those that will not.) (Rabbeinu Yitzchak bar Sheshet)
הנחבל כיצד ראוהו עדים שנכנס תחת ידו של חבירו שלם ויצא חבול ולא ראוהו בשעה שחבל בו וזה אומר חבל בי וזה אומר לא חבלתי בו ה"ז נשבע ונוטל ואם יש הוכחה שזה חבל בו כגון שהיתה החבלה במקום שאי אפשר לו לחבול בעצמו כגון שהיתה בין כתיפיו וכיוצא בזה ולא היה אחר עמהם ה"ז נוטל בלא שבועה ואפי' יש אחר עמהם אי ברור לעדים שאותו אחר לא חבל בו כאילו אין עמהם אחר דמי ונוטל בלא שבועה:
אי ברור לעדים כו'. ע' בת' שבו"י ח"א סי' קי"ג שהביא דבס' דברי נבא פי' דברי הרמ"ה והש"ע כאן דמיירי כגון שזה האחר הוא אדם כשר וירא שמים הלכך נוטל בלא שבועה ומתמיה שם על הרמ"ה והש"ע דהוא נגד סוגיות הש"ס סנהדרין דף ל"ו ע"ב ודף פ' ע"א והפוסקים בסימן ת"ח דלא אזלינן בתר אומדנא כי האי והניח בתימה והוא ז"ל כתב דלק"מ דאפשר דהרמ"ה סובר כהרמב"ם פ"ה מהלכות חובל ומזיק שכתב הטעם דנחבל נשבע ונוטל לפי שקנס קנסו חכמים כו' וא"כ י"ל גם בזה חידוש הוא שחידשו חכמי' בקנס ואף אי נימא דס"ל כהראב"ד שהשיג שם על הרמב"ם דלא מטעם קנס הוא אלא לפי שאין דרך ב"א לחבול בעצמן גם כן לק"מ די"ל דכוונתו בהא דבריר לסהדי היינו שזה האחר תש כחו שאין לו כח לחבול כל כך או שהיו ידיו כפותים וכהאי גוונא וכיון דאיכ' אומדנא דמוכח כולי האי ודאי מהני כו' ע"ש:
וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִכָּאן לַחוֹשֵׁד אֶת חֲבֵרוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְפַיְּיסוֹ וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לְבָרְכוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ:
The verse continues: “And Eli answered and said: May you go in peace” (I Samuel 1:17). Rabbi Elazar said: From here the halakha is derived that one who suspects another of something that he has not done, he must appease him. Moreover, the one who suspected him must bless him, as Eli continued and offered Hannah a blessing, as it is stated: “And may the God of Israel grant your request that you have asked of Him” (I Samuel 1:17).
וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֹּ֕אמֶר אָסַ֥ף אֱלֹהִ֖ים אֶת־חֶרְפָּתִֽי׃
She conceived and bore a son, and said, “God has taken away my disgrace.”
חרפתי. שֶׁהָיִיתִי לְחֶרְפָּה שֶׁאֲנִי עֲקָרָה וְהָיוּ אוֹמְרִים עָלַי שֶׁאֱעֶלֶה לְחֶלְקוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע. וְאַגָּדָה: כָּל זְמַן שֶׁאֵין לָאִשָּׁה בֵּן, אֵין לָהּ בְּמִי לִתְלוֹת סִרְחוֹנָהּ, מִשֶּׁיֵשׁ לָהּ בֵּן תּוֹלָה בוֹ: מִי שִׁבֵּר כְּלִי זֶה? בִּנְךָ. מִי אָכַל תְּאֵנִים אֵלּוּ? בִּנְךָ:
חרפתי DISGRACE — because I had become an object of reproach as I was barren for people said about me that I would fall to the lot of Esau, the wicked. A Midrashic explanation is (Genesis Rabbah 73:5): So long as a woman has no child she has no-one to blame for her faults; when, however, she has a child, she puts it on him. “Who broke this vessel?” “Your son!” “Who ate those figs?” “Your son!”
https://תנך.co.il/929/388/1344
ופן מוסרי נוסף מדגיש עומק מיוחד בנבואת הנחמה שלפנינו. מדרש האגדה שמביא רש"י על טעם קריאת שמו של יוסף "אסף א-להים את חרפתי" הוא תמוה ביותר. רחל מצפה לבן בכיליון עיניים עד כדי העדפת המוות מחיים "ואם אין מתה אנוכי", וכל זאת משום שיעקב כעס והתרגז על תאנה שאכלה רחל? הזאת היא החרפה שאין לה תשובה, על כוס שנשברה, בטרם נולד יוסף?
בשם הסבא מסלבודקה שואלים על "ברכת הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה". כלום לא נמצא למתקני מטבע של ברכות "היכי תמצי"(=דוגמא במציאות) של "בינה" גדול מזה לתקן עליו ברכה? ותירץ שהיא הנותנת; לברך על נס גלוי, על טובה גדולה, כל אחד מבין. חז"ל חדשו שצריך לברך גם על חסדים קטנים. "אמר רב יהודה, מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו"(ברכות נט:). אף כאן הברכה על היחידה הקטנה ביותר של בינה, על השכל הפרימטיבי והפשוט ביותר "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה"! כך גם אצל רחל. פשיטא שרחל צריכה את יוסף לאלף ריבואות(=רבבות) של דברים דגולים, אבל גם הדבר הקטן [והאבסורדי] שכמעט ואין לו "היכי תמצי"(=דוגמא במציאות), גם זה כלול בקרבן תודתה. (שי לתורה עמ' פז)
ופן מוסרי נוסף מדגיש עומק מיוחד בנבואת הנחמה שלפנינו. מדרש האגדה שמביא רש"י על טעם קריאת שמו של יוסף "אסף א-להים את חרפתי" הוא תמוה ביותר. רחל מצפה לבן בכיליון עיניים עד כדי העדפת המוות מחיים "ואם אין מתה אנוכי", וכל זאת משום שיעקב כעס והתרגז על תאנה שאכלה רחל? הזאת היא החרפה שאין לה תשובה, על כוס שנשברה, בטרם נולד יוסף?
בשם הסבא מסלבודקה שואלים על "ברכת הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה". כלום לא נמצא למתקני מטבע של ברכות "היכי תמצי"(=דוגמא במציאות) של "בינה" גדול מזה לתקן עליו ברכה? ותירץ שהיא הנותנת; לברך על נס גלוי, על טובה גדולה, כל אחד מבין. חז"ל חדשו שצריך לברך גם על חסדים קטנים. "אמר רב יהודה, מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו"(ברכות נט:). אף כאן הברכה על היחידה הקטנה ביותר של בינה, על השכל הפרימטיבי והפשוט ביותר "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה"! כך גם אצל רחל. פשיטא שרחל צריכה את יוסף לאלף ריבואות(=רבבות) של דברים דגולים, אבל גם הדבר הקטן [והאבסורדי] שכמעט ואין לו "היכי תמצי"(=דוגמא במציאות), גם זה כלול בקרבן תודתה. (שי לתורה עמ' פז)
כברת ארץ מנחם פירש לשון "כביר" מהלך רב ואגדה (ב"ר פב ז) בזמן שהארץ חלולה ככברה שהניר מצוי והסתו עבר ועדיין השרב לא בא ואין זה פשוטו של מקרא שהרי בנעמן מצינו (מלכים ב ה יט) וילך מאתו כברת ארץ ואומר אני שהוא שם מדת קרקע לשון רש"י והנכון מה שחשב בו ר' דוד קמחי כי הכ"ף לדמיון ואיננה שרשית ומוצא המלה היו לברות למו (איכה ד י) ותברני לחם ( יג ה) ענין אכילה מועטת בבקר ופירושה שיעור מהלך ארץ מן הבקר עד לעת האוכל כי כן ישערו כל הולכי דרך זה כתבתי תחילה ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלם שבח לאל הטוב והמטיב ראיתי בעיני שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל והנה הוכחש הפירוש הזה וגם דברי מנחם אבל הוא שם מדת הארץ כדברי רש"י ואין בו תאר רק הסכמה כרוב השמות והכ"ף לשמוש שלא נמדד בכוון ואם יהיה השם הזה מתואר יתכן שיהיה ברת כמו בת מלשון מה ברי ומה בר בטני (משלי לא ב) והוא שם למדה הקטנה שימדדו הולכי ארחות כמו למיל היום ויאמר לה "בת ארץ" כי המדה כמו בת לפרסה או למדה אחרת ידועה בימים ההם וכן ראיתי שאין קבורה ברמה ולא קרוב לה אבל הרמה אשר לבנימן רחוק ממנה כארבע פרסאות והרמה אשר בהר אפרים (שמואל א א א) רחוק ממנה יותר משני ימים על כן אני אומר שהכתוב שאומר קול ברמה נשמע (ירמיהו לא יד) מליצה כדרך משל לאמר כי היתה רחל צועקת בקול גדול ומספד מר עד שנשמע הקול למרחוק ברמה שהיא בראש ההר לבנה בנימן כי איננו שם והיא חרבה מהם לא נאמר בכתוב "ברמה רחל מבכה על בניה" אבל אמר כי שם נשמע הקול ונראה בעיני כי קברה יעקב בדרך ולא הכניסה לעיר בית לחם יהודה הקרובה שם לפי שצפה ברוח הקודש שבית לחם אפרתה יהיה ליהודה ולא רצה לקברה רק בגבול בנה בנימן והדרך אשר המצבה בה קרובה לבית אל בגבול בנימין וכך אמרו בספרי (זאת הברכה לג יא) בחלקו של בנימין מתה כדאיתא בפרשת וזאת הברכה וראיתי ליונתן בן עוזיאל שהוא מרגיש בזה ואמר קל ברום עלמא אשתמע ותרגם כל הכתוב על כנסת ישראל