(ה) וַיָּבֹ֞א יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה וּבָנָ֥יו וְאִשְׁתּ֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה אֶל־הַמִּדְבָּ֗ר אֲשֶׁר־ה֛וּא חֹנֶ֥ה שָׁ֖ם הַ֥ר הָאֱלֹהִֽים׃ (ו) וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֲנִ֛י חֹתֶנְךָ֥ יִתְר֖וֹ בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וְאִ֨שְׁתְּךָ֔ וּשְׁנֵ֥י בָנֶ֖יהָ עִמָּֽהּ׃
(5) And Jethro, Moses’father-in-law, came with his sons and his wife unto Moses into the wilderness where he was encamped, at the mount of God; (6) and he said unto Moses: ‘I thy father-in-law Jethro am coming unto thee, and thy wife, and her two sons with her.’
(א) אני חותנך וגו' ואשתך וגו'. טעם ששינה הכתוב סדרם כאן מסדר שכתב בפסוק שלפני זה שהקדים הבנים לאשה, יתבאר על פי דבריהם ז''ל (מכילתא, שמו''ר כאן) שאמרו אם אין אתה יוצא בגיני וכו', אם כן ממטה למעלה סדרם הכתוב, לזה הקדים האשה לבנים שאם לא יעשה בשבילה יעשה בשביל הבנים,
(1) "I, your father-in-law as wella s your wife and her two sons, etc." -- Why did the Torah change the order in which Moses' wife and children are mentioned from the order in which they were mentioned in verse 5? In verse 5, the sons are described as belonging to Moses and are mentioned first, whereas here Tzipporah is mentioned first and the sons are described as being hers! Mechita (Exodus Rabbah 18:6) explains that Yitro sent word to Moses that if he would not come out to meet him because he was his father-in-law, at least he should come out to meet and to welcome his wife and children. We may therefore assume that the Torah used the same approach in once mentioning Tzipporah before the children and once after the children. If Moses would not come out to welcome Tzipporah as his wife, at least he should welcome her as the mother of his children.
(ז) וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה לִקְרַ֣את חֹֽתְנ֗וֹ וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיִּשְׁאֲל֥וּ אִישׁ־לְרֵעֵ֖הוּ לְשָׁל֑וֹם וַיָּבֹ֖אוּ הָאֹֽהֱלָה׃ (ח) וַיְסַפֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ לְחֹ֣תְנ֔וֹ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה ה' לְפַרְעֹ֣ה וּלְמִצְרַ֔יִם עַ֖ל אוֹדֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֤ת כָּל־הַתְּלָאָה֙ אֲשֶׁ֣ר מְצָאָ֣תַם בַּדֶּ֔רֶךְ וַיַּצִּלֵ֖ם ה' (ט) וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ עַ֚ל כָּל־הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה ה' לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֥ר הִצִּיל֖וֹ מִיַּ֥ד מִצְרָֽיִם׃
(7) And Moses went out to meet his father-in-law, and bowed down and kissed him; and they asked each other of their welfare; and they came into the tent. (8) And Moses told his father-in-law all that the LORD had done unto Pharaoh and to the Egyptians for Israel’s sake, all the travail that had come upon them by the way, and how the LORD delivered them. (9) And Jethro rejoiced for all the goodness which the LORD had done to Israel, in that He had delivered them out of the hand of the Egyptians.
(י) וַיֹּאמֶר֮ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ ה' אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת־הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד־מִצְרָֽיִם׃ (יא) עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל ה' מִכָּל־הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם׃ (יב) וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים וַיָּבֹ֨א אַהֲרֹ֜ן וְכֹ֣ל ׀ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֶאֱכָל־לֶ֛חֶם עִם־חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֥י הָאֱלֹהִֽים׃ (יג) וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֵּ֥שֶׁב מֹשֶׁ֖ה לִשְׁפֹּ֣ט אֶת־הָעָ֑ם וַיַּעֲמֹ֤ד הָעָם֙ עַל־מֹשֶׁ֔ה מִן־הַבֹּ֖קֶר עַד־הָעָֽרֶב׃ (יד) וַיַּרְא֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה לָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר מָֽה־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹשֶׂה֙ לָעָ֔ם מַדּ֗וּעַ אַתָּ֤ה יוֹשֵׁב֙ לְבַדֶּ֔ךָ וְכָל־הָעָ֛ם נִצָּ֥ב עָלֶ֖יךָ מִן־בֹּ֥קֶר עַד־עָֽרֶב׃ (טו) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לְחֹתְנ֑וֹ כִּֽי־יָבֹ֥א אֵלַ֛י הָעָ֖ם לִדְרֹ֥שׁ אֱלֹהִֽים׃ (טז) כִּֽי־יִהְיֶ֨ה לָהֶ֤ם דָּבָר֙ בָּ֣א אֵלַ֔י וְשָׁ֣פַטְתִּ֔י בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֣ין רֵעֵ֑הוּ וְהוֹדַעְתִּ֛י אֶת־חֻקֵּ֥י הָאֱלֹהִ֖ים וְאֶת־תּוֹרֹתָֽיו׃ (יז) וַיֹּ֛אמֶר חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה אֵלָ֑יו לֹא־טוֹב֙ הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה׃ (יח) נָבֹ֣ל תִּבֹּ֔ל גַּם־אַתָּ֕ה גַּם־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עִמָּ֑ךְ כִּֽי־כָבֵ֤ד מִמְּךָ֙ הַדָּבָ֔ר לֹא־תוּכַ֥ל עֲשֹׂ֖הוּ לְבַדֶּֽךָ׃ (יט) עַתָּ֞ה שְׁמַ֤ע בְּקֹלִי֙ אִיעָ֣צְךָ֔ וִיהִ֥י אֱלֹהִ֖ים עִמָּ֑ךְ הֱיֵ֧ה אַתָּ֣ה לָעָ֗ם מ֚וּל הָֽאֱלֹהִ֔ים וְהֵבֵאתָ֥ אַתָּ֛ה אֶת־הַדְּבָרִ֖ים אֶל־הָאֱלֹהִֽים׃ (כ) וְהִזְהַרְתָּ֣ה אֶתְהֶ֔ם אֶת־הַחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַתּוֹרֹ֑ת וְהוֹדַעְתָּ֣ לָהֶ֗ם אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔הּ וְאֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֽׂוּן׃ (כא) וְאַתָּ֣ה תֶחֱזֶ֣ה מִכָּל־הָ֠עָם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת׃ (כב) וְשָׁפְט֣וּ אֶת־הָעָם֮ בְּכָל־עֵת֒ וְהָיָ֞ה כָּל־הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָ וְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפְּטוּ־הֵ֑ם וְהָקֵל֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְנָשְׂא֖וּ אִתָּֽךְ׃ (כג) אִ֣ם אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְצִוְּךָ֣ אֱלֹהִ֔ים וְיָֽכָלְתָּ֖ עֲמֹ֑ד וְגַם֙ כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה עַל־מְקֹמ֖וֹ יָבֹ֥א בְשָׁלֽוֹם׃ (כד) וַיִּשְׁמַ֥ע מֹשֶׁ֖ה לְק֣וֹל חֹתְנ֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר אָמָֽר׃
(10) And Jethro said: ‘Blessed be the LORD, who hath delivered you out of the hand of the Egyptians, and out of the hand of Pharaoh; who hath delivered the people from under the hand of the Egyptians. (11) Now I know that the LORD is greater than all gods; yea, for that they dealt proudly against them.’ (12) And Jethro, Moses’father-in-law, took a burnt-offering and sacrifices for God; and Aaron came, and all the elders of Israel, to eat bread with Moses’father-in-law before God. (13) And it came to pass on the morrow, that Moses sat to judge the people; and the people stood about Moses from the morning unto the evening. (14) And when Moses’father-in-law saw all that he did to the people, he said: ‘What is this thing that thou doest to the people? why sittest thou thyself alone, and all the people stand about thee from morning unto even?’ (15) And Moses said unto his father-in-law: ‘Because the people come unto me to inquire of God; (16) when they have a matter, it cometh unto me; and I judge between a man and his neighbour, and I make them know the statutes of God, and His laws.’ (17) And Moses’father-in-law said unto him: ‘The thing that thou doest is not good. (18) Thou wilt surely wear away, both thou, and this people that is with thee; for the thing is too heavy for thee; thou art not able to perform it thyself alone. (19) Hearken now unto my voice, I will give thee counsel, and God be with thee: be thou for the people before God, and bring thou the causes unto God. (20) And thou shalt teach them the statutes and the laws, and shalt show them the way wherein they must walk, and the work that they must do. (21) Moreover thou shalt provide out of all the people able men, such as fear God, men of truth, hating unjust gain; and place such over them, to be rulers of thousands, rulers of hundreds, rulers of fifties, and rulers of tens. (22) And let them judge the people at all seasons; and it shall be, that every great matter they shall bring unto thee, but every small matter they shall judge themselves; so shall they make it easier for thee and bear the burden with thee. (23) If thou shalt do this thing, and God command thee so, then thou shalt be able to endure, and all this people also shall go to their place in peace.’ (24) So Moses hearkened to the voice of his father-in-law, and did all that he had said.
(ג) וַיָּ֥מָת אֱלִימֶ֖לֶךְ אִ֣ישׁ נָעֳמִ֑י וַתִּשָּׁאֵ֥ר הִ֖יא וּשְׁנֵ֥י בָנֶֽיהָ׃ (ד) וַיִּשְׂא֣וּ לָהֶ֗ם נָשִׁים֙ מֹֽאֲבִיּ֔וֹת שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ עָרְפָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית ר֑וּת וַיֵּ֥שְׁבוּ שָׁ֖ם כְּעֶ֥שֶׂר שָׁנִֽים׃
(3) And Elimelech Naomi’s husband died; and she was left, and her two sons. (4) And they took them wives of the women of Moab: the name of the one was Orpah, and the name of the other Ruth; and they dwelt there about ten years.
מדרש זוטא - רות (בובר) פרשה א סימן ד
[ד] וישאו להם נשים מואביות. מי גרם לשבט יהודה לישא אשה מואביה, על שעשו מעשה עמון ומואב. [על דבר אשר] לא קדמו אתכם בלחם ובמים (דברים כ"ג ה'). שם האחת ערפה, שהיה לה לערף כעגלה ערופה. ושם השנית רות שהיתה מרתחת עצמה מן העבירה לעשות רצון אביה שבשמים.
Midrash Zuta on Ruth 1:4
4) And they took for themselves Moabite wife -- Who allowed the tribe of Judah to take Moabite wives, because of what the Ammonites and the Moabites did? [i.e. on the matter as it says] "They did not bring bread and water [to the Israelites]" (Deuteronomy 23:5). The first one's name is "Orpah" ('rpah) that she would "break" ('ref) like heifer whose neck was broken. And the second one was Ruth (Rut) who "agitated" (m'ratechet) against the sin [of the Moabites] to do do the will of her Father in Heaven.
(ה) וַיָּמ֥וּתוּ גַם־שְׁנֵיהֶ֖ם מַחְל֣וֹן וְכִלְי֑וֹן וַתִּשָּׁאֵר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה מִשְּׁנֵ֥י יְלָדֶ֖יהָ וּמֵאִישָֽׁהּ׃ (ו) וַתָּ֤קָם הִיא֙ וְכַלֹּתֶ֔יהָ וַתָּ֖שָׁב מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב כִּ֤י שָֽׁמְעָה֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב כִּֽי־פָקַ֤ד ה' אֶת־עַמּ֔וֹ לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם לָֽחֶם׃ (ז) וַתֵּצֵ֗א מִן־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר הָיְתָה־שָׁ֔מָּה וּשְׁתֵּ֥י כַלֹּתֶ֖יהָ עִמָּ֑הּ וַתֵּלַ֣כְנָה בַדֶּ֔רֶךְ לָשׁ֖וּב אֶל־אֶ֥רֶץ יְהוּדָֽה׃ (ח) וַתֹּ֤אמֶר נָעֳמִי֙ לִשְׁתֵּ֣י כַלֹּתֶ֔יהָ לֵ֣כְנָה שֹּׁ֔בְנָה אִשָּׁ֖ה לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ יעשה [יַ֣עַשׂ] ה' עִמָּכֶם֙ חֶ֔סֶד כַּאֲשֶׁ֧ר עֲשִׂיתֶ֛ם עִם־הַמֵּתִ֖ים וְעִמָּדִֽי׃ (ט) יִתֵּ֤ן ה' לָכֶ֔ם וּמְצֶ֣אןָ מְנוּחָ֔ה אִשָּׁ֖ה בֵּ֣ית אִישָׁ֑הּ וַתִּשַּׁ֣ק לָהֶ֔ן וַתִּשֶּׂ֥אנָה קוֹלָ֖ן וַתִּבְכֶּֽינָה׃
(5) And Mahlon and Chilion died both of them; and the woman was left of her two children and of her husband. (6) Then she arose with her daughters-in-law, that she might return from the field of Moab; for she had heard in the field of Moab how that the LORD had remembered His people in giving them bread. (7) And she went forth out of the place where she was, and her two daughters-in-law with her; and they went on the way to return unto the land of Judah. (8) And Naomi said unto her two daughters-in-law: ‘Go, return each of you to her mother’s house; the LORD deal kindly with you, as ye have dealt with the dead, and with me. (9) TheLORD grant you that ye may find rest, each of you in the house of her husband.’ Then she kissed them; and they lifted up their voice, and wept.
(י) וַתֹּאמַ֖רְנָה־לָּ֑הּ כִּי־אִתָּ֥ךְ נָשׁ֖וּב לְעַמֵּֽךְ׃ (יא) וַתֹּ֤אמֶר נָעֳמִי֙ שֹׁ֣בְנָה בְנֹתַ֔י לָ֥מָּה תֵלַ֖כְנָה עִמִּ֑י הַֽעֽוֹד־לִ֤י בָנִים֙ בְּֽמֵעַ֔י וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַאֲנָשִֽׁים׃ (יב) שֹׁ֤בְנָה בְנֹתַי֙ לֵ֔כְןָ כִּ֥י זָקַ֖נְתִּי מִהְי֣וֹת לְאִ֑ישׁ כִּ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ יֶשׁ־לִ֣י תִקְוָ֔ה גַּ֣ם הָיִ֤יתִי הַלַּ֙יְלָה֙ לְאִ֔ישׁ וְגַ֖ם יָלַ֥דְתִּי בָנִֽים׃ (יג) הֲלָהֵ֣ן ׀ תְּשַׂבֵּ֗רְנָה עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִגְדָּ֔לוּ הֲלָהֵן֙ תֵּֽעָגֵ֔נָה לְבִלְתִּ֖י הֱי֣וֹת לְאִ֑ישׁ אַ֣ל בְּנֹתַ֗י כִּֽי־מַר־לִ֤י מְאֹד֙ מִכֶּ֔ם כִּֽי־יָצְאָ֥ה בִ֖י יַד־ה' (יד) וַתִּשֶּׂ֣נָה קוֹלָ֔ן וַתִּבְכֶּ֖ינָה ע֑וֹד וַתִּשַּׁ֤ק עָרְפָּה֙ לַחֲמוֹתָ֔הּ וְר֖וּת דָּ֥בְקָה בָּֽהּ׃ (טו) וַתֹּ֗אמֶר הִנֵּה֙ שָׁ֣בָה יְבִמְתֵּ֔ךְ אֶל־עַמָּ֖הּ וְאֶל־אֱלֹהֶ֑יהָ שׁ֖וּבִי אַחֲרֵ֥י יְבִמְתֵּֽךְ׃ (טז) וַתֹּ֤אמֶר רוּת֙ אַל־תִּפְגְּעִי־בִ֔י לְעָזְבֵ֖ךְ לָשׁ֣וּב מֵאַחֲרָ֑יִךְ כִּ֠י אֶל־אֲשֶׁ֨ר תֵּלְכִ֜י אֵלֵ֗ךְ וּבַאֲשֶׁ֤ר תָּלִ֙ינִי֙ אָלִ֔ין עַמֵּ֣ךְ עַמִּ֔י וֵאלֹהַ֖יִךְ אֱלֹהָֽי׃ (יז) בַּאֲשֶׁ֤ר תָּמ֙וּתִי֙ אָמ֔וּת וְשָׁ֖ם אֶקָּבֵ֑ר כֹּה֩ יַעֲשֶׂ֨ה ה' לִי֙ וְכֹ֣ה יֹסִ֔יף כִּ֣י הַמָּ֔וֶת יַפְרִ֖יד בֵּינִ֥י וּבֵינֵֽךְ׃ (יח) וַתֵּ֕רֶא כִּֽי־מִתְאַמֶּ֥צֶת הִ֖יא לָלֶ֣כֶת אִתָּ֑הּ וַתֶּחְדַּ֖ל לְדַבֵּ֥ר אֵלֶֽיהָ׃
(10) And they said unto her: ‘Nay, but we will return with thee unto thy people.’ (11) And Naomi said: ‘Turn back, my daughters; why will ye go with me? have I yet sons in my womb, that they may be your husbands? (12) Turn back, my daughters, go your way; for I am too old to have a husband. If I should say: I have hope, should I even have an husband to-night, and also bear sons; (13) would ye tarry for them till they were grown? would ye shut yourselves off for them and have no husbands? nay, my daughters; for it grieveth me much for your sakes, for the hand of the LORD is gone forth against me.’ (14) And they lifted up their voice, and wept again; and Orpah kissed her mother-in-law; but Ruth cleaved unto her. (15) And she said: ‘Behold, thy sister-in-law is gone back unto her people, and unto her god; return thou after thy sister-in-law.’ (16) And Ruth said: ‘Entreat me not to leave thee, and to return from following after thee; for whither thou goest, I will go; and where thou lodgest, I will lodge; thy people shall be my people, and thy God my God; (17) where thou diest, will I die, and there will I be buried; the LORD do so to me,and more also, if aught but death part thee and me.’ (18) And when she saw that she was stedfastly minded to go with her, she left off speaking unto her.
וַתֹּ֤אמֶר נׇעֳמִי֙ שֹׁ֣בְנָה בְנֹתַ֔י לָ֥מָּה תֵלַ֖כְנָה עִמִּ֑י הַֽעֽוֹד־לִ֤י בָנִים֙ בְּֽמֵעַ֔י וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַאֲנָשִֽׁים׃
But Naomi replied, “Turn back, my daughters! Why should you go with me? Have I any more sons in my body who might be husbands for you?
העוד לי בנים. רבים מחברינו חשבו כי זאת התשובה על המכחישים, ולא ידעו כי אבותינו העתיקו כי הייבום לאחים מן האב ולא מן האם. רק אמרה להם, אילו היו לי בנים במעי הייתי נותנת אותם לכם תחת המתים, וזאת דרך חיבוב, ולא על דרך ייבום.
(א) וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֹּ֣אמֶר לְיוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָבִ֖יךָ חֹלֶ֑ה וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמּ֔וֹ אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת־אֶפְרָֽיִם׃ (ב) וַיַּגֵּ֣ד לְיַעֲקֹ֔ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה בִּנְךָ֥ יוֹסֵ֖ף בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וַיִּתְחַזֵּק֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הַמִּטָּֽה׃ (ג) וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֵ֥ל שַׁדַּ֛י נִרְאָֽה־אֵלַ֥י בְּל֖וּז בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיְבָ֖רֶךְ אֹתִֽי׃ (ד) וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הִנְנִ֤י מַפְרְךָ֙ וְהִרְבִּיתִ֔ךָ וּנְתַתִּ֖יךָ לִקְהַ֣ל עַמִּ֑ים וְנָ֨תַתִּ֜י אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לְזַרְעֲךָ֥ אַחֲרֶ֖יךָ אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָֽם׃ (ה) וְעַתָּ֡ה שְׁנֵֽי־בָנֶ֩יךָ֩ הַנּוֹלָדִ֨ים לְךָ֜ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד־בֹּאִ֥י אֵלֶ֛יךָ מִצְרַ֖יְמָה לִי־הֵ֑ם אֶפְרַ֙יִם֙ וּמְנַשֶּׁ֔ה כִּרְאוּבֵ֥ן וְשִׁמְע֖וֹן יִֽהְיוּ־לִֽי׃ (ו) וּמוֹלַדְתְּךָ֛ אֲשֶׁר־הוֹלַ֥דְתָּ אַחֲרֵיהֶ֖ם לְךָ֣ יִהְי֑וּ עַ֣ל שֵׁ֧ם אֲחֵיהֶ֛ם יִקָּרְא֖וּ בְּנַחֲלָתָֽם׃ (ז) וַאֲנִ֣י ׀ בְּבֹאִ֣י מִפַּדָּ֗ן מֵ֩תָה֩ עָלַ֨י רָחֵ֜ל בְּאֶ֤רֶץ כְּנַ֙עַן֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בְּע֥וֹד כִּבְרַת־אֶ֖רֶץ לָבֹ֣א אֶפְרָ֑תָה וָאֶקְבְּרֶ֤הָ שָּׁם֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔ת הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם׃ (ח) וַיַּ֥רְא יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵֽלֶּה׃ (ט) וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אָבִ֔יו בָּנַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־נָֽתַן־לִ֥י אֱלֹקִ֖ים בָּזֶ֑ה וַיֹּאמַ֕ר קָֽחֶם־נָ֥א אֵלַ֖י וַאֲבָרְכֵֽם׃ (י) וְעֵינֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כָּבְד֣וּ מִזֹּ֔קֶן לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְא֑וֹת וַיַּגֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֵלָ֔יו וַיִּשַּׁ֥ק לָהֶ֖ם וַיְחַבֵּ֥ק לָהֶֽם׃ (יא) וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף רְאֹ֥ה פָנֶ֖יךָ לֹ֣א פִלָּ֑לְתִּי וְהִנֵּ֨ה הֶרְאָ֥ה אֹתִ֛י אֱלֹקִ֖ים גַּ֥ם אֶת־זַרְעֶֽךָ׃ (יב) וַיּוֹצֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֹתָ֖ם מֵעִ֣ם בִּרְכָּ֑יו וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְאַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃ (יג) וַיִּקַּ֣ח יוֹסֵף֮ אֶת־שְׁנֵיהֶם֒ אֶת־אֶפְרַ֤יִם בִּֽימִינוֹ֙ מִשְּׂמֹ֣אל יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־מְנַשֶּׁ֥ה בִשְׂמֹאל֖וֹ מִימִ֣ין יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּגֵּ֖שׁ אֵלָֽיו׃ (יד) וַיִּשְׁלַח֩ יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־יְמִינ֜וֹ וַיָּ֨שֶׁת עַל־רֹ֤אשׁ אֶפְרַ֙יִם֙ וְה֣וּא הַצָּעִ֔יר וְאֶת־שְׂמֹאל֖וֹ עַל־רֹ֣אשׁ מְנַשֶּׁ֑ה שִׂכֵּל֙ אֶת־יָדָ֔יו כִּ֥י מְנַשֶּׁ֖ה הַבְּכֽוֹר׃ (טו) וַיְבָ֥רֶךְ אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיֹּאמַ֑ר הָֽאֱלֹקִ֡ים אֲשֶׁר֩ הִתְהַלְּכ֨וּ אֲבֹתַ֤י לְפָנָיו֙ אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֔ק הָֽאֱלֹקִים֙ הָרֹעֶ֣ה אֹתִ֔י מֵעוֹדִ֖י עַד־הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (טז) הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכׇּל־רָ֗ע יְבָרֵךְ֮ אֶת־הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃ (יז) וַיַּ֣רְא יוֹסֵ֗ף כִּי־יָשִׁ֨ית אָבִ֧יו יַד־יְמִינ֛וֹ עַל־רֹ֥אשׁ אֶפְרַ֖יִם וַיֵּ֣רַע בְּעֵינָ֑יו וַיִּתְמֹ֣ךְ יַד־אָבִ֗יו לְהָסִ֥יר אֹתָ֛הּ מֵעַ֥ל רֹאשׁ־אֶפְרַ֖יִם עַל־רֹ֥אשׁ מְנַשֶּֽׁה׃ (יח) וַיֹּ֧אמֶר יוֹסֵ֛ף אֶל־אָבִ֖יו לֹא־כֵ֣ן אָבִ֑י כִּי־זֶ֣ה הַבְּכֹ֔ר שִׂ֥ים יְמִינְךָ֖ עַל־רֹאשֽׁוֹ׃ (יט) וַיְמָאֵ֣ן אָבִ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא יִֽהְיֶה־לְּעָ֖ם וְגַם־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְע֖וֹ יִהְיֶ֥ה מְלֹֽא־הַגּוֹיִֽם׃ (כ) וַיְבָ֨רְכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֮ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹקִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃
(1) Some time afterward, Joseph was told, “Your father is ill.” So he took with him his two sons, Manasseh and Ephraim. (2) When Jacob was told, “Your son Joseph has come to see you,” Israel summoned his strength and sat up in bed. (3) And Jacob said to Joseph, “El Shaddai, who appeared to me at Luz in the land of Canaan, blessed me— (4) and said to me, ‘I will make you fertile and numerous, making of you a community of peoples; and I will assign this land to your offspring to come for an everlasting possession.’ (5) Now, your two sons, who were born to you in the land of Egypt before I came to you in Egypt, shall be mine; Ephraim and Manasseh shall be mine no less than Reuben and Simeon. (6) But progeny born to you after them shall be yours; they shall be recorded instead of their brothers in their inheritance. (7) I [do this because], when I was returning from Paddan, Rachel died, to my sorrow, while I was journeying in the land of Canaan, when still some distance short of Ephrath; and I buried her there on the road to Ephrath”—now Bethlehem. (8) Noticing Joseph’s sons, Israel asked, “Who are these?” (9) And Joseph said to his father, “They are my sons, whom God has given me here.” “Bring them up to me,” he said, “that I may bless them.” (10) Now Israel’s eyes were dim with age; he could not see. So [Joseph] brought them close to him, and he kissed them and embraced them. (11) And Israel said to Joseph, “I never expected to see you again, and here God has let me see your children as well.” (12) Joseph then removed them from his knees, and bowed low with his face to the ground. (13) Joseph took the two of them, Ephraim with his right hand—to Israel’s left—and Manasseh with his left hand—to Israel’s right—and brought them close to him. (14) But Israel stretched out his right hand and laid it on Ephraim’s head, though he was the younger, and his left hand on Manasseh’s head—thus crossing his hands—although Manasseh was the first-born. (15) And he blessed Joseph, saying,
“The God in whose ways my fathers Abraham and Isaac walked,
The God who has been my shepherd from my birth to this day—
(16) The Messenger who has redeemed me from all harm—
Bless the lads.
In them may my name be recalled,
And the names of my fathers Abraham and Isaac,
And may they be teeming multitudes upon the earth.” (17) When Joseph saw that his father was placing his right hand on Ephraim’s head, he thought it wrong; so he took hold of his father’s hand to move it from Ephraim’s head to Manasseh’s. (18) “Not so, Father,” Joseph said to his father, “for the other is the first-born; place your right hand on his head.” (19) But his father objected, saying, “I know, my son, I know. He too shall become a people, and he too shall be great. Yet his younger brother shall be greater than he, and his offspring shall be plentiful enough for nations.” (20) So he blessed them that day, saying, “By you shall Israel invoke blessings, saying: God make you like Ephraim and Manasseh.” Thus he put Ephraim before Manasseh.
“The God in whose ways my fathers Abraham and Isaac walked,
The God who has been my shepherd from my birth to this day—
(16) The Messenger who has redeemed me from all harm—
Bless the lads.
In them may my name be recalled,
And the names of my fathers Abraham and Isaac,
And may they be teeming multitudes upon the earth.” (17) When Joseph saw that his father was placing his right hand on Ephraim’s head, he thought it wrong; so he took hold of his father’s hand to move it from Ephraim’s head to Manasseh’s. (18) “Not so, Father,” Joseph said to his father, “for the other is the first-born; place your right hand on his head.” (19) But his father objected, saying, “I know, my son, I know. He too shall become a people, and he too shall be great. Yet his younger brother shall be greater than he, and his offspring shall be plentiful enough for nations.” (20) So he blessed them that day, saying, “By you shall Israel invoke blessings, saying: God make you like Ephraim and Manasseh.” Thus he put Ephraim before Manasseh.
שני בניך הנולדים לך. שנולדו לך, כי באותה שעה לא ידעת אם אראה אותך עוד, מכל מקום לי הם. פרוש אחר, יעקב אמר לי הם ולא לך כי בקש שאפרים ומנשה יירשו ממנו ולא מיוסף, ושרק שאר בני יוסף שהם ומולדתך אשר הולדת אחריהם יירשו מיוסף, ועיין בסמוך. ולכן אמר על שם אחיהם יקראו בנחלתם פי' שיירשו במקום אפרים ומנשה, כמו בדברים (כה) יקום על שם אחיו המת שפרושו לרשת את רכוש אחיו כמו שאמרו במסכת יבמות (כד).
אלא יש לדעת מאמרם ז"ל (זהד ח"א ק"פ) כי יוסף הוא בחינת נפש יעקב. והוא שרמז הכתוב באומרו (ל"ז ב') אלה תולדות יעקב יוסף. והוא אומרו (תהילים ע״ז:ט״ז) בני יעקב ויוסף, ורמזו חכמי אמת כי הוא בחינת מילוי הוא"ו שהמילוי כאות עצמו. ועל פי הקדמה זו יתיישבו כל הדקדוקים, כי יוסף הוא בחינת יעקב ובמדרגת אב לשבטים יקרא כרשום גם כן באומרו בני יעקב ויוסף, וכפי זה כשאמר ה' ליעקב שיצאו ממנו עוד בנים זה יעקב זה יוסף ולזה לא הלביש הנבואה בשאר בניו, ולזה דקדק לומר ב' בניך וגו' לי הם פירוש במדרגת בני יעקב לא במדרגת בני בניו ולזה הוסיף לבאר ואמר כראובן ושמעון, ומעתה הרי יוסף במדרגת אב כיעקב ואין האב נמנה עם הבנים בגדר אחד כמו שאין יעקב נמנה עם השבטים:
This is why Jacob was quite precise when he said: שני בניך…לי הם, "your two sons…are really mine, just as Reuben and Shimon are mine." He wanted Joseph to understand that he did not look at his sons as his grandsons but as his real sons. It followed that Joseph could no more be part of the tribes than Jacob himself could be part of the tribes.
ביום השמיני נשיא לבני מנשה (במדבר ז' נ"ד). ילמדנו רבינו נר של חנוכה שהותר שמן מהו צריך לעשות לו למדונו [רבותינו] נר של חנוכה שהותר שמן ביום הראשון מוסיף עליו שמן ומדליקו ביום השני ואם הותר ביום שני מוסיף עליו ומדליקו ביום השלישי וכן בשאר כל הימים אבל אם הותר ביום השמיני עושה לו מדורה ושורפה בפני עצמו למה כיון שהוקצה למצוה אסור להשתמש הימנו לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקינים הואיל ואינם מן התורה אמר לו הקב"ה לאו בני אלא כל מה שהם גוזרים עליך קיים שנאמר על פי התורה אשר יורוך (דברים י"ז י"א) למה שאף עלי הן גוזרין שנאמר ותגזור אומר ויקם לך (איוב כ"ב כ"ח) תדע לך יעקב מהו אומר בשעה שהיה מברך אפרים ומנשה וישם אפרים לפני מנשה (בראשית מ"ח כ') עשה את הקטון קודם לגדול ונתקיימה גזירתו אימתי בקרבנות הנשיאים הקריב שבט אפרים תחילה שנאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים (במדבר ז' נ"א) ביום השמיני נשיא לבני מנשה (שם שם נ"ד): ד"א ביום השמיני וגו' את מוצא שאפרים קרב תחילה שבכור וגדול ואח"כ מנשה וכך פתח ר' תנחומא בר אבא דברי חכמים כדרבונות (קהלת י"ב י"א) מהו כדרבונות אלא מה דרבן זה מכוון את הפרה לחרוש בתלם שלה כך דברי חכמים מכוונים את האדם הזה לדרכיו של הקדוש ברוך הוא הוי יפה אמר שלמה דברי חכמים כדרבונות: דבר אחר המשנה קראת אותו מרדע והמקרא קורא אותו דרבן ומלמד דכתיב במלמד הבקר (שופטים ג' ל"א) וכן ולהציב הדרבן (שמואל א' י"ג כ"א) א"ר נתן למה נקרא שמו מרדע שמורה דעה לפרה ולמה נקרא שמו דרבן שמדיר בינה בפרה מלמד שמלמד את הפרה לחרוש בתלם שלה כך דברי חכמים דרים בינה בבני אדם [ומורים דעה בהם] ומלמדים (דעה) אותם דרכיו של הקב"ה הוי דברי חכמים כדרבונות: ד"א מה כדרבונות אמר רבי ברכיה כדור של בנות כהדא ספירא דמינוקייתון שהן (מלקטות) [מקלטות] בם זו זורקת לכאן וזו זורקת לכאן כך הם חכמים נכנסים לתלמוד ועוסקים בתורה זה אומר טעמו וזה אומר טעמו [זה אומר טעם אחד] וזה אומר טעם אחר ודבריהם של אלו ואלו כולם נתנו ממשה הרועה ממה שקיבל מיחידו של עולם נתנו מרועה אחד (קהלת שם) מפני שזה אומר טעם אחד וזה אומר טעם אחר שמא דבריהן פורחין ת"ל וכמסמרות נטועים בעלי אסופות (שם) לא אמר וכמסמרות קבועים אלא נטועים למה אלא מפני שעשה אותם מסמרות (נטועים) והמסמר שיש לו שושנה נח לשלוף לכן אמר וכמסמרות נטועים שרשיו של אילן הנטועים קשין לעקור אבל אין להם כח ככחו של ברזל והמסמר של ברזל יש לו כח נתן לדברי תורה כחו של ברזל וכמטעי (נטועים) שרשיו של אילן: ד"א כשם ששרשיו של אילן משתילים לכל מקום כך דברי תורה נכנסים ומשתילים בכל הגוף (דברי חכמים כדרבונות) [וכמסמרות נטועים בעלי אסופות] (שם) אימתי הם נטועים באדם הזה כמסמרות אימתי בזמן שבעל תורה נכנס לתלמוד והם נאספים לשומעו: ד"א מה הדרבן מטלטל יכול אף הם כן ת"ל וכמסמרות נטועים מהו בעלי אסופות אימתי הם נטועים באדם הזה אימתי בזמן שבעליהן נאספין מהם כל זמן שרבו קיים הוא היה מפליג כל זמן שנצרך הרי רבי לפני ואני שואלו מת רבו הרי יגע ביום ובלילה לקיים תלמודו אדם [יודע] שאין לו למי לשאול הרי אימתי נטועים באדם הזה בזמן שבעליהן נאספין מהן [נתנו מרועה אחד] (שם) אילו ואילו ניתנו מיחידו של עולם ויותר מהמה בני הזהר (שם) מהו ויותר מדברי תורה הוי זהיר בדברי סופרים למה שאילו באים דבריהם לכתוב לא היה קץ לספרים עשות ספרים הרבה אין קץ (שם) א"ר אבא סרונגלא אם [יאמר] אדם לכתוב ספרים עוד לדבריהם [ויותר מהמה בני] מהו מהמה בני מהומה נכנסת בך (ויותר מהמה בני) א"ר ברכיה הכהן אנו קורין מסמרות בסמך ואין כתיב אלא משמרות מה משמרות כהונה עשרים וארבע כ ספרי תורה עשרים וארבעה הם וכל מי שקורא בספר חוץ מעשרים וארבע כאילו קורא בספרים החיצונים שאמרה התורה יותר מהמה בני הזהר ר' אומר הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה למה שהם כדרבונות ר' יוחנן הוה מברך יום טוב הראשון של חג ברוך אתה ה' אמ"ה אקב"ו על מצות לולב ושאר כל הימים על מצות הזקנים ור' יהושע בן לוי [מברך בכל יום על נטילת לולב ואין ר' יהושע בו לוי] מורה לר' יוחנן שי"ט הראשון דבר תורה שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כ"ג מ') ושאר כל הימים מדבריהם א"ר שמעון בן חלפתא בשם ר' אחאי מפני שכתב דברי חכמים כדרבונות [וגו'] נתנו מרועה אחד דברי תורה (ודברי) ודבריהם. ד"א דברי חכמים [וגו'] ר' חייא בר אבא נכנס לבית [הכנסת] ושמע שהיה קורין ויסע משם אברהם (בראשית כ' א') אמר יפה שנו חכמים הוי זהיר בגחלתן שלא תכוה שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף (אבות פ"ב מ"י) ולמה אמר הדבר הזה מפני שכתב למעלה ותהרין שתי בנות לוט מאביהן (בראשית י"ט לו) שאתה מוצא בשעה שבא אברהם לארץ היה בא לוט עמו ועל ידי שהיה דבוק לאברהם העשיר כשם שהעשיר אברהם שנאמר ויעל אברם ממצרים הוא ולוט עמו הנגבה ואברם כבד מאד וגו' וגם ללוט וגו' (שם י"ג א' עד ה') ראה היכן העשירו עד שלא היתה הארץ יכולה לשאת את שניהם כאחת ולא נשא אותם הארץ וגו' (שם שם ו') ואם תמה [אתה] על הדבר שלא הייתה הארץ יכולה לשאת אותם [לאו] מפני רכושם שהיה רב (לאו) [אלא] מפני הדינים שהיו בין הרועים כמה שכתוב ויהי ריב בין רועי וגו' (שם שם ז') ולמה היו מדיינים אילו עם אילו אלא כשאדם צדיק אף בני ביתו כמותו צדיקים וכל מי שידבוק בו וכשאדם רשע אף בני ביתו כמותו רשעים בהמותיו של אברהם היו הרועים מוציאים אותם [זמומים שלא] יגזלו לבריות ובהמותיו של לוט לא היו רועים (זמומין) [זוממים] אותן התחילו רועים של אברהם מדיינין עם רועים של לוט ואומרים להם למה אתם משיאים ללוט שם רע ומוציאים בהמתו שלא זמומה אמרו להם רועים של לוט אנו הם שאנו צריכים למחות בידכם שאתם זוממין את הבהמה שע"י שאתם יודעים שסוף בהמתו של אברהם לחזור ללוט מפני שאינו מוליד אין אתם זנין אותה כראוי מפני שאתם יודעים שאין לאברהם בן ולמחר הוא מת ולוט יורשו אתם עושים עצמיכם צדיקים מבהמותיו של אחר ביותר מה שבהמתו רועה היא גוזלת לא משלה היא רועה לא כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם לזרעך אתן את הארץ הזאת (שם י"ב ז') הרי למחר הוא מת בלא בנים ולוט שהוא בן אחיו יורשו ומי לחשך שעל ידי דברים הללו היו מדיינים א"ר יהודה בר סימן קרא סופו של פסוק והכנעני והפריזי אז יושב בארץ (שם י"ג ז') מה הדבר הזה אלא מתוך שהיו מדיינים על כך שנאמר ויהי ריב בין רעי [וגו'] אמר להם הקב"ה הכנעני והפריזי אז יושב בארץ חן שאמרתי לאברהם שאני נותן לבניו את הארץ לבניו לא לרשע הזה שאתם סבורים ואפילו מה שאמרתי לאברהם שאני נותן לבניו את הארץ אימתי כשאגרש את הכנעני ואת הפריזי מתוכה לאברהם עדיין לא נתתי בנים והכנעני והפריזי (לתוכה) [בתוכה] עד עכשיו בעלים (עליו) [עליה] ואתם אומרים כן א"ר עזריה כשם שהיתה תחרות בין הרועים כך היתה תחרות בין אברהם ללוט מנין שכן כתיב אל נא תהי מריב ביני ובינך וגו' (שם שם ח'). [הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי] (שם שם ט') הבדל נא מעלי אין כתב כאן אלא הפרד א"ר חלבו כשם שהפרדה הזו אינה קולטת ומקבלת עובר כך אין זרעי מתערב בזרעך מיד וישא לוט את עיניו (שם שם י') שנתן עיניו בזנות כמה שנאמר ותשא אשת אדוניו [את עיניה אל יוסף] וגו' (שם ל"ט ז') [וירא] את כל הככר (שם י"ג י') כדכתב כי בעד אשה זונה בעד ככר לחם (משלי ו' כ"ו) כי כולה משקה (בראשית י"ג י') שהיו כולן זונות וראויות להיבדק כסוטות כך דרש ר"ש בן יוחי. א"ר אלעזר בן פדת בשם ר' יוסי בן זמרא ראה כמה קיפח לוט הרשע את אברהם הצדיק מן הדיבר שכל זמן שהיה לוט דבוק בו לא הסיח הקדוש ברוך הוא עם אברהם כיון שפירש לוט הימנו קפץ הדיבר על אברהם שנאמר וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו (שם שם י"ד): לפיכך כשהמלאכים היו הופכין את סדום ומצילים אותו בזכות אברהם מה אמרו לו ההרה המלט פן תספה (שם י"ט י"ז) בזכותו של אותו ההר הגדול אברהם נמלטת לך אצלו אמר להם איני יכול שכבר אמר לי הפרד לא אוכל להמלט ההרה וגו' (שם שם י"ט) ד"א פן תדבקני הרעה (שם) כל הימים שהייתי בסדום היה הקב"ה מחשב מעשי עם מעשיהם והייתי עומד שהייתי צדיק אצלם אלך לי אצל אברהם הצדיק שישקול הקדוש ברוך הוא את מעשי עם מעשיו לא אוכל למה פן תדבקני הרעה א"ר יוחנן שני בני אדם אמרו הדבר הזה הצרפית כי באת אלי להזכיר [את] עוני ולהמית את בני (מלכים א' י"ז י"ח) אמרה לו עד שלא באתה אצלי היה הקב"ה שוקל מעשי עם בני מקומי והייתי עומדת שהייתי כשירה אצלם ועכשיו באתה אצלי וע"י שהיית צדיק שקל הקדוש ברוך הוא מעשי עם מעשיך והזכרת עונותי ומת בני לענין שאנו צריכים דברי חכמים כדרבונות: ואף יעקב כיון שהגיע זמנו למות ושמע יוסף שחולה הוא התחיל מהרהר דברים בלבו ר' אליעזר אומר הירהר ג' דברים יוסף בלבו ור' שמואל בר נחמן אמר חמשה בניי נולדו במצרים תאמר שמברכם תאמר שיעשה אותם שבטים תאמר שיעשה אותי בכור תאמר שידחה את ראובן מן הבכורה ועל מה לא נכנסה רחל לקבורה לכך כשהלך אצלו נטל את שני בניו עמו לכהן שהלך לגורן ונטל את שני בניו עמו להודיע לכל שהן בניו שיש להם חלק כמותו: ויאמר ליוסף הנה אביך חולה (בראשית מ"ח א') מי אמר לו שאביו חולה יש אומרים ברוח הקדש ראה ויש אומרים בלהה אמרה לו שהייתה משמשת [את] יעקב כיון שחלה באה ואמרה ליוסף ויש אומרים בנימין הודיעו ויש אומרים קריוסי הושיב יוסף בפלטרין כיון שהרגישו ביעקב שחולה באו והודיעו ליוסף והרי כל שבחו של יוסף שהיה מפליג על כבוד אביו ולא נכנס אצלו בכל שעה שאילולי שבאו אחרים ואמרו לו אביו חולה לא היה יודע אלא להודיעך צדקו שלא רצה להתייחד עם אביו שלא יאמר לו היאך עשו בך אחיך (ומקללים את) [ומקללם אמר] יוסף אני יודע צדקו של אבא כל דבריו (גזירותיהן) [גזירות הן] אמר ללבן עם אשר תמצא את אלקיך לא יחיה (שם ל"א ל"ב) ומתה אמי ואני בא לומר שיקללם יקללם ונמצאתי מחריב את כל העולם שלא נברא העולם אלא בשביל השבטים לפיכך לא היה הולך אצל אביו בכל שעה: הנה בנך יוסף בא אליך (שם י"ח ב') מיד ויתחזק ישראל וישב על המטה (שם) ולמה נתחזק אמר רבי יהושע בן לוי הראה לו עמידה אמר הקב"ה עשה אותו קזמיקרטור ואני איני חולק לו כבוד לכך ויתחזק ישראל. דבר אחר למה נתחזק כדי שיראו השבטים היאך (אני) [אביו] ראה ליוסף אפילו בשעת חליו ועמד מלפניו ויהיו חולקים לו כבוד: דבר אחר למה נתחזק ועמד וישב לו רבי אחא אמר שלא (אברך) [יברך] אותם (מיושב) [מסב] ויאמרו מתנות שכיב מרע היו ברכותיו ולא היה יודע מה עשה לכך נתחזק ועמד וישב שידעו שמתנותיו היו מתנות בריא: ד"א ויתחזק אמר רבי פנחס בן חמא בשם רבי אחא חיזק עצמו בתפלה אמר כשאבא לברכם תשרה עלי רוח הקדש שאברך אותם כראוי כיון שראה בניו עמו אמר לו הרי שבע עשרה שנה היית שואל שלומי ולא היו באין אלא עכשיו באו עמך יודע אני מה בלבך אם אברך אותם (אני) [איני] עושה דברו של הקדוש ברוך הוא שאמר לי שנים עשר שבטים אני מעמיד ממך ואם לא אברכם הרי רע לך ומברך אני אותם ולא תהא סבור שמא בשבילך שהאכלת אותי אני מברך אותם אלא כבר אמר לי עד שאני בבית אל לברכם שאמר לי אל שדי נראה אלי בלוז ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים (שם שם ד) דבר (אחר) [אחד] שיקר לו כאן שלא אמר ונתתיך לגוי ולקהל עמים שכן אנו מוצאים כשנגלה עליו בבית אל בבאו מפדן ארם וכו' עד ויאמר (אלי) [לו אלקים] ני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך (שם ל"ה י"א) והיה צריך לומר ליוסף הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לגוי ולקהל עמים ולמה לא אמר לו אלא לקהל עמים בלבד אלא אמר יעקב כשאמר לי הקב"ה הדבר הזה היה לי אחד עשר שבטים וכיון שנולד בנימין אמרתי הרי מה שאמר לי קהל גוים והוא שאומר לו שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם (שם מ"ח ה') אמר לו אינם שלך אלא שלי שאמר לי גוי וקהל גוים ולא נתן לי אלא את בנימין הרי אינן שלך אלא שלי הרי אפרים ומנשה שבטים הם כראובן ושמעון ומה שאתה מוליד אחריהן שלך הם נקראים אבל אילו לשמי הם שנאמר ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו (שם שם ו') הרי נתבשר יוסף על שני דברים שהדיבר בירך את שני בניו המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים (שם שם ט"ז) ועשאם שבטים אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (שם שם ה') אף על פי שהיצר הקדים אפרים למנשה ומה שאמר נראה אלי בלוז (שם שם ג') היא בית אל כדכתיב לוזה [וגו'] היא בית אל (שם ל"ה ו') אמר רבי ברכיה הכהן (בש"ר ברכיה) בשם ר' לוי בשם ר' שמואל בן נחמן דרש יעקב לעשות אפרים ומנשה שבטים אמר שנראה הקב"ה אלי ואמר לי אני אל שדי וגו' ומלכים (ממך) [מחלציך] יצאו אילו אמר לי ומלכים ממך יצאו הייתי אומר על השבטים אמר לא אמר לי אלא מחלציך על בני בניי אמר על אפרים ומנשה אמר רבי יהודה הלוי ברבי שלום אם אין אתה למד מכאן שהם קהל גוים מן הפרשה אתה למד ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים. דבר אחר גוי וקהל גוים גוי זה בנימין קהל גוים זה אפרים ומנשה ומלכים מחלציך יצאו זה שאול המלך שעמד מבנימין תחילה למלכים שנאמר ויהי איש מבנימין ושמו קיש בן אביאל (שמואל א' ט' א') וכיון שבירכם ועשאם שבטים התחיל אומר על עסק רחל אמר לו למה לא נכנסה לקבורה (אמך) [עמך] שהיה יוסף מיצר על הדבר מאוד התחיל אביו משיבו עליה אני בבואי מפדן אין כתיב כאן אלא ואני בבואי מפדן (בראשית מ"ח ז') מהו ואני אמר לו חייך כשם שהיית מבקש שתכנס אמך לקבורה כך אני הייתי מבקש הדא היא דכתב ואני מתה עלי (שם) מהו עלי עלי הייתה טרחותה: דבר אחר עלי שחסרתיה שלא הייתה לי נחת רוח אלא היא מתה עלי שחסרתיה אמר לו שמא מה שלא הכנסת אותה לקבורה שמא עונת גשמים הייתה אמר לו לאו בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה (שם) בין פסח לעצרת היה בזמן שהארץ מנופה והולכת ובאה ככברה שיכולים (הלו') [להלוך] אמר לו יוסף גזור עכשיו ואני מעלה אותה וקוברתה אמר לו יעקב אין אתה יכול בני שלא קברתיה שם אלא על פי הדיבור שאף אני בקשתי להעלותה ולקוברה ולא הניחני הקדוש ברוך הוא שנאמר ואקברה שם (שם) מהו שם על פי הדיבור ולמה שגלוי וצפוי לפניו שסוף בית המקדש עתיד ליחרב ובניו עתידים לצאת בגולה והם הולכין אצל אבות ומבקשים מהם שיתפללו עליהם ואינם מועילין להם וכיון שהם הולכין בדרך הם באין ומחבקין קבורת רחל והיא עומדת ומבקשת רחמים מן הקב"ה ואומרת לפניו רבונו של עולם שמע בקול בכייתי ורחם על בניי או תן לי האוניא שלי מיד הקדוש ברוך הוא שומע בקול תפילתה מנין שכן כתב בכי תמרורים רחל מבכה על בניה (ירמיה ל"א ט"ו) וכתב ויש תקוה לאחריתך [נאום ה'] ושבו בנים לגבולם (שם שם י"ז) הרי פייסו למה לא נכנסה אמו לקבורה עשה את בניו שבטים התחיל יוסף מקרב את בניו אצל אביו כדי שיברכם שנאמר ויקח יוסף את שניהם אפרים בימינו (בראשית מ"ח י"ג) ולמה עשה יוסף כן אלא כיון שראה שהזכיר לאפרים תחילה אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (שם שם ה') נתיירא שמא ידחה מנשה מן הבכורה לפיכך הגישם אצלו והעמיד מנשה בימינו ואפרים בשמאלו אמר הקדוש ברוך ואיני מודיע ליעקב מה עתיד לעמוד מאילו ירבעם בן נבט מאפרים (ומנשה שהכניס צלם בהיכל) אמר רבי חמא צפה הקדוש ברוך הוא שירבעם בן נבט עומד מן אפרים ועושה שני עגלים מהו מי אלה (שם שם ח') אלה אלקיך ישראל (שמות ל"ב ד') ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב (מלכים א' י"ב כ"ח) מיד סילק הקב"ה הימנו רוח הקודש. ועיני ישראל כבדו מזקן (בראשית מ"ח י') א"ר יהודה כמשמעו של מקרא שריסי עיניו כבדו מזוקן והיו דבוקים זה לזה וכשהיה מבקש לראות היה תולה אותם אמר לו רב נחמן חס ושלום מהו לא יוכל לראות שנסתלקה ממנו רוח הקודש התחיל יעקב אמר לו מי אלה הרי שבע עשרה שנה ישבו אצלו והוא אומר לו מי אלה אלא שצפה שני עגליו של ירבעם שהוא מטעה את ישראל ואומר להם אלה אלקיך ישראל. ד"א מהו מי שצפה שעתיד ליפול מבניו חמשים רבוא מ' ארבעים י' עשרה הרי חמישים ריבוא אילו חמש מאות אלף שהלך ישראל במלחמה התחיל יוסף מבקש ואמר לו אבא בניי צדיקים הם כמותי בני הם [אשר נתן לי אלקים בזה] (שם שם ט') מה בזה שהביא את אסנת אמם לפני אביו ואמר לו אבא בבקשה ממך אפילו בשביל הצדקת הזו אמר לו קחם נא אלי ואברכם (שם) הביאם אצלו התחיל מגפפן ומנשקן ושמח בהם אמר שמא מתוך שמחה תשרה עלי רוח הקודש ואברכם ולא חזרה עליו רוח הקודש וכיון שראה יוסף צרתו נטלם ויצא לו לחוץ ונפל על פניו והרביצם על פניהם ומבקש רחמים א"ר מיד אמר הקב"ה לרוח הקודש עד אימתי יהיה יוסף מצטער הגלי במהרה והכנסי ביעקב שיברכם שאין הקדוש ברוך הוא יכול לראות את השבט נופל על פניו אף יהושע בן בנו נפל על פניו מיד קפץ עליו הדיבור ואמר לו קום לך למה זה אתה נופל על פניך (יהושע ז' י') הוא הנביא אומר ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותי (הושע י"א ג') תרתי ריגלתי ברוח הקודש לברך אפרים אימתי קחם על זרועותי כשאמר יעקב ליוסף קחם נא אלי ואברכם בזכותו של מי בחבלי אדם אמשכם (שם שם ד') בזכותו של יוסף ולא ידעו כי רפאתים (שם) כיון שהעמיד את אפרים משמאלו ואת מנשה בימינו [מה] עשה יעקב שכל את ידיו (בראשית מ"ח י"ד) מהו שכל אמר רבי שכל [ודאי] אמר רבי יהודה שכל ידיו של יעקב בבכורתו של מנשה ורבי נחמיה אמר שכל השכילו ידו של יעקב לרוח הקודש כמה שכתב משכיל לאיתן האזרחי (תהלים פ"ט א') כיון שראה יוסף כן היצר מיד תמך ידו של אביו להעבירה מעל ראשו של אפרים ולהניחה על ראשו של מנשה אמר לו ליוסף ידי אתה מבקש להעבירה שלא בטובתי [אמר ר' ברכיה ברבי] המלאך שלישו של עולם יש בו (אמר רבי ברכיה ברבי) והאיך זו תפסה לשר צבא של מעלה ואתה סבור להעבירה שלא בטובתי וימאן אביו [וגו'] (בראשית שם י"ט) אלא מה אמרת זה ידעתי אלא מה אתה סבור מפני שהייתי שואלך בכל עת מה עשו בך אחיך ולא היית אומר לי מה אתה סבור שלא הייתי יודע ידעתי בני ידעתי התחיל מברכם ויברכם ביום ההוא לאמר [וגו'] וישם את אפרים לפני מנשה (שם שם כ') אמר הקדוש ברוך הוא הואיל וגזר יעקב שיהא אפרים ראשון אף קרבנות הנשיאים כשבאים להקריב אפרים מקריב קודם מנשה ביום השביעי נשיא לבני אפרים ולאחרי כן ביום השמיני נשיא לבני מנשה: דבר אחר ביום (השביעי) [השמיני וגו'] אתה מוצא בכל דבר אפרים קודם למנשה בשופטים ובדגלים ובמלכים ובקרבנות [בשופטים] יהושע ואח"כ גדעון בן יואש משבט מנשה בדגלים דגל מחנה אפרים (במדבר ב' י"ח) ואחר כך ועליו מטה מנשה (שם שם כ') ובמלכים ירבעם בן נבט משל אפרים ואחרי כן יהוא בן (מנשה) [נמשי] משבט מנשה ולמה זכה אפרים לכך מפני שהיה ממעיט עצמו שהקדוש ברוך הוא אוהב כל מי שמשפיל עצמו כי רם ה' ושפל יראה (תהלים קל"ח ו') ומי לחשך שהיה משפיל את עצמו שנאמר על ראש אפרים והוא הצעיר (בראשית מ"ח י"ד) שהיה ממעט את עצמו אבל מנשה היה יוצא ונזקק עם אביו (לענקים) [לעסקיו] אמר הקב"ה הואיל ומעט עצמו (זכה) [יזכה] לכבוד הזה ומה אם קטן שהיה ממעט עצמו זכה לכבוד הזה גדול שממעט את עצמו על אחת כמה וכמה ביום השמיני נשיא לבני מנשה:
... [What about all] the praise of Joseph, who exceeded in the honor of his father? And yet he did not enter into him all the time, such that were it not that they came to tell him, "Your father is sick," he would not have known! Rather this is to inform you of his righteousness. For he did not want to be alone with his father, lest he say to him, "How did your brothers act with you?" And [then] he would curse them.... Hence he did not go to his father all the time.)
ומולדתך אשר הולדת אהריהם לך יהיו. לך שיירשו את רכושך, ועיין לעיל. שאר בני יוסף לא נזכרו ולא נמנו עם בני ישראל שיצאו ממצרים, ונראה שנטמעו שם, וכמו שדרשו במכילתא בשלח (בפתיחתא) שרק חלק קטן מבני ישראל עלו ממצרים. וזהו שאמר יעקב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי כלומר ישארו לי לעולם, ואילו שאר בני יוסף יתבוללו, ולכן רצה שאפרים ומנשה יירשו את רכושו ולא את רכוש יוסף כדי שלא ישתרשו במצרים, כי עושרו של יוסף היה מתנת פרעה ואסור היה להוציאו ממצרים. ותדע, שהוצרך פרעה לצוות (מה) קחו לכם מארץ מצרים עגלות לטפכם למרות שבודאי היו ליוסף עגלות, כי יוסף לא היה רשאי להוציאן על דעת עצמו. והנה אפרים ומנשה שנולדו וגדלו במצרים קודם בואם של יעקב ובניו אף על פי כן לא התבוללו, ואילו ומולדתך אשר הולדת אחריהם שנולדו אחרי שיעקב ובניו כבר היו במצרים אף על פי כן נאבד זכרם, ומה הנולדים קודם בוא יעקב נשארו ישראלים, הנולדים אחר כך לא כל שכן? אבל באמת אין הדבר תמוה, כי כשיוסף היה לבדו במצרים טרח להשריש ערכיו בלב בניו, כי מי יעשה כן מלבדו, וגם הרגיש גלמוד במצרים כמו שאמר (מא) כי הפרני אלקים בארץ עניי, ולכן גם בניו הרגישו כנכרים שם, ועיין לעיל (מה) על הכתוב ולא יכל יוסף להתאפק. מה שאין כן אחרי בואם של יעקב ובניו, יוסף כבר לא טרח כל כך בחינוך שאר בניו, וגם הרגיש הקלה והרווחה במצרים והרגישו כן שאר בניו ולכן נאחזו בה. ועוד, יוסף גר בעיר המלוכה רחוק מאביו ומאחיו, ולא היה רגיל אצל אביו כמו שנאמר ויאמר ליוסף הנה אביך חלה וגו' ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף בא אליך. וכאשר אפרים ומנשה היו קטנים ויעקב היה בארץ כנען היו הם מרוחקים ממנו מאונס, אבל לאחר שיעקב ירד מצרימה ושאר בניו של יוסף היו קטנים או אז היו מרוחקים מזקנם כביכול ברצון אביהם, ולכן לא נקשרו בו.