קטורת הסמים

ממולח טהור קדש שיהא מלוח במלח סדומית, כמו שאמרו (כריתות ו.) מלח סדומית רובע. ואונקלוס תרגם מערב, ירצה לעשות ממולח נמוח, שיעשה הסמים כולם שחוקים מאד ומעורבים יפה יפה עד שיהיו נמחים ולא יוכר סם מהם, מלשון כי שמים כעשן נמלחו (ישעיה נא ו), וכן ובלוי מלחים (ירמיה לח יא), ארץ פרי למלחה (תהלים קז לד), כולם ענין השחתה וכליה. ורש''י פירש כי לשון ממולח שיהא מעורב יפה בשחיקתן זה עם זה, והביא דומה לו מלחיך וחובליך (יחזקאל כז כז), על שם שהם מהפכין המים במשוטות כשמנהיגין את הספינה, כאדם שמהפך בכף ביצים טרופים לערבן יפה: ועל דעתי נקראו חכמי הספנים מלחים בעבור שהם יודעים טעם הים כאלו הם המרגישים במליחותו ובמתיקותו, כלומר היודעים מתי יהיה מתוק ונאות להולכי הים, או מתי הוא רע ומר להם ואין תופשי המשוטות נקראים מלחים, שהרי כתוב בצור (יחזקאל כז ח ט) יושבי צידון וארוד היו שטים לך, זקני גבל וחכמיה היו בך מחזיקי בדקך כל אניות הים ומלחיהם היו בך, כי הספנים הזקנים יודעי הים הם מלחים, וכתיב (שם כט) וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט מלחים כל חובלי הים אל הארץ יעמודו, הנה הם שלשה, תופשי משוט, והמלחים, והחובלים. וכן ארץ פרי למלחה (תהלים שם), לארץ מלוחה, שמקום המלח לא יצמיח, כענין שכתוב בסדום (דברים כט כב) גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח, וכתיב (שופטים ט מה) ויזרעה מלח. ויתכן שיהיה הלמ''ד נוסף בכי שמים כעשן נמלחו (ישעיה נא ו), וירצה לומר נמחו, כמו בלאומים (תהלים מד טו), כלו שלאנן ושליו (איוב כא כג):

ב תָּנוּ רַבָּנָן: פִּטוּם הַקְּטֹרֶת, הַצֳּרִי וְהַצִּפֹּרֶן וכו' א"ר יוחנן י"א סמנין נאמרו לו משה מסיני א"ר הונא מאי קראה (שמות ל): "קח לך סמים" וגו'. אָמַר רַב (חמא) [חַנָא] בַּר בִּיזְנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: כָּל תַּעֲנִית שֶׁאֵין בָּהּ מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, אֵינָה תַּעֲנִית, שֶׁהֲרֵי חֶלְבְּנָה רֵיחָהּ רַע, וּמְנָאָהּ הַכָּתוּב בֵּין סַמָּנֵי הַקְּטֹרֶת. אַבַּיֵי אָמַר: מֵהָכָא: (עמוס ט) "וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ". תָּנוּ רַבָּנָן: (במדבר טו) "אֵת ה' הוּא מְגַדֵּף". אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: גָּרַפְתָּ קְעָרָה וְחִסַּרְתָּ. קָסָבָר, מְגַדֵּף, מְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם הוּא. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: גָּרַפְתָּ קְעָרָה וְלֹא חִסַּרְתָּ, קָסָבָר: מְגַדֵּף הַיְנוּ עֲבוֹדָה זָרָה.

(א) הַקְטֹרֶת נַעֲשֵׂית בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה וַעֲשִׂיָּתוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתָּה קַח לְךָ סַמִּים וְגוֹ'. וְנִתְפָּרְשׁוּ בַּתּוֹרָה אַרְבָּעָה מִסַּמְמָנֶיהָ. וְהֵן (שמות ל לד) "נָטָף. וּשְׁחֵלֶת. וְחֶלְבְּנָה. וּלְבֹנָה". וּשְׁאָר סַמְמָנֶיהָ הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי:

(ב) אַחַד עָשָׂר סַמְמָנִים נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמשֶׁה מִסִּינַי. וְהֵם שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָן בְּמִשְׁקָל מְכֻוָּן. וּמוֹסִיפִין עִמָּהֶן בְּלֹא מִשְׁקָל מֶלַח סְדוֹמִית וְכִפַּת הַיַּרְדֵּן. וְעֵשֶׂב אֶחָד שֶׁמַּעֲלֶה עָשָׁן. וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים אוֹתוֹ אֶלָּא אֲנָשִׁים יְדוּעִים וְהוּא הָיָה הֲלָכָה בְּיָדָם אִישׁ מִפִּי אִישׁ:

(ג) וְזֶהוּ מִשְׁקַל אַחַד עָשָׂר סַמָּנֶיהָ. נָטָף. וּשְׁחֵלֶת. וְחֶלְבְּנָה. וּלְבֹנָה. מִכָּל אֶחָד מִשְׁקַל שִׁבְעִים מָנֶה. וְהַמָּנֶה מֵאָה דִּינָרִין. וּמוֹר. וּקְצִיעָה. וְשִׁבּלֶת נֵרְדְּ. וְכַרְכֹּם. מִכָּל אֶחָד שִׁשָּׁה עָשָׂר מָנֶה. קֹשְׁטְ שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה. קִנָּמוֹן תִּשְׁעָה מָנִים. קִלּוּפָה שְׁלֹשָׁה מָנִים. מִשְׁקַל הַכּל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה מָנֶה. שְׁחוּקִין הַכּל הָדֵק. מוֹסִיפִין לָהּ רֹבַע הַקַּב מֶלַח סְדוֹמִית. וְכִפַּת הַיַּרְדֵּן וּמַעֲלֶה עָשָׁן כָּל שֶׁהוּא. וּמַקְטִיר מִמֶּנָּה בְּכָל יוֹם עַל מִזְבַּח הַזָּהָב מָנֶה. שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה מָנֶה כְּנֶגֶד יְמוֹת הַחַמָּה. וְהַשְּׁלֹשָׁה מָנִים הַנִּשְׁאָרִים שׁוֹחֵק אוֹתָם עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים דַּקָּה מִן הַדַּקָּה עַד שֶׁמּוֹצִיא מִמֶּנָּה מָלֵא חָפְנָיו לְהַקְטִיר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְהַשְּׁאָר הוּא מוֹתַר הַקְּטֹרֶת שֶׁאָמַרְנוּ בִּשְׁקָלִים:

(ד) נָטָף הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא עֲצֵי הַקְּטָף שֶׁיּוֹצֵא מֵהֶן הַצֳּרִי. וְהַשְּׁחֵלֶת הִיא הַצִּפֹּרֶן שֶׁנּוֹתְנִין אוֹתָהּ בְּנֵי הָאָדָם בְּמֻגְמָרוֹת. וְהַחֶלְבְּנָה כְּמוֹ דְּבַשׁ שָׁחוֹר וְרֵיחוֹ קָשֶׁה וְהוּא שְׂרַף אִילָנוֹת בְּעָרֵי יָוָן. וְזֶהוּ שְׁמוֹת הַסַּמָּנִים בְּלָשׁוֹן עֲרָבִי. עוּד בְּלַסַאן וְאַצְפַאר טִיב. וּמִיעָה. וּלְכַאן. וּמוּסְקִי. וּקְצִיעָה. וְסַנְבְּלִי אַלְנַטוֹרִין. וְזַעֲפְרָן. וְקֹשְׁט. וְעוּד [הַיַּרְדִּי]. וְקַסַּר סְלִיכָה. וְעִנְבָּר:

(ה) כֵּיצַד מְפַטְּמִין אֶת הַקְּטֹרֶת. מֵבִיא תִּשְׁעָה קַבִּין בֹּרִית כַּרְשִׁינָה וְשָׁף בָּהּ אֶת הַצִּפֹּרֶן וְאַחַר כָּךְ שׁוֹרֶה אֶת הַצִּפֹּרֶן בְּאֶחָד וְעֶשְׂרִים קַב שֶׁל יֵין קַפְרִיסִין אוֹ יַיִן לָבָן יָשָׁן חָזָק בְּיוֹתֵר. וְאַחַר כָּךְ שׁוֹחֵק כָּל אֶחָד מִן הַסַּמָּנִים בִּפְנֵי עַצְמוֹ הָדֵק. וּכְשֶׁהוּא שׁוֹחֵק אוֹמֵר הָדֵק הֵיטֵב הָדֵק הֵיטֵב כָּל זְמַן שֶׁשּׁוֹחֵק וּמְעָרֵב הַכּל:

(ו) וְכָל מַעֲשֶׂיהָ בַּקֹּדֶשׁ בְּתוֹךְ הָעֲזָרָה וּמִשֶּׁל הַקֹּדֶשׁ. וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת מִן הַחֻלִּין אוֹ בִּכְלִי שֶׁל חֻלִּין פְּסוּלָה:

(ז) פַּעֲמַיִם בַּשָּׁנָה הָיוּ מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לַמַּכְתֶּשֶׁת. בִּימוֹת הַחַמָּה הָיוּ מְפַזְּרִים אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַפֵּשׁ. וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים צוֹבְרִין אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָפוּג רֵיחָהּ:

(ח) נָתַן לְתוֹכָהּ דְּבַשׁ כָּל שֶׁהוּא פְּסָלָהּ. חִסֵּר אֶחָד מִסַּמְמָנֶיהָ חַיָּב מִיתָה שֶׁהֲרֵי נַעֲשֵׂית קְטֹרֶת זָרָה. פִּטְּמָהּ מְעַט מְעַט בְּמַתְכֻּנְתָּהּ כְּשֵׁרָה אֲפִלּוּ פִּטֵּם פְּרָס בְּשַׁחֲרִית וּפְרָס בֵּין הָעַרְבַּיִם:

(ט) הָעוֹשֶׂה קְטֹרֶת מֵאַחַד עָשָׂר סַמְמָנִין אֵלּוּ לְפִי מִשְׁקָלוֹת אֵלּוּ כְּדֵי לְהָרִיחַ בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵרִיחַ חַיָּב כָּרֵת עַל עֲשִׂיָּתָהּ אִם עָשָׂה מֵזִיד. וּבְשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה הַמִּשְׁקָל כֻּלּוֹ אֶלָּא חֶצְיוֹ אוֹ שְׁלִישׁוֹ. הוֹאִיל וְעָשָׂה לְפִי מִשְׁקָלוֹת אֵלּוּ חַיָּב כָּרֵת. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל לז) "בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שמות ל לח) "אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו":

(י) עֲשָׂאָהּ לְהִתְלַמֵּד בָּהּ אוֹ לְמָסְרָהּ לַצִּבּוּר פָּטוּר. הֵרִיחַ בָּהּ וְלֹא עֲשָׂאָהּ אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת אֶלָּא דִּינוֹ כְּדִין כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הַהֶקְדֵּשׁ. לֹא חִיְּבָה תּוֹרָה כָּרֵת אֶלָּא לָעוֹשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לְהָרִיחַ בָּהּ:

(יא) מִזְבַּח הַזָּהָב שֶׁבַּהֵיכָל עָלָיו מַקְטִירִין הַקְּטֹרֶת בְּכָל יוֹם. וְאֵין מַקְרִיבִין עָלָיו דָּבָר אַחֵר. וְאִם הִקְטִיר עָלָיו קְטֹרֶת אַחֶרֶת שֶׁאֵינָהּ כָּזוֹ. אוֹ שֶׁהִקְטִיר עָלָיו קְטֹרֶת כָּזוֹ שֶׁהִתְנַדֵּב אוֹתָהּ יָחִיד אוֹ רַבִּים. אוֹ הִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן. אוֹ הִסִּיךְ נֶסֶךְ. לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל ט) "לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעוֹלָה וּמִנְחָה" וְגוֹ':

(יב) בְּעֵת שֶׁמּוֹלִיכִין אֶת הָאָרוֹן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אֵין מוֹלִיכִין אוֹתוֹ לֹא עַל הַבְּהֵמָה וְלֹא עַל הָעֲגָלוֹת אֶלָּא מִצְוָה לְנָטְלוֹ עַל הַכָּתֵף. וּלְפִי שֶׁשָּׁכַח דָּוִד וּנְשָׂאוֹ עַל הָעֲגָלָה נִפְרַץ פֶּרֶץ בְּעֻזָּא. אֶלָּא מִצְוָה לְנָשְׂאוֹ עַל הַכָּתֵף שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז ט) "כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ":

(יג) כְּשֶׁנּוֹשְׂאִים אוֹתוֹ עַל הַכָּתֵף נוֹשְׂאִין פָּנִים כְּנֶגֶד פָּנִים וַאֲחוֹרֵיהֶם לַחוּץ וּפְנֵיהֶם לְפָנִים. וְנִזְהָרִים שֶׁלֹּא יִשָּׁמְטוּ הַבַּדִּים מִן הַטַּבָּעוֹת. שֶׁהַמֵּסִיר אֶחָד מִן הַבַּדִּים מִן הַטַּבָּעוֹת לוֹקֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה טו) "בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ":

(א) עניין הקטורת כתב הרב המורה חלק שלישי פרק חמשה וארבעים, וכאשר היו שוחטין במקום המקודש בהמות רבות בכל יום, ומחתכין בו הבשר ושורפין ורוחצין בו הקרב והכרעיים, אין ספק שאלו היו מניחים אותו על זה העניין, היה ריחו כריח מקומות הבשר, מפני זה צוה בו להקטיר הקטורת שני פעמים בכל יום בבקר ובין הערבים, להטיב ריח וריח בגדי כל עובר בו. כבר ידעת אמרם (תמיד ל ב) מ(י)ריחו היו מריחין ריח הקטורת, וזה גם כן מה שמעמיד יראת המקדש, אבל אם לא היה לו ריח טוב, וכל שכן אם יהיה לו כנגדו, היה מביא בלב אדם הפך הגדלה, כי הנפש תתרחב מאוד לריח הטוב ותטיב אליו ותתרחק מריח רע ותברח ממנו, עד כאן לשונו. ורבינו בחיי כתב פרשת תצוה (שמות ל א) חס ושלום שנתלה ענין הקטורת שחייב עליו התורה כרת לעושה כמוהו, בטעם חלוש הזה עד כאן לשונו. הנה רחקה נפשו בדברי הרמב"ם והדין עמו, ומבלי זאת אין דבריו מספיקין, כי לא נתן הרמב"ם שום טעם על ענייני הסממנים של קטורת, ומספריהן ומשקלן שבאו בדקדוק גדול. והסבה בכל היא דעתו שכתבתי חלק ראשון, שסבר שאין טעם בפרטים רק למצוה בכלל.

(ב) והרלב"ג נמשך אחריו בפירוש לעניין קטורת ז"ל, ואחשוב שהכוונה בזאת ההרכבה שיהיה לה טוב הריח כשיקטירו אותה, ויראה לה עשן עב מוחש להעיר על הכוונה אשר בעבורה היה הקטורת. והנה היה מחוייב שיהיה זאת ההרכבה מוגבלת באופן אחד מאופנים. ולהיות באופן אחר היתה נופלת גם כן השאלה הזאת למה היה באופן ההוא. ואולם אמרנו שהיה מחוייב שיהיה מוגבלת, כי כל מה שהיה נעשה בזה המקום הנכבד, היה ראוי שיהיה מוגבל לעוצם מעלתו, הלא כי האנשים רבי המעלה ימצאו פעולתיהן יותר מוגבלת כו'. והאריך שם בזה להראות כי כל דבר נכבד היה צריך להגבלה, וכתב לבסוף על כן נראה לנו כי הרבה מהרבה דברים המוגבל ענייני' אשר במקדש, הנה תהיה הסבה באופן הגבלתן בזה האופן, כדי שיהא כל מה שיעשה בו מוגבל ומסודר מזולת סבה אחרת בזה, ואולם תבקש סבה לעניין ההוא לא להגבלה הנופלת בעניניו, עד כאן לשונו.

(ג) וכתב עוד בענין מזבח הקטורת, בעבור שמזבח היה מורה על עניין הפסד, וההפסד יהיה מצד החומר אשר הוא חלק מורכב, כשיפרדו יסודותיו וישובו לעניינם הראשון, לכן רצה שיהיה במזבח הקטורת ארבע קרנות כמספר היסודות שיהיו ממנו, כי מהם נהיה המורכב, והיה מכוון נגד ארון העדות, כי המזבח היה מורה על הפסד האדם ושוב נפשו אל יסודותיו, ושובו נפשו אל האלקים אשר נתנה, ולזה לא היה נעשה בו כי אם קטורת הסמים, ולזאת הסבה משימין בו מעלה עשן, להעיר אל עליית הנפש אל התחלה בעת הפרדה מן החומר, עד כאן לשונו.

(ד) ובעל נוה שלום כתב מאמר שני פרק ח', כי היו שני תמרות עשן, אחד תמרות קטורת הסמים, ואחד קטורת איברים, נגד האדם שעולה ממנו שני מיני הבל, האחד ההבל העולה מרוח החיוני, והשני העולה מנפש השכלי, והוא העיון האמתי, ולזה נאמר (דברים לג ו) ישימו קטורה באפך, להיות שהם היו מורי התורה כו'.

(ה) והמקובלים פה אחד ודבור אחד אמרו וכתבו, כי היה ענייני הקטורת לקשר המדות זו בזו, וזהו לשון קטרת שהוא לשון קשירה, כמו שהאריכו בדעת זה. וכתב בצרור המור שהיו אחד עשר סמני הקטרת, להורות על עשרה מאמרות ואדון אחד על כולן, והמשכיל יבין, עד כאן לשונו.

(ו) ובספר המוסר פרק רביעי כתב וזה לשונו, ועל דרך הקבלה סוד סמני הקטורת, דע לך כי יש עשן הקטרת, כשהיה עולה היה מגיע עד הפרגוד, והיה יוצא משער העשירי שהוא בית המקדש עד המדה העשירית שהוא מלכות בית דוד, ואפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אינו נדחה לכאן ולכאן, שנאמר כתמרות עשן. והיו המנים שס"ח, שס"ה כמניין ימות החמה נגד קו האמצעי שהוא השמש העליונה המאירה ללבנה העליונה, ולשס"ה ענפים שבאילן העליון, ושלשה מנים שהיה מוסיף הכהן גדול ביום הכפורים נגד אבות העולם, והיה מחזיר אלו שלשה מנים למכתשת, לקיים בו מצות דקה מן הדקה, והטעם כי הקטורת כולו כליל להשם יתעלה, והוא דבר דק וצלול

(ז) על כן הקטורת ראוי להיות דקה מן הדקה, ועניין מלא חפניו הוא חתן וכלה, כדי לייחד הכל, ולעשותן דבר אחד, וסמני הקטורת הוא נטף, הוא צרי, הוא שם דבר, המשיב הנפש ומחזיקה ממיתה לחיים וריחו טוב, לפיכך היה משים צרי לתת חיזוק לנשמה העליונה שהוא צרור החיים, ולגרוע המסטינים היושבים חוץ לפרגוד, וצפורן לכפר על חטא אדם הראשון, והחלבנה מפני שריחו נודף כדי להוסיף שמחה למעלה, וזהו סוד כמו צואת כלבים שמעבדין בהן עורות לס"ת, כך היא העניין לתת חלק לכל, ולכוונה הוא מצד הטהרה שבעים מנה נגד שבעים ענפים הנמשכים מבריח התיכון, ואלו ארבע סמנים שהם הצרי הצפורן החלבנה והלבונה נגד ארבע חיות נושאי המרכבה, וכנגד ארבע דגלים שנחלקו מאותן שבעים נפש של בית יעקב. נמצא שעולה משקל ארבע סמנים ר"ף מנים, וסמני פ"ר בן בקר אחד, כי הפר היה נגד יעקב, מור וקציעה שבולת נרד וכרכום כל אלו החמשה, ריחן נודף מהן באין לחוץ ומהן באין לפנים, והוא רמז לחמש ספירות עליונות. והיה משקל כל אחד ששה עשר מנה נגד שלשה אבות ושנים עשר שבטים ולוי שאינו מן המניין, והם סוד שנים עשר מעיינות שהם מיני מאורות שנקבעים בקו האמצעי, נמצא ששה עשר יעלה חשבונן למניין שמנים מנה כנגד עשריות שהם שמונה בגדי כהונה, וכנגדו כתיב (קהלת יא ב) תן חלק לשבעה וגם לשמונה, קושט שנים עשר, כל זה בכלל חמשה שהם שרף של צרי וחביריו שהם חמשה, נמצא שעולה למניין ש"ס, עד כאן לשון החכם המחבר לפי מה שמצאתי בדבריו.

(ח) והנה דבריו אינן נכונין כלל, כי לפי הנראה מדבריו חשב שבולת נרד לשני סמנים, כל אחד ששה עשר מנה, והוא טעות דשבולת נרד הוא בשם אחד והוא מוכרח ממנין סמני הקטורת שהיו אחד עשר, גם לפי מניין שס"ח מנים מוכרח כן, גם דבריו אחרונים אינם מובנים, במה שאמר הקושט הוא בכלל חמשה כו'. גם מה שאמר נמצא בין הכל ש"ס מנים, כי לפי מניינו שה' סמנים משקלם ששה עשר הם ש"ס מנה בלא קושט. ואפשר לפרש דבריו דחמשה דברים דקאמר, רצה לומר עם הקושט ושבולת נרד נחשב לאחד, כמו שהוא האמת. ומה שקאמר שכל אחד משקלו ששה עשר, רצה לומר הארבע סמנים מלבד הקושט, והקושט הוא שנים עשר, ועם ארבע סמנים שהם נטף וצרי וחבריו הוא גם כן ששה עשר, ואז בין הכל שמונים ועולה למניין ש"ס עם הר"ף הראשונים, כן נראה לתקן דבריו, אבל כל זה רחוק מן הדעת, כי מה שייכות של קושט לצרפו עם ארבע סמנים הראשונים, וגם לחשוב הסמנים במקום מנים, לכן דבריו צריכים תקון.

(ט) עוד כתב, הקושט הוא שנים עשר מנים, נגד שנים עשר מזלות, ושנים עשר חודש, ושנים עשר מאורות, ושנים עשר שבטים, ושנים עשר גבולי אלכסונים. קלופה שלשה, קנמון תשעה, קלופה שלשה נגד תורה נביאים כתובים, ונגד שלשה אבות שהם קליפה של עץ החיים. קנמון תשעה ניתן לחתן ששם נכללות שתי תשעיות, לאפוקי עשיריות כי כבר נטל חלקה בקושט, כי רחל שהיתה כנסת ישראל היה לה בשבטים שנים עשר. בורית כרשינה תשעה, לטהר עונותיהם של ישראל. ומפני מה היה תשעה קבין, זהו סוד אבריה דרבי יוחנן כחמת בת תשעה קבין, כי הוא הצנור מתשעה מדות, וקרא המדות קבין, ורצה לומר כי צדיק יסוד עולם עולה כלול מתשעה מדות, והם הפרידו התשעה מעשיריות, בא הקטר' ומקטרן ומקשרן לייחד כנסת ישראל עם צדיק. מלח סדומית רובע הקב נגד ארבע דגלים, והאחד מהם הוא שור שהוא זכר לעגל, וכדי לתת לו חלק חדא. מעלה עשן כל שהוא, כלומר כשמשליכים המלח בתוך האש מעלה עשן, כך המלח גורם לסלק חרון אף מישראל, ואם נתן בה דבש פסלה, משום שנאמר (ויקרא ב׳:י״א) כל שאור וכל דבש לא תקטירו. מפני שהדבש רומז ליצר הרע, בתחלה מתוק ולבסוף מר. וכן השאור הוא דוגמת ליצר הרע שמחמיץ הגוף ומביאו לידי עבירה.

(א) ואני בתומי אלך ואחזיק בדרך שדרכנו בו עד הנה, ואכתוב טעם לפי הכוונה הנמשכת עד הנה, ויהיה לרצון לפני אבינו שבשמים ומקובל לפניו כקטורת והוא ישמרני שלא אקריב קטורת זרה. והנה תחלה אזכיר דינו ואחר כך טעמו. דגרסינן במשנה (כריתות ו א) פטום הקטורת, הצרי, והצפורן, והחלבנה, והלבונה, משקל שבעים שבעים מנה. מור, וקציעה, שבולת נרד, וכרכום, משקל ששה עשר ששה עשר מנה, הקשט שנים עשר, וקלופה שלשה, וקנמון תשעה מנים. וכתב הרמב"ם פרק שני (הלכה ב-ג) מהלכות כלי המקדש, אחד עשר סמני הקטורת נאמרו למשה בסיני, והיה משקל הכל שס"ח מנה, כי הקושט שנים עשר רצה לומר מנה, וכן בקלופה שלשה וקנמון תשעה, רצה לומר שלשה מנים ותשעה מנים. עוד היו מוסיפים רובע הקב מלח סדומית וכפת הירדן ומעלה עשן כל שהו, ומקטיר בכל יום מנה, שס"ה מנה לימות החמה ושלשה מנים הנשארות, שוחק אותן ערב יום כפורים דקה מן הדקה עד שמוציא ממנו מלא חפניו להקטיר ביום הכפורים, והשאר היה מותר הקטורת שאמרנו בשקלים, עד כאן לשונו.

(ב) כבר כתבתי למעלה חלק ראשון פרק שנים ועשרים, כי מזבח הקטורת והקטורת שעליו, היה מרמז על האדם השלם במעשיו הנעימים הנמשלים לקטורת. ולכן בא ציווי ענין מזבח הקטורת, אחר כל עניין המקדש, להורות כי כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, כמו שכתבתי שם. ומטעם זה בא עניין הקטורת אחד עשר סמנים מלבד השלשה דברים, דהיינו מלח סדומית וכפת הירדן ומעלה עשן, והיה בין הכל ארבע עשר, ולא נאמרו בתורה בפירוש רק ארבע מינים הראשונים הנזכרים במשנה, והאחרים נדרשו במדרש הכתובי', והכל הוא להורות על עניין שאנחנו בו.

(ג) וזה כי ידוע שאין לך המקטיר קטורת זה אלא ישראל בלבד, המאמינים ביחוד השם יתעלה ומעשיהם נעימים כקטורת, על כן בא המספר אחד עשר וארבע עשר וארבע בסמני הקטורת, אשר מורה על כל ישראל כאשר יתבאר. ובהיות כי הם המקשרים הכחות ביחד, שיהא העולם בכללו כאיש אחד, כאשר ביארנו בחלק זה פרק שני שהעולם בכללו הוא כאיש שהוא דוגמת הקרבן הנקרב, כאשר נתבאר במה שעבר. לכן היו מקריבין אותו ערב ובקר בזמן הקרבת התמיד, שהיה מורה על החדוש כאשר נתבאר, ולהורות הכוונה לא נאמרו בתורה רק ארבע מינים סמנים, להורות על ארבע דגלים שהיו ישראל חלוקין במדבר. אמנם נתוספה עוד שבעה סמנים, כי היו אחד עשר שבטים בלא שבט לוי ובלא שבט יהודא, שהם עלו לגדולה וראויין להיות נרמזים בפני עצמן. והיו מוסיפין עוד נגד שבט יהודא ושבט לוי שהיה נחלק לשנים כהונה ולוייה, ובין הכל ארבע עשר משפחות.

(ד) והיה הקטורת ממולח טהור קודש מעורב זה בזה, כי באמת כל הסמנים האלו לא היו אלא כלל אחד, והוא אומה הישראלי'. ולכן אמרו (אבות ה ה) שאחד מעשרה נסים שנעשו במקדש היה אחד מהן שהרוח לא מסלק ענן הקטורת, כי אפילו כל הרוחות שבעולם אינן עוקרין ישראל ממקומן, כמו שנאמר (שיר השירים ח׳:ז׳) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. והיה מקטירי' קטורת זה עד שהיה מעלה עשן למעלה, כי מעשיהן הטובות והנעימים של ישראל עולין למעלה ומעוררים הכחות עד שירדו הטובות והשפעות למטה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (איכה רבה א לג) שישראל מוסיפים כח בגבורה שלמעלה. ודע והבן שלזה הסוד רמזו ז"ל באמרם (כריתות ו ב) כל אגודה שאין בה מפושעי ישראל אינה אגודה, שהרי הכתוב מונה חלבנה עם לבונה כו' והוא מבואר. ואמרו רבותינו ז"ל (תמיד ל ב) שהיו מריחין ריח הקטורת מיריחו, על שם שכל באי עולם היו מכירין ריחן ומעלתן של ישראל מיריחו, מה שאירע להם בנפילת חומות יריחו אשר לא תבנה עוד, להזכיר גדולת הנס.

(ה) ואמר רבותינו ז"ל (כריתות ו ב) שבשעה שהיו מפטמין לקטורת היו משמיעין קול ואמרו הדק הטיב הטיב הדק מפני שהקול יפה לבשמים, וזה המאמר אי אפשר להולמו אם לא על פי כוונתינו. וזה כי ידוע שהקול קול יעקב, ויפה הוא לבשמים שבארנו, ולא היה יוצא אלא בשעה שהיו מהדקים את הבשמים הטיב, והוא מורה הדקת ישראל בגלות כבשמים אלו בתוך המדוכה. ואמרו במנחות סוף פרק כל הקרבנות (פז א) כשם שהדבור יפה לבשמים, כן הוא רע ליין. וכן הוא פרק קמא דכריתות (ו ב). והכוונה להם כמו שהדבור הנזכר יפה לבשמים שהם ישראל, כן הוא רע ליין שהם שבעים נגד שבעים אומות, שנפרעין מהן על ידי הדבור והוא מבואר. ואמר הדק הטיב הטיב הדק, על הדרך שאמר רבותינו ז"ל (חגיגה ט ב) יאי עניות' לישראל כו'. וזה כי מתוך עניותן שמהדקים אותן שבים בתשובה. ועוד כי מתוך שהן סובלין עול העניות שהוא קשה מכל מיני יסורין שבעולם, כמאמרם ז"ל (שמות רבה לא יב), ומצדיקים עליהם את הדין, הרי מקבלים עליהם שכר. כן ראיתי טעם ברעיא מהמני (חלק ג רעג ב), והוא טוב טעם ונאות. ומכל מקום נתבאר למה הקול יפה לבשמים ולמה אמרים הדק הטיב כו'. ומזה נתבאר למה היה הקטורת עוצר המגפה, כי כעלות העשן מבשמים אלו למעלה והזכרתם נזכרת למעלה, שישראל הם דוגמת הקטורת בדרך שנתבאר למעלה, ראויים שתעצר המגפה בפרט, במה שמורה על מעשיהם הישרים והנעימים כקטורת כמו שנתבאר למעלה, שהקטורת היא דוגמת כלל ישראל, וכשהם מרוקחים מעשה מרקחת והם מעורבים ביחד ושלום מתווך ביניהם, אין לשטן לקטרג עליהם, כמו שנאמר (הושע ד) חבור עצבים אפרים הנח לו. ונאמר (פרקי דרבי אליעזר מו) ביום הכפורים, כשהשלום מתווך בישראל אין לשטן מקום לקטרג. ובהיות כי אהרן עליו השלום היה רודף שלום כידוע ממדרשם ז"ל (סנהדרין ו ב), לכן היה הוא עוצר המגפה, כמו שנאמר (במדבר יז יא) ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ושים קטורת וגו'. כי צוהו להקטיר קטורת בנגלה ובנסתר, דהיינו בין איש לחבירו ולהשקיט המחלוקת שהיה ביניהם, וזהו שאמר קח את המחתה. שהוא רמז ללב אדם כמו שנתבאר למעלה. ושים קטורת כאשר תדבר על לבם להשלימם ולקשרם ביחד על האש אשר לקח מעל המזבח ושמו על המזבח, וכבר נתבאר עניינו למעלה ועל ידי זה המגפה נעצרה. וקרח ועדתו נענשו על ידי הקטורת, כי לא היה נאה להם בין מצד עצמם בין מצד מחלוקתן שרצו להתגאות, כי הקטורת נאה לצדיק השלם במדותיו, רודף שלום ונכנע ונידק כבשמים של קטורת, שהוא נאה לאומה הישראלית הנמשלים לקטורת כמו שנתבאר. ולהורות מה שנתבאר מעניין שחיקת סמני הקטורת, אמרו חכמים ז"ל שאחד מן הנסים הנעשה במקדש, שהיו ישראל עומדים צפופים ומשתחוים רווחים כמוזכר במשנתן (אבות ה ה). ומייתי לה סוף פרק קמא דיומא (כא א). והרמז כי ישראל בעולם שהוא דוגמת המקדש צפופין ודחוקין, אבל כשמשתחוים ועובדים השם יתעלה, הם ברווחה.

(א) אחר שנתבאר כלל הקטורת, אל יטעוך עניין הסמנים לומר מה טעם היו אלו סמנים ולא אחרים, כי כבר כתב הרלב”ג כי לא נוכל להבין בזאת ההרכבה מצד קצורינו בידיעת טבעי הדברים וטבע הנמזג מהם כו', וכן נאמר כי אפשר כי בכל מין בושם אחד, דוגמה ורמז על שבט אחד ואנחנו לא נדע, אבל מכל מקום העניין המכוון בו הוא מה שאמרנו, ופסוק מלא הוא (שיר השירים ג׳:ו׳) מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן מוקטרת מור ולבונה וגו'. והרבה כתובים שהמשילו ישראל לבשמים הטובים. ואמנם אפשר לעמוד על מקצת הטעמים של סמנים אלו בנתינת טעם המשקל, שהיו ארבעה הראשונים משקלם שבעים מנה, וארבעה האחרים ששה עשר, וארבעה השלישים חלוקין כל אחד לפי משקלו, הקושט שנים עשר, והקלופה שלשה, והקנמון תשעה, ונשתנה המלח לרובע הקב. וכפת הירדן עם מעלה עשן כל שהוא, ובוודאי לא נפלו הדברים במקרה.

(ב) והנראה לי, כי נגד דגל מחנה יהודא שהיו על דגלו יששכר וזבולון שהיו כולן בעלי תורה, בא הנטף שהוא הצרי הנוטף מעצי הקטף, דוגמת שבט יששכר שהיו מחדשין חידושין בדברי תורה, והיו שפתותיהן נוטפות מור עובר, שדרשו ז”ל פרק במה מדליקין (שבת ל ב) שמדבר בתלמיד היושב לפני רבו, ולכן היה הנטף מורה על הנטף מן האילן, התורה הנקר' עץ חיים היא למחזיקים בה. ולכן היה משקלן שבעים מנה נגד שבעים פנים שהתורה נדרשת בהן, ואף על פי שעיקר הדגל היה נקרא על שם יהודא, מכל מקום מאחר שעקר הדבר היה מורה על התורה שהיו בני יששכר העיקרים, כמו שנאמר (ד"ה א' יב) ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים וגו'. היה הקטף מורה על שבטו, ושבט המלכות היה נתוסף בשלשה מינים שבאו מלבד האחד עשר סמנים, כמו שיתבאר אם ירצה השם יתעלה.

(ג) הצפורן והוא השחלת האמור בתורה, נגד דגל ראובן שהיה בעל תשובה כמו שדרשו ז”ל (ב”ר ד יח). ובהיות כי אחד מדרכי התשובה לגדל שערותיו וצפרניו, שנאמר בתורה (דברים כא יב) ועשתה צפרניה. לכן בושם הצפורן נגד שבט ראובן, לפי שהבושם ההוא היה דוגמת הצפורן, וידוע שדרשו ז"ל (מועד קטן יח א) שלשה דברים בצפרנים, שורפן חסיד וכו'. שכתב בעל העקידה שהעניין ששורף כלי הדריסה ואינו נהנה מהן לגמרי, וכן הוא עניין בעל תשובה. וכן היה הבושם הזה נשרף ועולה לריח ניחוח למעלה, כי התשובה מגעת עד כסא הכבוד. ובהיות כי התשובה קורעת גזר דינו של אדם הנגור עליו לשבעים שנה לרעה, על כן היה הצפורן שבעים מנה.

(ד) חלבנה נגד דגל אפרים, שכתב רבינו בחיי (במדבר ב יא) שהיה במערב, לפי שיצא ממנו ירבעם בן נבט שחטא והחטיא ישראל, והוא נגד חלבנה שאמרו רבותינו ז"ל עליו, שכל אגודה שאין בה מפושעי ישראל כו', והיה משקלו שבעים מנה, כי חטאתו גרמה גלות בבל שהוא שבעים שנה.

(ה) הלבונה נגד דדל מחנה דן, לפי שחלבנה מלשון לבון, כמו שדרשו ז"ל (יומא לט ב) שנקרא בית המקדש לבנון, שמלבין עונותיהם של ישראל, וכן נראה שנקראין סנהדרין לבונה מטעם זה. וגם כי ישבו בלשכת הגזית שהיה חלק מן המקדש הנקרא לבנון, ולפי שנאמר בדן (בראשית מט טז) דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. ודרשו ז"ל במסכת סוטה (י א) כיחידו של עולם, מה יחידו של עולם אינו צריך לאחרים, כך שמשון אינו צריך לאחרים כו'. ולכן המשילו גם כן במשפטו למשפט שבעים סנהדרין, ולכן היה הלבונה שבעים מנה.

(ו) או נוכל לומר, כי היו אלו סמנים שבעים מנה כלן שוה, כי היו רומזים על ארבעה דגלים של ישראל שנתפשטו משבעים נפש שירדו למצרים, ולכן היו כולן שבעים מנה ואף כי כל חלק מהן נחשב בכל שבעים אומות, ולכן היה משקלן שבעים שבעים מנה, ואף כי מספר שבעים הוא עין להורות, כי על ידי הקטורת עין השם אל יראיו. ולהיות כי דרשו ז"ל (בכורות ה א) כי מנה של קודש כפול היה, והיה משקלו ק"ך, ובא הרמז נגד משה ששהה ק"ך יום על הר סיני, לקבל הלוחות ולהתפלל בעד העם להעמידן באומה הישראלית, כדי שיהיו נקטרים כקטורת.

(ז) מור הוא דם חיה, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ראשון (כלי המקדש א ג) נגד שבט זבולון שנתברך בברכת שפוני טמוני חול, שהוא החלזון שהיו צובעין בדמו תכלת והוא דם חיה. ושבט יהודא היה מרומז ברובע המלח כמו שיתבאר. ובזה נשלם דגל הראשון.

(ח) קציעה נגד שבט שמעון, שהשיב דינה אחותו מבית שכם בן חמור, ויש מאן-דאמר אחד שאמר (בבא בתרא טו ב) איוב דינה בת יעקב נשא, והיתה לו בת הנקרא קציעה. ואפילו למי שחולק שם מכל מקום נקראת קציעה, מטעם מדרשם שבת איוב נקראת קציעה, ושמעון נרמז על שמה. ועוד נוסף כי הכלי שכורתין בו התאנים נקרא קציעה, על שם התאנים היבשות הנקראות קציעות. ולהיות כי כלי שמעון היו כורתין, כמו שנאמר (בראשית מט ה) כלי חמס מכרותיהם. קרא כליהם קציעה.

(ט) שבולת נרד שהוא מין בושם כדמות שבולת, נגד גד שהיה מרובה באוכלוסין כמו שנאמר (שם יט) גד גדוד יגודנו והוא יגד עקב. והיו נראין מרחוק כראשי שבולת, ובזה נשלם דגל שני.

(י) כרכום נגד בנימין, שנתכרכמו פניו בכבישת יצרו ביודעו מכירת אחיו יוסף ולא הגיד. והיה אלו הארבע דברים משקלן ששה עשר ששה עשר מנה, כי אפשר שהם היו עקר הלוחמים בארץ ישראל שהיתה זבת חלב ודבש, ששה עשר מיל על ששה עשר מיל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל סוף כתובות (קיא ב), והדבר ידוע בגד שנאמר בו (דברים לג כ) טרף זרוע אף קדקד. וגם בזבולון נאמר (שופטים ה יח) עם חרף נפשו למות. גם בנימין ידוע גבורתו במלחמתם בפלגש בגבעה. ואולי שמעון הוא כיוצא בהן. ועוד אפשר שאלו הארבעה היו בחלקן עיקר זבת חלב ודבש שהיה בארץ ישראל. אפשר יש לו כוונה אחרת לא ידעתיה, כי לא אוכל להחליט שהפרטים היו מורים על מה שאמר, רק הכללים הוא לדעתיהם ברורים.

(יא) קושט נגד מנשה, שהיה עומד במקום יוסף, שהיתה אשת פוטיפרע מקשטת לפניו שחרית וערבית ולא שמע אליה, והיא גורמת ליוסף שיצא הזרע מבין עשר עצבעותיו, גם ענין קשוטו של יוסף בעצמו שהיה מסלסל בשערו כמדרשם ז"ל, ועל ידי זה לא ילד השנים עשר שבטים שהיה ראוי לילד כמו שדרשו ז"ל (סוטה לו ב). ולזה היה מנשה במקום השנים עשר, ואף כי מנשה הבכור, מכל מקום להיות כי יעקב שם את אפרים לפני מנשה, הרי הוא האחדות ובו נשלמו שנים עשר, ולכן היה הקושט שנים עשר, ובזה נשלם דגל שלישי.

(יב) קלופה שלשה נגד נפתלי שהיה ארצו מבורכת בפירות, שנאמר (בראשית מט כא) אילה שלוחה. והפירות מחולקים בקליפתן לשלשה דברים רך וקשה ובינוני, והאגוז יש לה שלשה קליפות, והוא הפרי המשובח אשר ראוי להיות בו הרמז על שבטו של נפתלי, והנה נתברך שנותן אמרי שפר, והוא ברכת הפירות כמדרשם ז"ל (ב"ר פרשה צט יג), ולכן נרמז גם כן כאן בקליפות הפירות.

(יג) קנמון תשעה נגד אשר שנתברך בבנים, שנאמר (דברים לג כד) ברוך מבנים אשר. ונקרא אבי בר זית, ודרשו ז"ל (ב"ר עא יג) שמבנותיו היו נשואות לכהן גדול שנמשח בזית, לכן היה תשעה נגד תשעה ימי לידה של אשה, והיה הבושם מורה עליו כי קנמון לשון קנה ממנו, והוא מורה על נשיאת הנשים, על דרך (קידושין ב א) אשה נקנית בשלשה דרכים. והוא נוטריקון של קנמון.

(יד) רובע הקב מלח סדומית נגד שבט המלוכה שנכרת בברית מלח עולם להיות לדוד ולזרעו, וכמו שהמלח סדומית מסמא את העיניים והורג נפשות, גם הוא מקיים כל דבר, כן הוא המלך נאמר בו (משלי טז יד) חמת מלך מלאכי מות. (משלי יט יב) וכטל על עשב רצונו. והיה רובע הקב, להיות כי יהודה היה בן הרביעי בשבטים, ואף כי דוד דגל רביעי שבמרכבה, וקב מלשון קב הקיטע, והוא הנעל אשר בו חולצין והנעל אשר בו מקנים, כמו שנאמר (רות ד ז) וזאת לפנים בישראל וגו' ושלף איש נעלו וגו'. וכמו שכתב הזוהר פרשת חקת התורה (ח"ג קפ א). על כן פירושו רובע שהוא הקב, ונקרא קב הקיטע, כי יעקב צולע על יריכו, ואף כי קו השוה הוא מדתו, והבן זה.

(טו) כפת הירדן נגד כהנים, שנאמר ביהושע (יהושע ד יח) נתקו כפות רגלי הכהנים מן הירדן כו'. והנה רש"י פירש בסוף מרובה (בבא קמא פב ב), גבי גינת ורדים היתה בירושלים מימות הנביאים הראשונים. ופירש שם (ד"ה גינה) שהיו לוקחין ממנה ורדין לקטורת, והוא כפת הירדן, ונקראה כל להיותה רגיל לגדל בשפת הירדן, על כן היה מורה על הכהנים שעומדים בירדן, ולהיות שישראל נמשלים לשושנה שהיא הורד, כמו שנאמר (שיר השירים ב׳:ב׳) כשושנה בין החוחים וגו'. כל שכן שהכהנים היו נרמזים בורדין שהיא השושנה, על כן בא כפת הירדן בקטורת.

(טז) מעלה עשן נגד לוים שהיו מעלין עשן, לקנא קנאת השם יתעלה, לכבות עשן של מעלה. ולפי הקבלה, לוי שהוא מדת הדין, מעלה עשן, וכפת הירדן שיסודו מן המים, נגד הכהנים. ונתבאר ענין הקטורת.

(יז) והיה ממנו שס"ה מנה, והיה מקריבים ממנו בכל יום מנה, להורות כי כל יום ויום ישראל נקטרים וריח עולה למעלה בעוסקם בתורה, הנמשל לאש, שנאמר (דברים לג ב) מימינו אש דת למו. ונתנה ב-ק"ך יום, ולכן היו מקריבים כל יום מנה, שהיה משקל ק"ך, והיה חציו נקרב שחרית, וחציו ערבית, להורות על מה שנאמר בו (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה. וכבר נצטוו ישראל לקרות קריאת שמע שחרית וערבית, ואמרו רבותינו ז"ל (מנחות צט ב) אפילו לא קרא קריאת שמע רק שחרית וערבית קיים והגית וגו'.

(יח) ובערב יום כפורים, היו מחזירים השלשה מנה הנוספים במכתשת, וחוזרים ומהדקים אותן, ומקריב ממנו קמצו ביום כפורים, והשאר היה מותר הקטורת. וכל זה להורות על הכוונה, כי כבר נתבאר (פרק לו) ענין ההדוק שכותשין במכתשת, שהוא מורה על עול הגליות, ועל המצוה שישראל סובלין בעולם הזה, ולכן כשבא בערב יום כפורים, שישראל חוזרים בתשובה שלימה, ומענין עצמם בתעניות וסגופין, יותר מבשאר ימות השנה, היו מחזירים שלשה מנים במכתשת, ומהדקים, והשלשה מנים הנוספים, מורים על עינוי, תפילה, תשובה, צדקה, שישראל עושין ביום ההוא יותר מבשאר ימות השנה. והיה ממלא מלא חפניו לצורך יום כפורים להורות, כי הפירות מזה אדם אוכל בעולם הזה, ומכפר עליו בעולם הזה, ומגין מן היסורים, כמו יום כפורים. אמנם המותר הוא שמור לעולם הבא, והוא מותר הקטורת, ועוד אפשר לומר, שבא להורות ענין חדוש העולם, כמו כל הקרבנות, ולכן היו מקריבים שס"ה מנה בשס"ה ימות החמה, להורות כי ענין הקטורת הוא קיים העולם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בשביל ישראל נברא העולם, ולכן בערב יום כפורים שישראל נקיים וטהורים, והם על הכוונה שבגינם נברא העולם, מוסיפים עוד שלשה מנים, נגד שלשה ימי בראשית, שקדמה בריאת החמה קודם בריאת האדם, והוא מבואר.

(יט) ודע והבן כי אסור לרקח כמוהו, ולעשות קטורת זרה, לולא הקטרת שהיו מקריבים על המזבח, וזה כי אי אפשר להחליף האומה הישראלית, ולעשות אחרים כמוהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים פז א) במה שאמר הושע, החליפם באומה אחרת כו'. וכן דרשו רבותינו ז"ל בירושלמי פרק שני דתענית, ומה תעשה לשמך הגדול, ריש לקיש בשם רבי ינאי אמר, שתף הקדוש ברוך הוא שמו בישראל, למלך שהיה לו מפתח של פלטרין קטנה, אמר המלך אם אני מניחה כמות שהיא אבודה, אלא הריני עושה שלשלת קטנה שאם אבודה תהא מוכחת עליה, כך אמר הקדוש ברוך הוא אם אני מניח את ישראל כמות שהן, יהיו נבלעים בין האומות, אלא הריני משתף שמי הגדול עליהם והם חיים, כמו שכתוב (יהושע ז ט) ומה תעשה לשמך הגדול המשותף בנו, עד כאן לשון המאמר.

(כ) והנה ראיתי המפרשים שפרשו שתוף השם שנקראים ישראל, ונקראים בשם א-ל. ויש לדקדק שאם כן גם שם ישמעאל הוא משותף, ומה יתרון לישראל. וראיתי למהר"ר אברהם מפראגא שפירש שנקראים יהודים, ואז שם הקדוש ברוך הוא משותף ביניהם. ובמדרש רבי תנחומא פרשת צו (יד) ושמיני (ח) כתוב ענין שתוף זה בע"א, וזה לשונו הקדוש ברוך הוא שם שמו בישראל, כדי שיכנסו בגן עדן, ומהו השם והחותם ששם בהן, הוא שד-י, השי"ן שם באף, והדל"ת ביד, ויו"ד במילה, והגוים אין להם אלא שד, והוא המכניסם לגיהנם, עד כאן לשונו.

(כא) ולי נראה שכוונתן ז"ל, שנקראים ישראל גוי אחד בארץ, הרי שמם אחד, כשם הקדוש ברוך הוא הנקרא אחד. וכבר בארו הקדמונים ז"ל שאין אחדות כאחדות השם יתעלה. וכבר האריך בזה בעל המורה ובעל העיקרים ושאר החכמים שדברו באלו העמוקות, וכלם השוו ששם האחד הנאמר על השם יתעלה, הוא דרך שלילה, להשמיע האוזן, שאין בו רבוי אלא אחדות גמור, כמבואר בדבריהם, לא אאריך בדבר שכבר ביאר זולתי, אך הנראה לי במלת האחד, הנאמר על השם יתעלה, שלא בא לסלק הרבוי לבד, אלא הוא מורה גם כן שהוא אחד בלא שינוי, כי כל דבר המשתנה אינו באחדות אחד כל הזמנים, כי הוא באופן אחר בזמן אחר מבזמן אחר, ועל כן יצדק עליו שם אחד, כי כל המשתנה הוא שנים, כי שינוי מלשון שנים, אבל השם יתעלה אשר הוא מחוייב המציאות, ואין בו שום שינוי כלל, הוא יחיד ואחד בכל הזמנים, ברוך הוא ומבורך שמו תמיד לעולם ועד, על כן הוא נקרא אחד באמתות, ואין שני לו, ועל כן שתף השם יתעלה שמו בישראל לקראתן אחד, כי לא ישתנו משמן לעולם, וזכרונם לא יסוף מזרעם. ולזה באה המצוה לעשות כל זמן קטורת, ולהקטיר על המזבח, דוגמת ישראל, שדור הולך ודור בא, ולעולם שם ישראל עומד על עמדו.

(כב) וכתב הרמב"ם (כלי מקדש א ה) בעניין הקטורת, שהיו שורין הצפורן באחד ועשרים קב יין חזק, להיות כי כבר נתבאר ענין הצפורן שהוא נגד ראובן שהיה בעל תשובה, ולכן היה שורהו ביין חזק, שהוא יין התורה, שצריך להיות חזק לכוף יצרו, ולכן היה אחד ועשרים קבין, להורות כי צריך להיות יראת השם נגד פניו, ומספר אחד ועשרים הוא מספר השם, ומדיני הקטורת גם כן שאם נתן דבש בתוכה פסולה. וזהו האמת, כי כל אחד מישראל הרוצה לאכול דבש הרבה לא טוב, והוא רמז על התאוות, שאדם הולך אחריהן המתוקין כדבש.

(כג) זאת אשר ראיתי לבאר ענין הקטורת וסממניו. ואתה המעיין תשים לבך ועיניך תמיד אל הכלל, ועניניו, ואם הביא המשכת הענין לבאר מקצת הפרטים רחוקים מדרך האמת, מכל מקום דרוש וקבל שכר, עד יבא מורה צדק ויורנו דרך אמת.