(א) וַיְהִ֣י בִשְׁמוֹנִ֣ים שָׁנָ֣ה וְאַרְבַּ֣ע מֵא֣וֹת שָׁנָ֡ה לְצֵ֣את בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֣ל מֵאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֩ בַּשָּׁנָ֨ה הָרְבִיעִ֜ית בְּחֹ֣דֶשׁ זִ֗ו ה֚וּא הַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לִמְלֹ֥ךְ שְׁלֹמֹ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּ֥בֶן הַבַּ֖יִת לַה'׃
ויהי בשמונים שנה. ראוי שנעיין בפסוקים האלה דברים. ראשון מה ראה הנביא כותב הספר להודיע שהיה בנין הבית בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים? ולמה לא מנה לבריאת העולם ולא למעמד בין הבתרים? וכפי האמת והנכון לא היה ראוי למנות כי אם למלכות שלמה על ישראל, כי בכל הספורים לא ימנו הדברים כי אם אל שנות המלכים לא ליציאת מצרים. ונעיין שנית למה לא בנה שלמה את הבית כי אם בשנה הרביעית למלכותו? האם נאמר שאז נתחדש לו הרצון לבנותו? והנה אביו קודם מותו צוהו על זה, או אם נאמר שלא היו לו הדברים הצריכים לבנין ונצטרך באותם הארבעה שנים להכין אותם? הנה דוד אביו נתן לו את תבנית הבית וגנזכיו ועליותיו וחדריו הפנימיים ובית הכפורת ותבנית כל הדברים כמו שנזכר בדברי הימים, ונתן לו הזהב והכסף והנחושת והברזל והעצים והאבנים לבנין ואבני השהם ומלואים, ואם הוא עליו השלום הניח לו תבנית המלאכה וכל הדברים הצריכים אליה, מה ראה שלמה שלא התחיל בה כי אם אחר ארבעה שנים? ונעיין שלישית במה שנזכר בכאן שהיה הבית שלשים אמה קומתו בין הדביר שהוא קדש הקדשים ובין ההיכל שהוא הקדש, ואחרי זה אמר ויבן את עשרים אמה מירכתי הבית בצלעות ארזים מן הקרקע עד הקירות, והוא המורה שהיה ההיכל קומתו עשרים אמה לא שלשים, ואמר עוד ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב ועשרים אמה קומתו, יורה שהיה הגובה עשרים אמה לא שלשים, ובדברי הימים נאמר שהיה מאה ועשרים אמה, הנה אם כן יש בזה חלוף רב בענין צורת הגובה שפעמים אומר שהיה שלשים אמה ופעמים אומר עשרים אמה ופעמים אומר מאה ועשרים אמה. ואומר בפירוש הפסוקים ותשובת ההערות האלה, שהנה זכר הנביא שהתחיל בנין הבית בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, לענין אחד עלה על לבו (אחשוב בלי ספק) שהעיר הנביא אליו, והוא היה סוד אלקי כמוס עמו יתברך חתום באוצרותיו, והנביא אשר עמד בסוד ה' העיר ורמז עליו הנה, והוא שכאשר יצאו בני ישראל ממצרים בנו המשכן ומשם עד בנין הבית אשר עשה שלמה עברו מהשנים שמונים שנה וארבע מאות שנה, ומשם גם כן עד שמונים שנה וארבע מאות שנה אחרות נבנה בית האלקים פעם אחרת על יד זרובבל, כי הנה הבית אשר בנה שלמה התמיד ארבע מאות ועשר שנים ושבעים שנה שישבו בבבל, הרי הם שמונים שנה וארבע מאות שנה, ולכן אמרו בסדר עולם שבשנת אלפים ותמ"ח לבריאת עולם נעשה המשכן, ובשנת אלפים ותתקכ"ח בנה שלמה הבית, ובשנת ג' אלפים ות"ח נבנה בית שני, הרי לך שמיציאת מצרים שנעשה המשכן היו שמונים שנה וארבע מאות שנה עד בנין הבית, ומשם עד בנין בית שני היו גם כן שמונים שנה וארבע מאות שנה לא פחות ולא יותר. וכמו שהבית אשר בנה שלמה מצד הפעל ומצד הפועל, ר"ל מצד קדושת הבית ומצד שלמות שלמה שהיה הבונה והפועל אותו, היו למטה בקדושה ובאלהות לאין שעור מהמשכן אשר עשה משה מפאת קדושתו וקדושת משה רע"ה, ככה באותו ערך היה בנין בית שני וזרובבל הבונה אותו למטה בקדושה ובדבקות ורוח הקדש מהבנין אשר עשה שלמה. מה גדלו מעשיך השם מאד עמקו מחשבותיך, שהסכמת על מעשה שלשה בתים אשר עשה משה ושלמה וזרובבל, וזמן שוה ומתדמה היה מהאחד לאחד, והיו שלשתם בירידה מוחשת מהרוחניות והקדוש' והאלהות ובערך מתדמה זה מזה מהירידה, וכאלו היו בבית שני בני ישראל בזקנה ושיבה מופלגת, וממנה באו להפסד החיים והטוב והיינו מתים בהחלט יבשו עצמותנו נגזרנו לנו, עד אשר יעיר עלינו רוח ממרום ויחיו העצמות ויבא אלקינו ואל יחרש, וזהו בעצמו כמו שזכר יחזקאל (סוף ספרו) יבנה את הר ציון ויקים סכת דוד הנופלת, ואזי נכון יהיה בית ה' וגדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון. ונשוב לפירוש הפסוקי', הנה אמרו ויבן את הבית, ר"ל שהתחיל לבנותו, כמו שאמר אחרי זה בשנה הרביעית יוסד בית ה'. והנה מספר השמונים שנה וארבע מאות שנה שעברו מיציאת מצרים עד בנין הבית כבר נתחלפו בו המפרשים, ואני הלא כתבתי דעתי והוכחתי אמתתו בפירושי לספר שמואל בפרשה ששית על פסוק (שמו' א' י"ג א') בן שנה שאול במלכו. והנה לא התחיל שלמה בבנין הבית בתחלת מלכותו ונתאחר ארבעה שנים, לפי שלא רצה לעשות הבנין מאשר הכין והתנדב דוד אביו לסבה אשר אזכור אחרי זה, כי אם מממונו ועשרו, וכדי לאסוף ולכנוס זהב הרבה ושאר הדברים הצריכים לבנין מלבד מה שהניח דוד אביו נתאחר אותם הארבעה שנים, ועל זה נאמר (סוף סי' ז') ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה בית ה' ויבא שלמה את קדשי דוד אביו את הכסף ואת הזהב ואת הכלים נתן באוצרות בית ה', לפי שלא עשה מהם דבר כי אם משלו ונדבת אביו נתן באוצרות, וכמו שאפרש שמה. ...
... וכבר אחז"ל (סנהדרין שם) שעבר שלמה בזה על (דברים י"ז ט"ז) ולא ירבה לו סוסים, אחרי שלא היו לצורך המלחמה. ואני אחשוב שלא ראה שלמה להרבות בסוסים ובפרשים האלה לגסות הרוח ולגאוה וגאון ודרך רע, כי אם בעצה הגונה, שבעבור זה היו המלכים אשר סביביו יראים אותו והיו נכנעים לפניו ומגישים אליו מנחה, מה שלא היו עושים אם לא היו יודעים שהיו לו כל כך רכב ופרשים וסוסים שיוכל לכבשם כאשר ירצה, ויותר ראוי היה לעשות זה מפני השלום מלעשות מלחמות, הנה אם כן קנה שלמה שלום מלכות והכנעת אויביו בסוסיו ובפרשיו ולכן החזיק בהם.
וע"ד המדרש אחרי מות שני בני אהרן, ארבעה בני אהרן היו ראוין למות מפני עון העגל והתפלל משה עליהם ועשה תפלתו מחצה, מה כתיב שם (דברים ט) ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואין השמדה אלא כלוי בנים שנאמר (עמוס ב) ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת, כיון שהתפלל משה עשה תפלתו מחצה,
אמר לו הקב"ה לא כך כתבתי בתורתי (שמות כב) על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלקים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון אלקים ישלם שנים לרעהו, על כל דבר פשע על שור, ראוי להעניש מי שפשע בשור, שנאמר (תהלים קו) וימירו את כבודם בתבנית שור, על חמור, אלו המצריים שכתוב בהן (יחזקאל כג) אשר בשר חמורים בשרם, והן ערב רב שנתגיירו ועלו עמהם ממצרים והיו סבת העגל, על שה, אלו ישראל שנקראו שה שנאמר (ירמיה נ) שה פזורה ישראל, שהרי ערב רב התחילו במעשה העגל ונטפלו ישראל עמהם, על שלמה, אפילו הגדולים שבהם שכתב עליהם (ישעיה ג) שמלה לכה קצין תהיה לנו, על כל אבדה, שהיו טועין כשה אובד במדבר והיו מבקשין מנהיג, וכן הוא אומר (ירמיה נ) צאן אובדות היו עמי, אשר יאמר כי הוא זה, שאמרו (שמות לב) אלה אלקיך ישראל, וכתיב (שם) כי זה משה האיש, עד האלקים יבא דבר שניהם, זה משה שכתוב בו (שם ז) ראה נתתיך אלקים לפרעה, שבאו לפני משה ודן אותם, אשר ירשיעון אלקים, זה אהרן שהרשיעו משה שנקרא אלקים ואמר לו (שם לב) מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה, ישלם שנים לרעהו, אלו שני בני אהרן שמתו, דכתיב אחרי מות שני בני אהרן.
זהו שאמר הכתוב (קהלת ט) הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא ולזובח ולאשר איננו זובח כטוב כחוטא הנשבע כאשר שבועה ירא, שלמה ע"ה היה מביט וצופה בכל הדורות בצדיקים וברשעים ורואה דברים שמגיעים לרשעים ומגיעים לצדיקים, ואמר זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש, מקרה אחד לצדיק ורשע, לצדיק זה אברהם שנאמר (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו', ולרשע זה נמרוד שהמריד כל העולם כולו להקב"ה, זה מת וזה מת, הוי אומר מקרה אחד לצדיק ולרשע. לטוב זה משה, שנאמר (שמות ב) ותרא אותו כי טוב הוא, ולטהור זה דוד, שנאמר (שמואל א טז) וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי, לטמא זה נבוכדנצר, דוד יסד ביהמ"ק ומלך ארבעים שנה, נבוכדנצר החריבו ומלך ארבעים שנה, הוי אומר מקרה אחד לכל. ולזובח זה שלמה, שנאמר (מלכים א ח) ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה' בקר עשרים ושנים אלף, ולאשר איננו זובח זה ירבעם, שבטל ישראל מעלות לרגל לבית המקדש שנאמר (שם יב) רב לכם מעלות ירושלים, זה מלך אחר זה. כטוב זה משה, שנאמר (שמות ב) ותרא אותו כי טוב הוא, כחוטא אלו מרגלים, שכתוב בהן (משלי יג) חטאים תרדף רעה, משה לא נכנס לארץ מרגלים לא נכנסו לארץ. הנשבע זה צדקיה, שכתוב בו (דברי הימים ב לו) וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלקים ועורו את עיניו, כאשר שבועה ירא זה שמשון שנאמר (שופטים טו) השבעו לי וגו', וכתיב (שם טז) ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו. דבר אחר כטוב כחוטא, כטוב אלו בניו של אהרן, כחוטא זה קרח ועדתו שנחלקו עם משה ונשרפו, שנאמר (במדבר טז) ואש יצאה מאת ה' ותאכל וכו', בניו של אהרן שנכנסו להקריב נשרפו שנאמר (ויקרא י) ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, הוי אומר מקרה אחד לכל. ועל זה אמר אליהוא (איוב לז) אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו, ומה עצים יבשים שהניחו בחייו של עולם הפריחו ועשו פירות ויצאו חיים, בני אהרן שנכנסו חיים ויצאו שרופים, אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו. זהו שאמר הכתוב (קהלת ב) לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה.
אמר רבי אחא שלמה אמר דברים ששחקה עליו מדת הדין, כתיב (דברים יז) ולא ירבה לו נשים, וכתיב (מלכים א יא) ויהי לו נשים שרות שבע מאות ופילגשים שלש מאות. וכתיב (דברים יז) לא ירבה לו סוסים, וכתיב (מלכים א ה) ויהי לשלמה ארבעים אלף ארוות סוסים. כתיב (דברים יז) וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, וכתיב (מלכים א י) ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים, אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה. ולשמחה מה זו עושה, אמר לו הקב"ה מה העטרה הזאת בידך, רד מכסאך. באותה שעה בא מלאך כדמות שלמה וישב לו על כסאו והיה שלמה צווח בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות ואומר להם אני קהלת הייתי מלך, והיו מכין אותו בקנה ונותנים לפניו קערה של גריסים, באותה שעה אמר זה היה חלקי מכל עמלי.
דבר אחר לשחוק אמרתי מהולל, זה השחוק ששחקה מדת הדין על אלישבע בת עמינדב שראתה ארבע שמחות ביום אחד, ראתה יבמה מלך, ובעלה כהן גדול, ואחיה נשיא, ושני בניה סגני כהונה, כיון שנכנסו להקריב יצאו שרופים, הוי אומר לשחוק אמרתי מהולל. זהו שאמר הכתוב (איוב ל״ט:כ״ז-כ״ח) אם על פיך יגביה נשר וכי ירים קנו, סלע ישכון ויתלונן על שן סלע ומצודה, משם חפר אוכל למרחוק עיניו יביטו, ואפרוחיו יעלעו דם ובאשר חללים שם הוא, אמר הקב"ה לאיוב אם על פיך יגביה נשר, אם על מימר פומך הייתי משרה שכינתי על גבי הארון כשם שעשיתי על ידי אהרן, ועל מימר פומך הייתי מסלק שכינתי מעל גבי הארון, סלע ישכון ויתלונן, זה מקדש ראשון, על שן סלע ומצודה, זה מקדש שני, וקורא סלע אבן שתיה שהיתה שם לפני הארון, ולמה נקרא אבן שתיה שממנה הושתת העולם, משם חפר אוכל, מתוך אותה אבן שתיה היה כהן גדול מתפלל על ישראל בספוק מזונותיהם ואומר, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתהא שנה זו הבאה עלינו גשומה וטלולה ושחונה שנת שובע שנת רצון שנת ברכה שנת משא ומתן שנה שלא יצטרכו עמך בית ישראל לפרנסה זה לזה ולא לעם אחר ושלא יגביהו שררה זה על זה. למרחוק עיניו יביטו, שהיה יודע מה יהיה בסוף השנה, כיצד, היה עשן במערכה עולה לדרום שובע גדול לאנשי דרום, עולה העשן למערב שובע גדול לאנשי מערב, וכן למזרח וכן לצפון, היה עולה כלפי הרקיע היה יודע שכל העולם כלו שבע, כל המעלה הזאת וכל השבח הזה היה לאהרן, ואעפ"כ ואפרוחיו יעלעו דם, דחמי אפרוחיו היו מגעגעין בדם ושתיק, אלא ובאשר חללים שם הוא, שם היתה השכינה, עד כאן במדרש.
Tanchuma Acharey 1 exploits our verse to explain what Kohelet 9,2 referred to when Solomon wrote: “For the same fate is in store for all; for the righteous, and for the wicked; for the good and pure, and for the impure; for him who sacrifices, and for him who does not sacrifice; for him who is pleasing, and for him who is displeasing; and for him who swears, and for him who shuns oaths.” In that verse Solomon reviews his findings after he had looked at the history of man, had examined the relative fates of the righteous and the wicked. and had found that the righteous and the wicked share similar experiences “under the sun;” this is what Solomon referred to as “the evil which takes place under the sun” (Kohelet 9,3). The righteous of whom Kohelet speaks was Avraham of whom G’d had said in Genesis 18,19 “for I know him well, so that he will command his offspring to observe the path of the Lord to practice charity and justice,” etc. The “wicked” of whom Solomon spoke in Kohelet was Nimrod who instigated a rebellion against G’d throughout the world. Both of them died. This is whom Solomon had in mind when he said that the righteous and the wicked share the same fate. When Solomon added “and to the good,” he meant Moses; the Torah had reported of Moses that his mother “saw that he was good,” as soon as he was born (compare Exodus 2,2). When Solomon spoke about the “pure” in that verse in Kohelet he referred to David of whom it is written in Samuel I 16,12: “so they sent and brought him. He was ruddy-cheeked, bright eyed and handsome.” When speaking about the “impure” in Kohelet, Solomon referred to King Nevuchadnezzar. David laid the foundations of the Holy Temple and ruled for 40 years, whereas Nevuchadnezzar destroyed that Temple and also ruled for 40 years. The repetition of the words “the same fate is common to them all,” refers to the people who offer sacrifices to the Lord, i.e. Solomon, of whom we are told in Kings I 8,63 that he offered 22.000 cattle offerings at the consecration of the Holy Temple, whereas his successor Jerobam did not offer any sacrifices in that Temple. Not only that, Jerobam prevented the Israelites from making their pilgrimages to Jerusalem and the Temple. Solomon had continued in Kohelet that the “good” one i.e. Moses, experienced the same fate as the “sinner.” The good one he referred to was Moses whereas the sinner referred to the spies who had slandered the land of Israel. Both died and did not get to inherit that land. When Solomon added in Kohelet 9,3 that the one who renders an oath is equal to the one who does not, he meant Tzidkiyahu King of Yehudah whom Nevuchadnezzar blinded, (Chronicles II 36,13) as a result of his having dishonoured his oath of allegiance to him, whereas Samson who had not sworn an oath of allegiance to Israel’s enemies was also blinded (by the Philistines Judges 15,12).
An alternative way of explaining Kohelet 9,3: The words that the “good and the sinners” experience the same fate refers to the sons of Aaron being the good, whereas Korach and his rebellious colleagues are referred to as the sinners. The former were burned by heavenly fire (Numbers 16,38), whereas the sons of Aaron were burned by similar fire as reported in Leviticus 10,2.
Concerning such similarities in the fates of the good and the wicked, Tanchuma Acharey 8 understands Elihu saying in Job 37,1: “because of this too, my heart quakes, and leaps from its place.” He wondered how it could be that a dry stick of wood which was deposited in the Sanctuary began to blossom and to bear fruit, (compare Numbers 17,22-23) whereas the sons of Aaron who entered there alive and offered a gift to G’d were burned instead and had to be removed from there as corpses? Rabbi Acha commented that Kohelet 2,2 which has Solomon saying: “I said of laughter ‘it is mad, and of joy what does it accomplish?’ that Solomon referred to the attribute of Justice.”
He himself had violated the three restrictions which the Torah imposes on the lifestyle of a Jewish king; 1) not to have too many wives, 2) not to have too many horses, and 3) not to amass too much gold and silver (Deut. 17,16). Solomon had 700 wives of full wifely status and three hundred concubines (Kings I 11,3); he had 40.000 stables for his horses (Kings I 5,6) and such an amount of silver and gold that they did not bother to keep count of the silver (Kings I 10,27). When Solomon downplayed the value of joy, G’d said to him: ‘in that case what do you need this crown for?’ He suggested that he descend from his throne briefly. In the interval someone resembling the king ascended the throne and claimed to be Solomon. No amount of protest by Solomon helped, he was treated as if insane, beaten as a pretender to the throne, fed inferior food, etc., and became a refugee in his own kingdom. When all this befell him he was moved to exclaim (Kohelet 22,10) “this is my share after all my labors!”
Another explanation of the words in Kohelet 2,2 “I said of laughter it is madness:” This was the laughter by the attribute of Justice when it heard that Elisheva, wife of Aaron, prided herself on the morning of the first of Nissan of that year that she had merited four separate joyful occasions on that day; she had seen her husband appointed High Priest; her brother Nachshon had been elevated to the position of tribal head; her two oldest sons had been appointed as deputy High Priests; As soon as these two sons entered the Sanctuary they were burned to death. Solomon referred to the brief duration of Elisheva’s joy on that occasion and on the futility of enjoying such moments.
The Midrash relates Job 39,27-30 to that event. We read there of G’d saying to Job: “does the eagle soar at your command, building high its nest, dwelling in the rock, lodging upon the fastness of a jutting rock? From there he spies out his food, from afar his eyes see it. His young gulp blood; where the slain are there is he.” In those verses G’d said to Job in effect; “if you were able to command the eagle where and when to build his nest, then you would also be greater than Aaron at whose bidding I allowed My Shechinah to rest on top of the Holy Ark.” The various further similes such as “the fastness jutting out of a rock,” refer to the second Temple. The rock is a reference to the אבן שתיה which was the substitute in the second Temple for the Holy Ark, the kapporet and the cherubim of the first Temple and the Tabernacle. The reason that slab of stone was called אבן שתיה, “the stone of drinking,” was that the entire earth’s food supply is channeled by G’d through the site of where this stone is located. When the High Priest on the Day of Atonement prayed for the economic welfare of the Jewish people, he said: ”may it be Your will O Lord that the coming year will be one of dew and adequate rainfall, a year of plenty, a year of grace before You, a year of blessing, a year of successful business dealings, a year in which the Jewish people should not have to depend on one another for handouts nor for handouts from Gentile nations. May it be a year when the people should not try and impose their will on each other by force. Their eyes should be focused on distant targets,” i.e. they should know what would be at the end of the year.
How would this blessing and the fact that it was granted be evident? If the smoke from the altar’s offerings rose in a southerly direction this would forecast prosperity for the people living in the south of the country. Similarly, if that smoke rose in a westerly direction it would signify prosperity for the Israelites living close to the sea. If it rose straight up, it would indicate that the whole country (or the whole world) would enjoy prosperity during that year. The נשר in that verse in Job is a simile for G’d who is described elsewhere as like an eagle having transported the Children of Israel out of Egypt for the first 120 kilometers on “eagle’s wings.” All of the complimentary comments in those verses in Job apply to Aaron. In spite of this great stature of Aaron, “his young gulp blood,” i.e. his sons died and yet he kept silent, did not question or complain as did Job when disaster struck him. The very presence of the Shechinah did not prevent the disaster. Thus far the Tanchuma.