(יט) וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת יִצְחָ֖ק בֶּן־אַבְרָהָ֑ם אַבְרָהָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־יִצְחָֽק׃ (כ) וַיְהִ֤י יִצְחָק֙ בֶּן־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּקַחְתּ֣וֹ אֶת־רִבְקָ֗ה בַּת־בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י מִפַּדַּ֖ן אֲרָ֑ם אֲח֛וֹת לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃ (כא) וַיֶּעְתַּ֨ר יִצְחָ֤ק לַֽיהוה לְנֹ֣כַח אִשְׁתּ֔וֹ כִּ֥י עֲקָרָ֖ה הִ֑וא וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙ יהוה וַתַּ֖הַר רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃ (כב) וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם־כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת־יהוה׃ (כג) וַיֹּ֨אמֶר יהוה לָ֗הּ שְׁנֵ֤י גיים [גוֹיִם֙] בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר׃ (כד) וַיִּמְלְא֥וּ יָמֶ֖יהָ לָלֶ֑דֶת וְהִנֵּ֥ה תוֹמִ֖ם בְּבִטְנָֽהּ׃ (כה) וַיֵּצֵ֤א הָרִאשׁוֹן֙ אַדְמוֹנִ֔י כֻּלּ֖וֹ כְּאַדֶּ֣רֶת שֵׂעָ֑ר וַיִּקְרְא֥וּ שְׁמ֖וֹ עֵשָֽׂו׃ (כו) וְאַֽחֲרֵי־כֵ֞ן יָצָ֣א אָחִ֗יו וְיָד֤וֹ אֹחֶ֙זֶת֙ בַּעֲקֵ֣ב עֵשָׂ֔ו וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יַעֲקֹ֑ב וְיִצְחָ֛ק בֶּן־שִׁשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה בְּלֶ֥דֶת אֹתָֽם׃ (כז) וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים׃ (כח) וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ (כט) וַיָּ֥זֶד יַעֲקֹ֖ב נָזִ֑יד וַיָּבֹ֥א עֵשָׂ֛ו מִן־הַשָּׂדֶ֖ה וְה֥וּא עָיֵֽף׃ (ל) וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַלְעִיטֵ֤נִי נָא֙ מִן־הָאָדֹ֤ם הָאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה כִּ֥י עָיֵ֖ף אָנֹ֑כִי עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ אֱדֽוֹם׃ (לא) וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֑ב מִכְרָ֥ה כַיּ֛וֹם אֶת־בְּכֹֽרָתְךָ֖ לִֽי׃ (לב) וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה׃ (לג) וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת־בְּכֹרָת֖וֹ לְיַעֲקֹֽב׃ (לד) וְיַעֲקֹ֞ב נָתַ֣ן לְעֵשָׂ֗ו לֶ֚חֶם וּנְזִ֣יד עֲדָשִׁ֔ים וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖קָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּ֥בֶז עֵשָׂ֖ו אֶת־הַבְּכֹרָֽה׃ (ס)
(19) And these are the generations of Isaac, Abraham’s son: Abraham begot Isaac. (20) And Isaac was forty years old when he took Rebekah, the daughter of Bethuel the Aramean, of Paddan-aram, the sister of Laban the Aramean, to be his wife. (21) And Isaac entreated the LORD for his wife, because she was barren; and the LORD let Himself be entreated of him, and Rebekah his wife conceived. (22) And the children struggled together within her; and she said: ‘If it be so, wherefore do I live?’ And she went to inquire of the LORD. (23) And the LORD said unto her: Two nations are in thy womb, And two peoples shall be separated from thy bowels; And the one people shall be stronger than the other people; And the elder shall serve the younger. (24) And when her days to be delivered were fulfilled, behold, there were twins in her womb. (25) And the first came forth ruddy, all over like a hairy mantle; and they called his name Esau. (26) And after that came forth his brother, and his hand had hold on Esau’s heel; and his name was called Jacob. And Isaac was threescore years old when she bore them. (27) And the boys grew; and Esau was a cunning hunter, a man of the field; and Jacob was a quiet man, dwelling in tents. (28) Now Isaac loved Esau, because he did eat of his venison; and Rebekah loved Jacob. (29) And Jacob sod pottage; and Esau came in from the field, and he was faint. (30) And Esau said to Jacob: ‘Let me swallow, I pray thee, some of this red, red pottage; for I am faint.’ Therefore was his name called Edom. (31) And Jacob said: ‘Sell me first thy birth right.’ (32) And Esau said: ‘Behold, I am at the point to die; and what profit shall the birthright do to me?’ (33) And Jacob said: ‘Swear to me first’; and he swore unto him; and he sold his birthright unto Jacob. (34) And Jacob gave Esau bread and pottage of lentils; and he did eat and drink, and rose up, and went his way. So Esau despised his birthright.
How do stereotypes develop?
- Historical Experience-- what we've learned from history stays in our mind in the present. Therefore, we end up linking/connecting groups, whether or not they are still linked.
- Depersonalization of Enemy -- Taking away the individuality of a person makes it easier to despise them. Thus, we categorize those people whom we dislike with labels, names, etc.
- Organization Against Enemy - We use the first two to develop our own identity against others. Some allow these past ideas and understandings to impede developments with the people in the "enemy" group. There is no trying to reconcile differences, just expanding upon them.
(ח) לֹֽא־תְתַעֵ֣ב אֲדֹמִ֔י כִּ֥י אָחִ֖יךָ ה֑וּא (ס) לֹא־תְתַעֵ֣ב מִצְרִ֔י כִּי־גֵ֖ר הָיִ֥יתָ בְאַרְצֽוֹ׃
(8) Thou shalt not abhor an Edomite, for he is thy brother; thou shalt not abhor an Egyptian, because thou wast a stranger in his land.
(א) שלח לחמך על פני המים - אמר רבי ביבי: אם בקשת לעשות צדקה, עשה אותה עם עמלי תורה, שאין מים האמור כאן, אלא דברי תורה. שנאמר: (ישעיה נ"ה) הוי כל צמא לכו למים. אמר ר' עקיבא: כשהייתי בא בים ראיתי ספינה שטבעה בים, ונצטערתי על תלמיד חכם אחד שהיה בה ונטבע. וכשבאתי למדינת קפוטקיא, ראיתיו שהיה יושב לפני ושואל שאלות. נמתי לו, בני! היאך עלית מן הים? אמר לי: רבי בצלותך טרדני הגל לחבירו, וחבירו לחבירו, עד שהגיעוני ליבשה. אמרתי לו: בני! מה מעשים יש בידך? אמר: כשנכנסתי לספינה פגע בי איש אחד מסכן, אמר לי: זכי בי ויהבית ליה חד עיגול. אמר: כמה דיהבת לי נפשי במתנך, כן יתיהב לך נפשך, וקראתי עליו: שלח לחמך על פני המים. מעשה בספינה אחת גדולה מפרשת לים הגדול. נטלה הרוח והוליכה למקום, שאין בו מים מהלכין. כשראו שצרתן צרה, אמרו: באו ונשתטפינון באיצטרכיא שלנו. אם נמות, נמות כולנו, אם נחיה, נחיה כולנו. האיר המקום עיניהם, ונטלו גדי אחד, וצלו אותו ותלוהו במערבה של ספינה. באה חיה גדולה לריחו והתחילה גוררת בה, עד שהשליכה למים המהלכין והלכו. כיון שהגיע ונכנסו לרומי, תנון עובדא לר' אליעזר ור' יהושע וקרון עליהון: שלח לחמך על פני המים. בר קפרא מקפל בשוניתא דימא דקסרי. ראה ספינה שטבעה בים הגדול, ואוטפיטא עולה מתוכה ערום. כד חמיניה, בא אצלו ושאל בשלומו, ונתן לו שתי סלעים. מה עשה? הכניסו לביתו והאכילו והשקהו ונתן לו עוד שלשה סלעים אחרים. אמר לו: אדם גדול שכמותך, יוציא שלשה סלעים אחרים. לבתר יומין, אתצידון יהודאי בהדין ספפסא, אמרין: מאן אזיל ומפייס עלינא? אמרין: דין לדין בר קפרא, דהוא חשוב במלכותא. אמר לון" וידעון אתון הדא מלכותא עבדא מידי על מגן?! אמרין ליה: אית הכא חמש מאוון דדינרין, סב יתהון וזיל ופייס עלינן. נסב חמש מאוון דדינרין, וסלק למלכותא. כשראה אותו אנטפיטי, עמד על רגליו ושאל בשלומו. אמר לו: למה איצטער רבי להכא? אמר ליה: בעינא מינך, דתתרחם על אילין יהודאי. אמר ליה: ידע את דהדין מלכותא עבדא כלום על מגן?! אמר ליה: אית עמי חמש מאוון דדינרי, סב יתהון ופייס עלינן. אמר ליה: אית אילין דינרין, אינון יהון מתמשכנין לך, חלף חמשה סלעים דיהבת לי. ואומתך משתזבן, חלף מאכל ומשתה, דאוכלת ואשקת יתי בביתך. ואת זיל בשלם ביקרא סגי. וקרון עלוי: שלח לחמך על פני המים רבי אלעזר בן שמוע הוה מטייל על כיף ימא רבה חמא אילפא דמיטרפא בימא כהריפת עין, טבעת וטבע כל מה דהוה בה. חמא חד גבר, דיתיב על קורשא דספינתא, מגלא לגלא סליק ליבשתא. כד הוא הוה ערטילאי, והוה מיטמר בכיף ימא. ארעת ענתה דישראל סלקין לריגלא בירושלם. אמר להון: מן בני עשו אחוכון אנא, הבו לי זעיר כסות ואיכסי בה, תתאי דערעני ימא ולא אישתזב גבאי מידי. אמרין ליה: כן יתערערן כל אומתך! תלה עיניה וחמא ית רבי אלעזר, דהוה מטייל ביניהן. אמר: מסתכל אנא דאת גבר סב ויקיר מאומתך, ואת חכים ביקרי דברייתא, אלא זכי בי והב לי תכסית דאכסי בה, תתאי דערערן ימא. הוה על רבי אלעזר בן שמוע, שבע איצטלוון. שלח חד ויהביה ליה, אובליה לביתיה ואכליה ואשקיה, ויהב ליה תרין מאוון דינרין, וארכביה ארבעה עשר פרסין, ועבד ליה יקרא סגי עד דאעליה לביתיה. לבתר יומין, מת קיסר הרשע ואימנו ליה מלכא תחותיה. גזר על מדינתא ההיא: "כל גוברין לקטלא וכל נשיא לביזה"! אמרו לר' אלעזר בן שמוע: זיל ופייס עלינן. אמר לון: אתון ידעיתון, הדא מלכותא עבדא מידי על מגן! אמרו ליה: אית הכא ארבעה אלפין דינרין, סב יתהון ואזיל ופייס עלינן. נסב יתהון וסלק וקם על תרע מלכותא. אמר לון: איזלון אימרון למלכא חד גבר יהודאי, קאים על תרעא, בעי מישאל שלמא דמלכא. אמר: אעלוניה, כד חמיניה מלכא, שדא מעל כורסייה ונפל על אנפוהי. אמר ליה: מאי עיסקיה דמרי הכא, ולמה איצטער מרי להכא? אמר: בגין דתתרחם על הדא מדינתא, ותתבטל הדא גזירתא. אמר ליה: אורייתא כלום כתיב בה שיקרא?! אמר ליה: לא! אמר ליה: לא כתיב בתורתכם: לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' למה? על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וכתיב: (במדבר ו) לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ואנא לא בר עשו אחוכון אנא, ולא גמלון לי חסד. ומאן דעבר אדאורייתא, חייב לקטלא! אמר לו רבי אלעזר בן שמוע: אף על פי, דהינון חייבין לך, תישבוק ותרחם עליהון. אמר ליה: ואת ידע, הדא מלכותא עבדא מידי על מגן?! אמר ליה: אית עמי ארבעת אלפין דינרין, סב יתהון ואיתרחם עליהון. אמר ליה: ארבעה אלפין הללו יהון לך יהיבין, חלף תרין מאוון דיהבת לי. ומדינתא כולה תהא משתזבא בגינך, חלף מיכלא ומישתיא דאוכלת ואשקת יתי, ועול לבי געא וגנזי דידי, וסב לך שבעין איצטלוון דלבושן, חלף איצטלא דיהבת לי, וזיל בשלם על אומתך ואשביקין בגינך. וקרון עלוי: שלח לחמך על פני המים. עובדא הוה בחד בר נש דבכל יום הוה נסיב חד עיגול ומקלק לימא רבא. חד יומא אזל וזבין חד נון, קרעיה ואשכח ביה סימא. אמרו ליה: היידי הוא גברא, דקם ליה עיגוליה, וקרון עלוי: שלח לחמך על פני המים אמר רבי יצחק עובדא הוה בפרגמטוזטוס, שהיה מהלך בדרך, בהדי אסרדיוט חד, כשהן מהלכין זה עם זה, קשר עמו חיבה. כיון שנכנסו לעיר, הכניסו עמו והאכילהו והשקהו. לבתר יומין איתציד ההוא פרגמטוזטוס, דהוה מזבין מנין מגעגעין בדמא. שמע ההוא אסרדיוט ואתא לגביה. אמר ליה: מה את עביד הכא? תני ליה עובדא. אמר ליה: כד את נפיק למיתדנא, אימא להו: פלן חכים עלי זכו. כד נפק לאתדנא, אמר: פלוני חכים עלי זכו. אמרון ליה: מה זכו את ידע לדין? אמר לון: אחוי דקטילא הוה חייב לי, ולא הוה ליה מה יתן, ונסיבית ית מנוי, ויהבית יתהון לדין למזבנא יתהון לי. אמרין: "נאמן מנאמן קביל" והוא נפיק לדימוס. וקרון עליה: שלח לחמך על פני המים. ר' אלעזר ברבי סימאי פתר באברהם אבינו אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה אמרת, (בראשית י"ח) ואקחה פת לחם. חייך! שאני פורע לבניך במדבר, וביישוב ולעתיד לבוא. במדבר, שנאמר (שמות ט"ז) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. בישוב, שנאמר (דברים ח') ארץ חטה ושעורה. לעתיד לבוא, שנאמר (תהלים ע"ב) יהי פסת בר בארץ. אמרת: "ורחצו רגליכם" חייך! אני פורע לבניך במדבר, ובישוב ולעתיד לבוא. במדבר, שנאמר: (יחזקאל ט"ז) וארחצך במים וגו'. בישוב, שנאמר: (ישעיה א') רחצו הזכו. לעתיד לבוא, שנאמר: (שם ד') אם רחץ ה' את צואת בנות ציון. אמרת: יקח נא מעט מים. חייך! אני פורע לבניך במדבר, וביישוב ולעתיד לבוא. במדבר, שנאמר: (במדבר כ"א) עלי באר וגו' בישוב, שנאמר: (דברים ח') ארץ נחלי מים וגו' לעתיד לבוא, שנאמר: (יואל ד') והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס, וכל הגבעות תלכנה חלב וכל אפיקי יהודה ילכו מים וגו'. אמרת: והשענו תחת העץ. חייך! אני פורע לבניך במדבר, ובישוב ולעתיד לבוא. במדבר, שנאמר: (תהלים ק"ה) פרש ענן למסך. בישוב, שנאמר: (ויקרא כ"ג) בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. לעתיד לבוא, שנאמר: (ישעיה ד') וסכה תהיה לצל יומם וגו'.
...Rabbi Elazar ben Shammua was once walking by the seashore when he noticed a boat sinking at sea. A moment later he watched as a man holding onto a plank of wood floated onto shore. Other Jews were walking by. Because the man was naked, he covered himself and pleased: "I am a son of Esau, your brother. I have lost everything. Please give me a garment to cover myself." The Jews refused and said: "Your people have treated our people with cruelty. Therefore, may all your people be stripped bare as you are today." The man then turned to Rabbi Elazar and said, "You are an honorable man; please help me." Rabbi Elazar took off a garment and gave it to him. Then he brought him to his home, fed him, and gave him money with which to begin his life again.
When the emperor died, the rescued man succeeded him. He ordered that all Jews in his state be killed. The Jews turned to Rabbi Elazar and asked him to plead for them. When the man, who was now the ruler, saw Rabbi Elazar standing before him, he said: "Does not your Torah teach 'You shall not hate an Edomite, for he is your brother'? I told your people that I was the son of Esau, and they treated me with hatred, not with kindness."
Rabbi Elazar replied: "Though they are guilty of breaking the law of the Torah, forgive them."
The king, recalling what Elazar had done for him, answered: "Because of what you did for me, I will forgive them."