ורב ששת אמר אפילו גביל לתורי נמי אינו צריך לברך דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנא' (דברים יא, טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת:
Rab Sheshet declared that even if he said "Mix food for the oxen," he also need not repeat the benediction. For Rab Judah said in the name of Rab: A man must not eat his meal before giving food to his cattle ; as it is said, "And I will give grass in thy fields for thy cattle" and then "thou shalt eat and be satisfied" (Deut. xi. 15).
- What problem might one see between the two Torah texts?
- How does the text from the Talmud use a Torah verse to explain a Rabbinic law?
- Can you imagine a way in which this apparent problem in the text could be resolved? Specifically, can you think of another law that might trump the legal problem here?
(ו) מי שאחזו בלמוס, מאכילין אותו אפלו דברים טמאים עד שיאורו עיניו. מי שנשכו כלב שוטה, אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו, ורבי מתיא בן חרש מתיר. ועוד אמר רבי מתיא בן חרש, החושש בגרונו, מטילין לו סם בתוך פיו בשבת, מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת.
(ז) מי שנפלה עליו מפלת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל, מפקחין עליו את הגל. מצאוהו חי, מפקחין עליו. ואם מת, יניחוהו.
(6) If one is seized with faintness from fasting [bulmos], he is to be fed even with unkosher food, until he recovers. A person who is bitten by a mad dog must not be fed any of the dog's liver, but Rabbi Matya ben Charash permits it. Moreover, Rabbi Matya ben Charash said, If a person has a sore throat, it is permitted to put medicines into his mouth on the Sabbath, because of possible danger to his life, and whatever threatens to endanger life supersedes [the observance of] the Sabbath.
(7) If debris falls and it is unknown whether any person is buried [under it] or not; or whether he is dead or alive, or whether he is a gentile or a Jew, we remove the debris from him on the Sabbath; if he be found alive, we extricate him, but if he is dead, we leave him.