(ו) עָלָ֣ה אֱ֭לֹהִים בִּתְרוּעָ֑ה יְ֝הֹוָ֗ה בְּק֣וֹל שׁוֹפָֽר׃
עלה, עתה מצייר איך המלך הגדול הזה מקבל את המלוכה הזאת שהעמים ממליכים אותו, והוא מתעלה עתה מן הנהגתו הקדומה שהנהיג טרם המלך מפי בריותיו זה המלכות העצום, אל הנהגה אחרת נעלה ורמה מן ההנהגה הראשונה, כי הנהגת ה' בזה''ז תהיה לפעמים ע''י שם אלהים, והוא בעת שינהיג ע''פ הנהגת הטבע, ולפעמים תהיה ע''י שם הויה, והוא בעת שינהיג ע''פ הנסים והנפלאות, והנהגה זו תהיה בשביל ישראל, ונקרא אז בשם מלכנו, או גואלנו, אלהי ישראל, אלהי יעקב, קדוש ישראל וכדומה ואז יתנשאו שני הנהגות האלה ויתעלו עילוי רב, שע''י
(א) מצות עשה מן התורה לתקוע בראש השנה בשופר, שנאמר (במדבר כט א): "יום תרועה יהיה לכם". ובכל תרועה: תקיעה מלפניה ותקיעה מלאחריה, וטעמו של דבר יתבאר בסימן תקץ.והנה אנחנו תוקעים שני פעמים: אחד לאחר קריאת התורה, והשנית במוסף על סדר הברכות.....
(ב) אמנם למה הצריכו חכמים כן? והנה זהו וודאי דעל תקיעות של המוסף אין שאלה, דעיקר התקיעות הם על סדר הברכות. אבל למה הצריכו לתקוע מקודם? ואמרו על זה בגמרא (שם): כדי לערבב השטן, עיין שם.ומפירוש רש"י (דיבור המתחיל "כדי לערבב") משמע דהכי פירושו: דכיון שהשטן רואה כמה חביבין מצות על ישראל, שעושין וחוזרין ועושין – משתתק מללמד קטיגוריא. והתוספות בשם הערוך פירשו על פי ירושלמי: דהשטן מתבהל שמא הוא שופר דלעתיד: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול", ואין לו פנאי ללמד קטיגוריא על ישראל, עיין שם. והדברים צריכים ביאור.
(ג) ונראה לעניות דעתי דהכי פירושו: דהנה באמת למה תקנו מלכיות זכרונות ושופרות במוסף? ולמה לא תקנום בשחרית, ושיתקעו בשחרית? אך באמת הש"ס בראש השנה (לב ב) מקשה כן: והרי זריזין מקדימין למצות, והוה ליה לתקן בשחרית. ומתרץ: בשעת הגזרה שנו. ובירושלמי שם (פרק ד הלכה ח) מבואר ביתר ביאור, והיינו שבאמת היה כן, אך שגזרו עליהם שלא לתקוע, מפני שהאומות סברו שהם תוקעים בשביל איזה ענין, ודחו הברכות משחרית למוסף. ואף גם כשבטלה הגזירה – לא רצו להנהיג כבראשונה.ומבואר שם דכשראו האומות שקורין קריאת שמע, ומתפללין, וקורין בתורה, ואחר כך תוקעין, אמרו: בנימוסיהם(ettiquete)הם עוסקים, ולא חשו לזה (עיין בתוספות, ולא כרש"י, עיין שם).ולפי זה זה שתוקעין מקודם מפני שהיו תוקעין בשחרית על סדר הברכות, ושוב לא היו תוקעין, אך מפני הגזרה דחום על מוסף. ולכן כדי שלא להרחיק עצמם מתקנה הראשונה כל כך, ולקרב התקיעות יותר לשחרית, ולהיות מהזריזין המקדימין למצות – התקינו לתקוע אחר קריאת התורה קודם מוסף.וזהו עירבוב השטן, שרואה כמה ישראל זריזין במצות, שאף על פי שגוזרין עליהן – מכל מקום מתאמצים לקיים המצות עוד ביתר שאת ויתר עז. שמקודם לא היו תוקעים רק פעם אחת, ולאחר הגזירה שני פעמים. וגם מתבהל שמא זכות קולות שופרות אלו יביא השופר הגדול, ואין ביכולתו לקטרג, ולחנם יקטרג, כיון שהקדוש ברוך הוא רואה כמה המצות חביבות על ישראל, וכמה הם זריזין במצות.
והנה לפי שחסד הכפורים הלזה לא הוצרך רק לחסרון האדם שאינו יכול לעמוד על מדת הדין לא מצד בוראו שהרי הוא יתעלה כביר מצאה ידו לברוא נמצאים שכליים בלתי חוטאים רק מצד עצמו של נברא כמו שזכרנו בשער הס'. כי לזה מה שאמרו ז"ל (ב"ר פ' י"ב) בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים בכך שתף עמו מדת הרחמים כי מה שעלה במחשבה הוא מה שביכלתו יתעלה לעשית מצד היכולת בעצמו אמנם מה שיצא אל הפועל הוא מה שהיה באפשרות המקבל לקבלו וכפי היכולת בעצמו ראה לברוא העולם במדת הדין ולהתנהג עמה עם כל נבראיו בלי נטות ממנה כלל אמנם לפי המקבלים אי אפשר לעמוד על זה ולהתכוון במעשיהם באופן שיחיו על מדת הדין כי אין אדם בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא לזה היה מחסדו לשתף עמו מדת רחמים דכתיב (בראשית ב׳:ד׳) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים ולא עוד אלא שמדת רחמים קודמת וכבר נתבאר ענין זה בשער הג' במאמר הא' ממנו ובסופו. והנה על פי שני הענינים העקריים האלה קבע לנו הש"י שני הימים הנוראים יום הדין ויום הכפורים כי יום הדין הוא לפי מה שעלה במחשבה שיברא העולם במדת הדין ומן הספרים הנפתחים לפניו ביום ההוא נלמוד שכלן בדין שצדיקים גמורים לחיים ורשעים גמורים למית.. (ר"ה י"ו:) הכל הוא בדין חתוך אין שם לא ויתור ולא סליחה כלל גם בתליית הבינוניים לא נעשה עמם רק שורת הדין כי אחר שהם תלויים ועומדים בענינם ראוי שיתלה להם עד שיכרעו לצד מהצדדים אמנם יום הכפורים הזה הועד למחילה ולסליחה ולכפרה וכל זה לפנים משורת הדין והוא מה שביארו בקשור הפרשות (ויקרא כ״ג:כ״ז) במלת אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם אמר כי יום הדין הוא יום תרועה ויום הדין החתוך אמנם בעשור לחדש הזה יום כפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלהיכם ונאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו והוא שם הרחמים אשר שתף למדת הדין באומרו ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים כי עמו הסליחה בלי ספק רמז לדבר עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר (תהלים מ"ז) כי מדת הדין נתעטרה בראש השנה שנאמר בו (במדבר כ״ט:א׳) יום תרועה יהיה לכם אמנם ביום הכפורים שלא נזכרה בו תרועה אלא שופר סתם שנאמר (ויקרא כ״ה:ט׳) ביום הכפורים תעבירו שופר אז נתעלה שם יהוה המורה על הרחמים הנאותים לפי שאנחנו בשר ודם כמו שאמרנו. ובמדרש ובהגדת פסחים (קי"ט).
דוד המלך פתח ואמר (תהילים קל א ב) שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה' והוא שם הוי"ה אדני שמעה בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני וכבר אמר האר"י ז"ל כי ביו"ד ימי התשובה יש לומר מזמור זה בין ישתבח ליוצר אור....
...והנה העלות למעלה מעלה הוא ע"י שופר כי צריך שתדע כי לפי כל עניני משמעות הפוסקים ודברי חז"ל ענין שופר להפוך מדת הדין למדת הרחמים והלא אמרו (מו"ק טז) אפיק שופרא ושמתיה בת' שופרות שמתיה ברק למרוז וכהנה טובא דמורה כי שופר מעורר דין עושה משפט חרוץ ומכלה קוצים מכרם ה' צבאות אבל באמת כך הוא הענין שופר הוא השמעת דין זמן תחלת דין כי אין רשות למארי תריסין ומקטרגים לכנוס לפרגוד עד שישמע קול שופר ואז מתחיל הדין ואז הותרה הרצועה לכנוס כל מארי דדינא לתבוע דינא מן המלך המשפט וזהו שיסד רבי אמנון בנתנה תוקף "וקול שופר ישמע ויאמרו הנה יום הדין וכו'" אמנם אין שופר למעלה נשמע עד שיתקעו ישראל למטה ואז נתקע השופר למעלה אז קביעת הדין וזהו שמערב השטן כי השטן רואה שישראל תוקעין וגורמים שיהיה עת הדין וכסאות למשפט מה שכל מלאכי מעלה חרדים מלפניו ואמר השטן בלבו מה זה היה להם לשתוק מבלי תת אות וקבע לדין ואיך הם יהיו תובעים ועושים הכנה לדין אין זה כי הם חפים ( innocent) מפשע ויודעים בעצמם כי בהשפטם יצאו צדיקים וא"כ השטן נחרד ונסתמת טענתו ונבהל לקטרג על ישראל וגם זה הטעם באמת כיון שבעל הדין בעצמו תובע הדין ואומר דונו לי דיני הרי חמת המלך שככה כי הוא בעצמו מקבל על עצמו דין וכמו כן דיש לכוון באמירת ואתה צדיק על כל הבא וכו' שמקבל בעצמו דין על עונות וכן בנפילת אפים יהיה כך שמוסר גופו ונפשו לקבל דין שמים כפי הראוי מחיק דינו של הקב"ה ואז כביכול נתמלא רחמים וזה רמזו (ד"ר ה ד) "במקום שיש דין למטה אין דין למעלה" כי אם אדם תובע דין למטה אין דינו של ה' למעלה כ"כ בריתחא .
אבל מ"מ ענין שופר לקבוע דין וליתן רשות למארי דדינא לכנוס ולכך בתקיעות השופר מתחיל הדין ומתחילה כשהשם מתחיל דין מרוב טובו מעיין בתחלה בזכות של ישראל כמה מצות ומעשים טובים שעשו ואח"כ מעיין בעונות שעשו ישראל וזהו תקיעות מיושב ותקיעות מעומד כי כבר דרשנו מקדם כשמדת הדין מתוחה יש לעמוד קשות בעמידה (עיין מגילה כא בהיפך) אבל כשמדת הרחמים מתוחה יש לישב רכות בישיבה ולכך תקיעות ראשונות שהן מזכירות צדקת ישראל יושבים כי אז אין מדת הדין וגם כביכול ה' יושב כאחד העושה סדר לדבר מבלי מהירות רק מתון ועיקר מלת ישיבה עכבה ולכך נאמר (תהלים כב ד) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל כשמזכירין זכות ותהלות ישראל אז יושב ואף אנו יושבים משא"כ כשרואה עונות ודן אז עומד ממהר כאיש העומד דכתיב (ישעיה יב יט) בקומו לשפוט ארץ ולכך תקיעות מעומד כי אז מעיין בעונות ואז דין ולכך מזכירין אז מלכויות זכרונות ושופרות ולכך אמרו (ע"ז ד ע"ב) על מוסף לבל יהיה מתפלל ביחיד כי יפקד דינו ולא בשחרית כי בתקיעות דמעומד זמן הדין וא"כ כאשר הותקע שופר מתחיל הדין ואז הקב"ה מסלק שכינתו מעלה מעלה ולכך נאמר (תהילים מז ו) עלה אלהים בתרועה וכו' כי עי"כ עולה למעלה.
ואמרו (ר"ה יז ע"ב) אני ה' קודם שיחטא אני ה' לאחר שיחטא ופי' הרא"ש דקודם חטא צריך רחמים מבלי לדון על המחשבה לדבר עבירה ועדיין קשה אם הוא ה' לאחר שיחטא בפועל מכ"ש הוא ה' על המחשבה לבד והראשון מיותר אבל באמת הבדל יש כי על המחשבה מוחל בשם הוי"ה פשוט כי הוא רק נתפס במחשבה ורעיון כאמרם (פסחים נז קידושין ע) זה שמי לעלם שאינו קורא במבטא שם הוי"ה רק מחשבת לבב צריך להיות על שמו הפשוט והנעלם ולכך אף הוא מכפר על המחשבה ואין צריך לקבל דין ויסורין כלל רק חרטה גמורה מעומק הלב ויגמור בלבבו יחוד ה' וגודל קדושתו ורוממתו ואהבתו ויראתו האמיתית ואז ירפא לו אבל העושה עבירה בביטוי פה שהוא כלי מעשה וכן שאר מעשים בזה שם של אדנ"י שהוא כינוי לשם הוי"ה כי בו נקרא מכפר אבל היותו בתואר אדון כל ארץ שהוא אדנ"י צריך לעשות דין כי מלך במשפט יעמיד ארץ כן הוא מחוק האדנות לכלכל דבר במשפט ואז האדם השב צריך לקרות בפה מלא בבכי ובבקשה ולא סגי בחרטת הלב ויבא דבר שבמעשה ויכפר על דבר שבמעשה וגם צריך לקבל יסורים ועונש כפי הדין וחוק משפט ה' כי דינא הם בחסד ורחמים יך ויחבוש טרף ורפא וזהו ממעמקים דהיינו עומק הלב שהוא מחשבה בעלמא קראתיך ה' שם הוי"ה רחמים גמורים כי הוא מטהר ומוחל על מחשבה וגם הקריאה היא רק צורך לעומק הלב כמ"ש אבל אדנ"י שם של אדנ"י הוא על מעשה שמעה בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני דהיינו צריך דיבור פה ואז הוא בבחינה של אדנ"י שהוא המבטא בפה ובדבר שפתים ואז אין כאן רחמים גמורים רק דין ויסורים כנ"ל
וכן הדבר בשופר כי עיקר שופר הוא רק קול בעלמא והוא הבא מפנימיות האדם מהרוח הבא מנשמת אדם ונשימה מכח הלב והוא הבא בתוך שופר להשמיע קול ועיקר שופר שהוא קולו של הלב כי הנפיחה בו והוא מכח הלב והוא המשמיע קול ואין לכלי דיבור חלק בו וזהו תקיעה פשוטה וזהו קול שופר ובזה כביכול ברא ה' העולם כי בדבר ה' שמים נעשו אבל דיבור ומאמר ראשון לא היה אפשר כביכול בדיבור גמור כי א"כ נברא מלאך ויאמרו ח"ו שותף היה במעשה בראשית כמ"ש ולכך מאמר ראשון היה קול בעלמא כביכול המורה על מחשבה כי קול גמר כח המחשבה ואז התחיל בריאת עולם ולכך נאמר בראשית וקבלו חז"ל (ר"ה לב מגילה כא ע"ב) "דהוא מאמר ולא נאמר" ויאמר כי לא היה רק קול בעלמא שהוא גמר כח מחשבת לבב ולכך מתרגמינן בראשית במחשבתיה ולכך אנו תוקעים כי אז נברא עולם והיה בשופר ולכך כשאנו תוקעים אומרים היום הרת עולם וכו' כי זהו תחלת בריאת עולם כמו הריון והיולי לבריאת כל עולם דיבור ומאמר ראשון והנה זו היא תקיעה שהיא פשוטה מעומק וכח הלב אבל התרועה א"א לעשות אם לא בסיוע הלשון וכלי דיבור והם מיוחסים למדת הדין כנ"ל ולכך (תהלים מז ו) עלה אלהים בתרועה ה' שהוא הוי"ה בקול שופר ולכך אנו חייבים בימים אלו שאנחנו בעומק לקרוא לה' במחשבה טהורה וזכה ולראות כי ימים אלו מסוגלים ביותר לתשובה מכל הימים ולראות העיקר בתיקון הענין וגדור גדר כי אין די במה שישובו בימים אלו ואח"כ כאשר יעברו ימי מועד וזמן הלזה ישובו לכסלה ח"ו ....