כרובים דמות פרצוף תינוק להם דתרגום תינוק רביא וכאשר תסיר הכ"ף של כרובים שהא כ"ף הדמיון תשאר המלה רובים לשון רבים מן רביא ועם כ"ף הדמיון פירושה כדמות תינוקות מפני שצורתם כדמות תינוקות ונקרא שמם כדמות תינוקות כאילו הכ"ף מיסו' השם ושמו עליו ה"א הידיעה ונעשה הכרובים והיו הכרובים ...
רשב"ג אומר משום ר"ש בן חסנן פרוכת עוביה טפח על שבעים ושתים נימים נארגת על כל נימה ונימה כ"ד חוטין ארכה מ' אמה ורחבה כ' ומפ"ב ריבוא היתה נעשית ושתים עושין בכל שנה ושלש מאות כהנים מטבילין אותה: אילו אמר חוט א' כפול לשנים שזור לשלשה משזר לששה ארבע מכאן הא עשרים וארבעה תני שלשים ושתים אילו אמר חוט א' כפול לשנים שזור לארבע משזר לשמונה ארבע מכאן הא תלתין ותרין תנא ארבעים ושמונה אילו אמר חוט א' כפול לשנים קליעה לשלשה שזור לששה משזר לשנים עשר ארבעה מיכן הא ארבעים ותמניא כתוב אחד אומר (שמות כ״ח:ו׳) מעשה רוקם פרצוף אחד מעשה חושב שני פרצופות רבי יהודה ורבי נחמיה חד אמר מעשה רוקם ארי מכאן וארי מכאן מעשה חושב ארי מכאן וחלק מכאן וחרנה אמר מעשה רוקם ארי מכאן וחלק מכאן מעשה חושב ארי מכאן ונשר מכאן: בשמונים ושתים ריבוא היתה נעשית וכו': ר' יצחק בר ביזנא בשם שמואל גוזמא תמן תנינן פעמים היה עליה כשלש מאות כור רבי יוסי בי רבי בון בשם שמואל גוזמא:
וַיַּ֙עַשׂ֙ אֶת־הַפָּרֹ֔כֶת תְּכֵ֥לֶת וְאַרְגָּמָ֖ן וְכַרְמִ֣יל וּב֑וּץ וַיַּ֥עַל עָלָ֖יו כְּרוּבִֽים׃ (ס)
וְאַף עַל גַּב דְּהָא אוֹקִימְנָא לְעֵיל שְׂרָפִים וְחַיּוֹת וְאוֹפַנִּים. בְּכָל אֲתַר דְּמִתְחַדֵּשׁ בֵּהּ רָזִין צָרִיךְ לְאַחֲזָרָא לוֹן שְׂרָפִים לָקֳבֵל גַּדְפִּין דִּכְרוּבִים. וְחַיּוֹת לָקֳבֵל גּוּפָא דִּכְרוּבִים. אוֹפַנִּין לָקֳבֵל רַגְלַיִן דִּכְרוּבִים דְּאִנּוּן עִגּוּלִין. מִשֶּׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל הֲווֹ מִתְמַעֲטִין גַּדְפִּין דְּחֵיוָן, וּכְרוּב חַד דְּאִיהוּ עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא אִסְתְּלַק לְגַבֵּי הַהוּא מְכֻסֶּה דְּאִתְּמַר בֵּהּ (תהילים י״ח:י״א) וַיַּרְכֵּב עַל כְּרוּב וַיָּעַף. אִשְׁתְּאַר כְּרוּב תִּנְיָנָא דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא בְּגָלוּתָא, זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דִּמְחַבַּר לוֹן בִּשְׂפְוָן שְׁלִים בְּחַ''י עָלְמִין, דְּאִיהוּ לְשׁוֹן לִמּוּדִים, כָּלִיל חַ''י בִּרְכָּאן דִּצְלוֹתָא, דְּבֵהּ מִתְכַּנְּשִׁין שְׂרָפִים וְחַיּוֹת וְאוֹפַנִּים כֻּלְּהוּ גַּדְפַיְהוּ פְּתִיחָן לָקֳבֵל, וְקָלָא דִּילֵהּ אִשְׁתְּמַע מִגּוֹ עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא וּשְׁמָעִין לְגַבַּיְהוּ, הָדָא הוּא דִּכְתִיב (יחזקאל א׳:כ״ד) וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם. בְּאָן אֲתַר אִשְׁתְּמַע בִּקְרִיאַת שְׁמַע, וּבְאָן אֲתַר אִתְפְּתָחוּ, כַּד יִשְׂרָאֵל אָמְרִין אדושם שְׂפָתַי תִּפְתָּח, אדושם, שְׁכִינְתָּא כַּד אִיהִי אִתְפַּתְּחַת לְקַבְּלָא לְבַעְלָהּ, מִתְפַּתְּחִין שְׂרָפִים וְחַיּוֹת וְאוֹפַנִּים. גַּדְפַיְהוּ וְגַבֵּהּ לְקַבְּלָא לוֹן לְמָארֵיהוֹן. הָדָא הוּא דִּכְתִיב (שם) וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם פְּרוּדוֹת מִלְּמַעְלָה. הָא אִנּוּן כְּרוּבִים דְּכָר וְנוּקְבָא כַּחֲדָא. בִּצְלוֹתָא דַּעֲמִידָה אִתְּמַר, בַּשְּׂרָפִים וְחַיּוֹת וְאוֹפַנִּים, (שם) בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַּנְפֵיהֶם, בְּעָמְדָם וַדַּאי יִשְׂרָאֵל בִּצְלוֹתָא דַּעֲמִידָה, בְּהַהוּא זִמְנָא אִנּוּן כְּרוּבִים וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו בְּהַהוּא זִמְנָא. צְלוֹתִין מִתְקַבְּלִין בְּרַעֲוָא, דְּאִתְּמַר עָלַיְהוּ תְּפִלּוֹת כְּנֶגֶד תְּמִידִין, וְעוֹד הָא אוֹקְמוּהּ מִכָּל מָקוֹם דְּאֵין עֲבוֹדָה אֶלָּא תְּפִלָּה דִּשְׁקוּלָה אִיהִי צְלוֹתָא כַּעֲבוֹדַת הַכֹּהֲנִים וּכְקָרְבָּנַיָּא דִּילְהוֹן.
It would have been possible to construct the cherubs in a way that one was the figure of an adult and the other the figure of a child. Ezekiel saw it like this in his vision (Ezekiel 10,14) “the appearance of the face of one was that of a minor whereas the face of the other looked like that of אדם, “an adult person.” In his vision the message would have been that the love of G’d for Israel was like the love of a father for a son, a very formidable kind of love. However, in the Tabernacle the intention was to describe an ongoing close relationship. Seeing that it was impossible to inform us of the type of relationship which exists between G’d and the Jewish people, the Torah decided to describe this by means of the cherubs in the Tabernacle.