מהבעש"ט .. פי' כי הידיעה שלא נדע. אמנם יש ב' סוגים שלא נדע. א' מיד שאינו נכנס לחקור ולידע מאחר דא"א לידע. ב' שחוקר ודורש עד שידע שא"א לידע. והפרש בין זה לזה מלה"ד?
שנים שרוצים לידע את המלך.
וא' נכנס בכל חדרי המלך ונהנה מאוצרי והיכלי המלך ואח"כ לא יוכל לידע המלך. והשני אמר מאחר שא"א לידע המלך לא נכנס כלל לחדרי המלך ולא נדע מיד.
“The ultimate aim of knowledge is unknowing.”
There are, however, are two kinds of not
knowing. One is immediate, [exemplified in] one who does not even begin to seek or to know because such knowing is impossible.
The second [type] is one who searches out and seeks until he [too] knows that it is impossible to know.
The difference between them, to what may it be compared? It is like two individuals who wish to know the king. One enters all
the king’s rooms and takes pleasure in the treasure-troves and palaces, [even though] he still cannot know the king. The second says,
“Since it impossible to know the king, I will not go into the king’s chambers at all!” He immediately arrives at his unknowing.
(Ben Porat Yosef, hakdama)
Nicholas of Cusa, ON LEARNED IGNORANCE (De Docta Ignorantia) (1440), 1:1
[W]e desire to know that we do not know. If we can fully attain unto this, we will attain unto learned ignorance. For a man-even one very well versed in learning - will attain unto nothing more perfect than to be found to be most learned in the ignorance which is distinctively his. The more he knows that he is unknowing, the more learned he will be.
DICTIONARY: whatever man learns about God is infinitesimal compared to the infinity of being that is the divine essence.
(א) וּבְעִנְיַן תַּכְלִית הַיְדִיעָה אֲשֶׁר לֹא נֵדַע, סִפֵּר גַּם־כֵּן קְצָת עִמָּנוּ אֵיזֶה פְּעָמִים, אֵיךְ בְּכָל יְדִיעָה יֵשׁ זֶה הַתַּכְלִית. וְעַל־כֵּן אַף־עַל־פִּי שֶׁזּוֹכִים לָבוֹא לְזֶה הַתַּכְלִית אֲשֶׁר לֹא נֵדַע, אַף־עַל־פִּי־כֵן עֲדַיִן אֵין זֶה הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן, כִּי עֲדַיִן אֵין זֶה תַּכְלִית הַיְדִיעָה כִּי אִם בִּידִיעָה זוֹ וּצְרִיכִים אַחַר־כָּךְ לִטְרֹחַ לִזְכּוֹת לְתַכְלִית גָּבוֹהַּ יוֹתֵר לִזְכּוֹת לְמַדְרֵגַת הַתַּכְלִית אֲשֶׁר לֹא נֵדַע בִּידִיעָה הַגָּבוֹהַּ יוֹתֵר, וְכֵן לְעוֹלָם.
(ב) נִמְצָא שֶׁלְּעוֹלָם אֵין יוֹדְעִין כְּלָל, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא הִתְחִיל עֲדַיִן לְהַשִּׂיג הַתַּכְלִית.
(1) The Rebbe spoke to us somewhat about the concept that the true goal of knowledge is the realization of one’s “not knowing.” He said that this is true of every area of knowledge. Even though a person may attain the goal of realizing his ignorance, it may only be in one area of knowledge. He must then begin to work on a higher plane, aspiring to realize his "not knowing" at this higher level. And no matter how high one reaches, there is still the next step.
(2) Therefore, we never know anything, and still do not attain the true goal.
(א) הִפְלִיג מְאֹד בִּגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר זֹאת בִּכְתָב.
(ב) וְאָמַר: כִּי לִגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אֵין שִׁעוּר, כִּי נַעֲשִׂים דְּבָרִים נוֹרָאִים בָּעוֹלָם, נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים מְאֹד וְאֵין יוֹדְעִים כְּלָל. הַיְנוּ שֶׁעֲדַיִן אֵין יוֹדְעִים שׁוּם יְדִיעָה כְּלָל כְּלָל לֹא.
(ג) וְגַם מַה שֶּׁמּוּבָא "כִּי תַּכְלִית הַיְדִיעָה אֲשֶׁר לֹא נֵדַע", הַיְנוּ גַּם־כֵּן אֵצֶל כָּל יְדִיעָה וִידִיעָה, הַיְנוּ שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּגִּיעִין לְהַתַּכְלִית שֶׁל הַיְּדִיעָה דְּהַיְנוּ "לֹא נֵדַע", אַף־עַל־פִּי־כֵן עֲדַיִן אֵין זֶה הַתַּכְלִית. כִּי זֶה הַתַּכְלִית הוּא רַק בְּאוֹתָהּ הַיְדִיעָה, אֲבָל בְּהַיְדִיעָה הַגָּבוֹהַּ מִמֶּנָּה עֲדַיִן לֹא הִתְחִיל בָּהּ כְּלָל, וְכֵן לְמַעְלָה מַעְלָה.
(ד) נִמְצָא שֶׁלְּעוֹלָם אֵין יוֹדְעִין כְּלָל כְּלָל לֹא, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן אֵין זֶה הַתַּכְלִית, כִּי עֲדַיִן לֹא הִתְחִיל כְּלָל לֵידַע בַּיְדִיעוֹת שֶׁלְּמַעְלָה מִזֹּאת הַיְדִיעָה שֶׁהִגִּיעַ בָּהּ אֶל הַתַּכְלִית שֶׁלֹּא נֵדַע וְכוּ'.
(1) It cannot be put into writing how much the Rebbe emphasized God’s greatness. He stressed that it is beyond all measure. God does so many wonderful things that absolutely no one can really appreciate them.
(2) We may speak of God, but we know absolutely nothing. It is said that the goal of all knowledge [of God] is to realize that one knows nothing. But even this cannot be attained.
(3) This goal pertains to every level of insight. One may reach the level of realizing he knows nothing, but only in a particular area and on a given level. There is still the next level, and this has not even been touched. He does not know enough about the next level to even realize his ignorance. And no matter how high he goes, there is still a higher step.
(4) Therefore, a person knows nothing, and still cannot perceive his ignorance. For there is always a degree of “not-knowing” on a level that lies beyond his perception.
הראי"ה קוק (שמונה קבצים קובץ ג רכא):
...מקור יראת ד' הוא מצטייר בעומק הנשמה מפני ההרכבה הנפלאה של שני ההפכים אשר בההשגה האלהית, העדר הידיעה המוחלטת במהות האלוהות וודאות הידיעה במציאותה השלמה, והתמזגות נפלאה של שני ערכים אדירים הופכיים מאיימת היא מאד. והנורא, זה יעקב, שאמר מה נורא המקום הזה, והוא איש תם יושב אהלים, אהל אברהם ואוהל יצחק, המתמזג בתפארת ישראל, הדר חכמה יראה. שלילת הידיעה היא מוכרחת, מפני שכל ידיעה מטשטשת את הידוע, כשם שהיא מבררת אותו, מפני הטשטוש הנמצא במדע האדם והוא הדין בכל מדע של כל הויה מוגבלת שיש לה ראשית. ועצם החיים הרי הם היחש האלוהי של ההויה, וזה אצור בידיעה הנעלמת, הנתפשת רק ברעותא דליבא היותר כמוסה. ואי אפשר לה להיות מוגלמת בידיעה מובלטת, מפני שתטשטש ע"י ההגבלה, ובזה יבוטל קשר המציאות. על כן אי אפשר לשום הויה, שתתפוס את הידיעה האלהית, כדי שלא תתבטל מציאותה, ותכלית הידיעה, ממשכת החיים וההויה שאין בינה ובין מקור חיי החיים והויית ההויה שום מסך מבדיל ושום דבר חוצץ, הוא דוקא מה שלא נדע, כלומר לא הציור של העדר ידיעתנו כ"א עצמותה של שלילת הידיעה, שבחשכה העליון עצמות הידיעה האמיתית מונחת היא בלא שום מגע יד מוגבלה, הממעטת את דיוקנה, כי את השמים ואת הארץ אני מלא אמר ד'.