ויצעק משה אל ה' – כענין שנאמר: אל נא רפא נא לה. בא הכתוב ללמדך דרך ארץ, שכל זמן שאדם רוצה לבקש שאלותיו – צריך שיאמר שנים שלשה דברי תחנונים, ואחר יבקש שאלותיו; שנאמר "אל נא רפא נא לה" – בא הכתוב ללמדך דרך ארץ.
ומה ת"ל לאמר? אלא שאמר לו: השיבני אם מרפא אתה אם לאו! עד שהשיבו הקב"ה "ויאמר ה' אל משה ואביה ירוק ירק בפניה".
ר' אלעזר בן עזריה אומר בארבעה מקומות ביקש משה מלפני הקב"ה והשיבו לו על שאלותיו: כיוצא בו אתה אומר 'וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי' - אין ת"ל "לאמר" אלא שאמר לו: השיבני אם אתה גואלם אם לאו! עד שהשיבו הקב"ה 'אתה תראה את אשר אעשה לפרעה'; כיוצא בו אתה אומר 'ויאמר משה לפני ה' יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר' - שאין ת"ל "לאמר" אלא שאמר לו: השיבני אם אתה ממנה פרנסים אם לאו! עד שהשיבו המקום, שנאמר: 'ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון'; כיוצא בו אתה אומר 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר' - אין ת"ל "לאמר" אלא שאמר לו: השיבני אם אכנס לארץ אם לאו! עד שהשיבו המקום 'רב לך'; אף כאן אני אומר אין ת"ל "לאמר", אמר לו: השיבני אם מרפא אתה אם לאו! עד שאמר לו הקב"ה "ואביה ירוק ירק בפניה".
אל נא רפא נא לה. מפני מה לא האריך משה בתפילה? שלא יהו ישראל אומרים: אחותו היא נתונה בצרה, והוא עומד ומרבה בתפלה. ד"א לא זהו, שמשה מתפלל והמקום שומע תפלתו? כמה שנאמר 'ותגזר אומר ויקם לך', ואומר 'אז תקרא וה' יענה'.
שאלו תלמידיו את ר' אליעזר: עד כמה יאריך אדם בתפלה? אמר להם אל יאריך יותר ממשה, שנאמר ואתנפל לפני ה' כראשונה את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה. ועד כמה יקצר בתפלה? אמר להם אל יקצר יותר ממשה, שנאמר "אל נא רפא נא לה". יש שעה לקצר ויש שעה להאריך:
The value of prayer reveals itself through two things. The first is through the elevation of comprehensions and qualities, be they of the one praying or the one prayed for. For this great lengthiness is required, like the process of changing ingrained motions, which happens gradually. Such was the lengthiness of Moshe our Teacher - forty days, aligned with the days of formation of the fetus84See Berachot 60a. It is important to remember that numbers can be more than mathematical measures, they can be a symbolic language as well. Forty days of rain, forty nights on the mountain, forty years in the wilderness. Perhaps forty represents the completion of one stage and the passage to another., like the giving of a new form and heart to the one for whom he prayed. And the second - that once everything needed for elevation has been done within the innerness of the soul, expressed prayer serves to actualize what has already been done within. For this, no duration whatsoever is required, because with one word a multitude of feelings are brought to light.85Compare this line to section 1:4 Brevity in prayer serves in the place which requires actualization of that which is already prepared. Therefore, both these paths have a positive aspect, so long as one focuses their heart on heaven, according to what is possible and fit to the need of the hour.
דָּבָר אַחֵר, זָכוֹר, כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה מָה הִגִּיעַ לַאֲחוֹתוֹ, הִתְחִיל צוֹוֵחַ וּמִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ בְּכָל לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ: אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. רַבָּנָן אָמְרֵי: אָמַר משֶׁה - רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כְּבָר עָשִׂיתָ אוֹתִי רוֹפֵא, אִם אַתָּה מְרַפֵּא אוֹתָהּ הֲרֵי מוּטָב, וְאִם לָאו מְרַפֵּא אֲנִי אוֹתָהּ.
דָּבָר אַחֵר, מַהוּ אֵל נָא? אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה - לְתַלְמִידוֹ שֶׁל רוֹפֵא שֶׁעָלַת מַלְכְּיָא לִרְאוֹתוֹ, וְהֵבִיא אוֹתָהּ אֵצֶל רַבּוֹ, אָמַר אוֹתוֹ תַּלְמִיד לְרַבּוֹ: מָרִי, כְּבָר לִמַּדְתָּ אוֹתִי כָּל סִדְּרָן שֶׁל רְפוּאוֹת, אִם אַתָּה מְרַפֵּא אוֹתָהּ הֲרֵי יָפֶה, וְאִם לָאו הֲרֵינִי מְרַפֵּא אוֹתָהּ. כָּךְ אָמַר משֶׁה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כְּבָר לִמַּדְתָּ אוֹתִי כָּל סִדְּרָן שֶׁל נְגָעִים, אִם אַתָּה מְרַפֵּא אוֹתָהּ הֲרֵי יָפֶה, וְאִם לָאו הֲרֵי אֲנִי מְרַפֵּא אוֹתָהּ.
דָּבָר אַחֵר: וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל ה' וגו', מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה - לְגִבּוֹר שֶׁהָיָה הַקּוֹלָר בְּצַוָּארוֹ, נִפְנָה מֵאוֹתוֹ הַקּוֹלָר, לְאַחַר יָמִים רָאָה הַקּוֹלָר נָתוּן בְּצַוָּארוֹ שֶׁל אַחֵר, הִתְחִיל צוֹוֵחַ; אָמְרוּ לוֹ: מַה לְּךָ צוֹוֵחַ, אָמַר לָהֶן: אִי אַתֶּם יוֹדְעִים, אֲנִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה צַעַר הוּא נָתוּן, כָּךְ הָיָה הַקּוֹלָר בְּצַוָּארִי, וַאֲנִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה צַעַר הוּא נָתוּן. כָּךְ הָיָה משֶׁה צוֹוֵחַ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַה לְּךָ צוֹוֵחַ? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה צַעַר הִיא נְתוּנָה, שֶׁאֲנִי זָכוּר הַשַּׁלְשֶׁלֶת שֶׁהָיְתָה יָדִי לְתוֹכָהּ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג, כֵּיוָן שֶׁנִּתְפַּלֵּל משֶׁה עָלֶיהָ רִפֵּא אוֹתָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם, לְפִיכָךְ הֱיוּ זְכוּרִין מָה הִגִּיעַ לְמִרְיָם מִתַּחַת יְדֵי לָשׁוֹן הָרָע.
וכן מצינו במשה רבינו ע"ה בעצמו כשהיה מסופק בהבנת הענין היה שואלו מהש"י להבין לו, כי כן אני מפרש מדרש רז"ל על פסוק (שם ג, כג) ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר, דיש קושיא מה זה לאמור, למי יאמר הקב"ה:
ובילקוט וארא, ראב"ע אומר, בד' מקומות ביקש משה מהקב"ה להשיבו. וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל וגו' (שמות ו, יב), השיבני אם אתה גואלם, או לא. השיבו (שם א), עתה תראה וגו'. ויצעק משה אל ה' לאמור אל נא רפא נא לה (במדבר יב, יג). השיבו (שם יד), ואביה ירק ירק וגו'. וידבר משה אל ה' לאמור יפקוד וגו' (שם כז, טז), השיבני אם אתה ממנה עליהם, או לא. השיבו (שם יח) קח לך את יהושע. ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר (דברים ג, כג). השיבני כו'. השיבו כו':
ויש להקשות, חלילה איך הטיח משה כלפי מעלה כביכול להכריחו להשיב. הגם כי יש לומר באמת חזי מה עלתה לו, כי הש"י לא השיבו כחפץ ורצון משה. עתה תראה ולא ל"א מלכים. במרים לא שלח הש"י מיד הרפואה, רק תסגר ז' ימים ככל מצורעים. בענין יפקוד חשב משה כי בניו ירשו את הגדולה, ואמר הקב"ה קח את יהושע. ואתחנן כו', לא שמע ה' אליו:
אמנם חלילה לי להרהר אחר משה שיהיה במקצת מטיח כלפי מעלה. על כן נלע"ד דהענין הוא, משה ביקש מהקב"ה שיאמר לו פירוש הנבואה הקדומה, כי היה לו ספק בביאורה, ורצה ללמוד להבינה היטב. וזה כשאמר (שמות ה, ט) תכבד העבודה על האנשים וגו', אז היה משה רבינו ע"ה מסופק על הנבואה למפרע ששלחו הקב"ה לפרעה, אם היתה הכוונה להיותם נגאלים מיד, או לאחר זמן. כי נולד לו הספק מחמת זו ההכבדה, על כן אמר השיבני אם אתה גואלם כו'. וכן במרים קרא הקב"ה פתאום צאו שלשתכם ועם משה לא דיבר, והיה מסופק משה רבינו ע"ה מה ענין שקרא אותו, כי יש לזה ב' פירושים. האחד, כי הם לא היו מוכנים לנבואה שעסקו בדרך ארץ כמו שכתב רש"י. על כן הוצרך הנבואה להתפשט בהם באמצעית משה. השני, כי עשה הש"י זה כדי לזלזל אהרן ומרים, ומשה שומע ואז זלזולם יותר ממה כשהיה בסתר, והש"י עשה כן כדי שיהיה להם כפרה. כמ"ש פשט על פסוק וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות להם כך וכך, ובזלזול דברים שקבלו נתכפרו. אבל אח"כ כשראה משה מרים נלקה בצרעת, ביקש משה שיאמר לו הקב"ה מה הקריאה שקרא אותו הש"י משמש. וכשאמר הקב"ה תסגר כי לא נתכפרה מרים, אז הבין משה שטעם הקריאה לא היה מטעם זה, רק מכח טעם הראשון. וכן בויפקוד אמר הש"י למשה (שמות כא, א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפני מומחין, אם פירוש הנבואה היא משה נקרא אלהים ונסמך מהש"י, אחר כך הוא יסמוך אחר וכן לדורות. או הקב"ה בכל דור ודור יפקוד. השיב לו הש"י (במדבר כז, יח), וסמכת את ידך. וכן ואתחנן דימה שהותר הנדר, ורצה להתבונן למפרע השבועה של לכן לא תביאו כו':
הרי משה רבינו ע"ה שאל להבין הדבר על בוריו. ומה יעשה הדיוט כמונו בקל וחומר שעל בינתו אל ישען ועשה לך רב, ומחויב ללמוד ולחזור על למודו תמיד עד שיהיה ברור לו. וכן כתיב (דברים ו, ז) ושננתם, שיהא שנון בפיך (עי' תנחומא נח ג). וכל עסק התורה והמעשה יהיה הכל לשמו יתברך, ויזכור תמיד בהש"י, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד. ומשה הזהירם (דברים ד, לט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד: