להיות הכהנים והלוים עובדים במקדש למשמרות - שיהיו הכהנים והלוים עובדים במקדש למשמרות (ספה''מ להרמב''ם עשין לו), כלומר, לכתות ידועות, ולא תהיה יד הכל מתעסקת יחד בעבודה, חוץ מן הימים טובים בלבד, שהיו הכל עובדים יחד, כל הבא ימלא את ידו לשמחת הרגל. ובספר דברי הימים (א' כד כו) מבאר איך חלקו אותם דוד ושמואל, שעשו מהן עשרים וארבעה משמרות כהנים, ועשרים וארבעה משמרות לוים, כדי שיעבד כל משמר מהם שתי שבתות בשנה. ובמסכת סכה (נה, ב) אמרו זכרונם לברכה, שברגלים היתה יד הכל שוה, ועל זה נאמר (דברים יח ו) וכי יבא הלוי וגו'. ובכלל הלוי הכהן, כי הלוי היה אב לכל השבט, ובא בכל אות נפשו. ושרת בשם יי אלהיו ככל אחיו הלוים העומדים שם חלק כחלק יאכלו. ולשון ספרי ובא בכל אות נפשו. יכל לעולם, כלומר, אפילו שלא ברגלים? תלמוד לומר, לבד ממכריו על האבות, מה שמכרו אבות זה לזה טל אתה בשבתך, ואני בשבתי, כלומר הסכמתם בסדר משמרות העבודה כל שבוע משמרה, וכן פרשו התרגום בר ממטרתא דייתי בשבתא, דכן אתקינו אבהתנא.
That the priests and the Levites work in the Temple in shifts: That the priests and the Levites work in the Temple in shifts (Sefer HaMitzvot LaRambam, Mitzvot Ase 36) - meaning to say, in [assigned] groupings - and not that the hand of all be involved together in the work; except for the holidays alone, when all would work together - all who would come would [take part] for the joy of the festival. And elucidated in the book of I Chronicles 24-26, is how David and Shmuel divided them, that they made twenty-four shifts of priests and twenty-four shifts of Levites, in order that each of their shifts could work two weeks a year. And in Tractate Sukkah 55b, they may their memory be blessed, said that on the festivals, the hand of everyone was equal. And about this is it stated (Deuteronomy 18:6-8), "If a Levite would go, etc." - and included in the Levite is a priest, since Levi was the father to all of the tribe - "and he will come in all the yearning of his soul. And he will serve in the name of the Lord, his God, like all his brothers, the Levites, who are standing there [...]. A portion like a portion shall they eat." And the language of Sifrei Devarim 168 is "'And he will come in all the yearning of his soul' - perhaps always" - meaning to say, even not on holidays. "[Hence] we learn to say, 'besides the sales to the fathers' (Deuteronomy 18:8): that which the fathers sold, this one to that one, 'you take on your week and I on my week'" - meaning to say, their agreement in the order of the workshifts, each week its shift. And so did the Translation [of Onkelos Deuteronomy 18:8] explain it, "except for the shift that comes on the Shabbat [of a regular week], as so did our fathers ordain."
וְכִֽי־יָבֹ֨א הַלֵּוִ֜י מֵאַחַ֤ד שְׁעָרֶ֙יךָ֙ מִכָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־ה֖וּא גָּ֣ר שָׁ֑ם וּבָא֙ בְּכָל־אַוַּ֣ת נַפְשׁ֔וֹ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר יְהוָֽה׃
If a Levite would go, from any of the settlements throughout Israel where he has been residing, to the place that the LORD has chosen, he may do so whenever he pleases.
וְשֵׁרֵ֕ת בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו כְּכָל־אֶחָיו֙ הַלְוִיִּ֔ם הָעֹמְדִ֥ים שָׁ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
He may serve in the name of the LORD his God like all his fellow Levites who are there in attendance before the LORD.
(מכאן) [מנין] אתה אומר, (סוכה נה) שכל המשמרות שוים בקרבנות הרגל הבאים מחמת הרגל? שנאמר ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה'. יכול לעולם? תלמוד לומר מאחד שעריך. בשעה שישראל נכנסים בשער אחד, בשלש רגלים.
Whence is it derived that all the priestly watches share equally in the (devoted portions of the) offerings of the festival? From (6) "then he shall come in all the desire of his soul to the place that the L-rd shall choose." I might think that the same holds true for all the days of the year; it is, therefore, written (6) "from one of your gates" — when all of Israel are assembled within one gate, i.e., during the three festivals.
חֵ֥לֶק כְּחֵ֖לֶק יֹאכֵ֑לוּ לְבַ֥ד מִמְכָּרָ֖יו עַל־הָאָבֽוֹת׃ (ס)
They shall receive equal shares of the dues, without regard to personal gifts or patrimonies.
חלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות. מה מכרו אבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך:
היא שצונו שיהיו הכהנים עובדים למשמרות תעבוד כל משמרת שבוע אחד ולא יד הכל מעורבת יחד, זולתי ברגלים שיעבדו כל המשמרות כלן בשוה, וכל מי שבא מהם מקריב. וכבר נתבאר זה בדברי הימים איך חלק דוד ושמואל אותם לעשרים וארבעה משמרות. והתבאר בסוכה שברגלים יד כלם שוה, ולשון מצוה זו אמרו וכי יבא הלוי וגו' ובא בכל אות נפשו ושרת בשם ה' אלהיו חלק כחלק יאכלו. ולשון ספרי ובא בכל אות נפשו יכול לעולם תלמוד לומר באחד שעריך בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד וזהו בשלש רגלים, יכול כל המשמרות שוות בקרבנות הרגל הבאים שלא מחמת הרגל תלמוד לומר לבד ממכריו על האבות מה מכרו אבות זה לזה אתה בשבתך ואני בשבתי, כלומר הסכמתם בכל סדור משמרות העבודה משמרה בכל שבוע. וכן פירש אונקלוס בר ממטרתא דייתי בשבתא דכן אתקינו אבהתא. וכבר בארו דיני מצוה זו בסוף גמרא סוכה. (שופטים ושוטרים, כלי בית המקדש פ"ד):
נראה לי שהנכון כדברי הרב שהעבודה דרך משמרות נצטוינו בה בתורה שנאמר ובא בכל אות נפשו, ודרשו בספרי יכול לעולם וכו' כאשר הביא במצותו. ומה שאמר הרמב"ן כי לבד ממכריו על האבות הוא שלילות ולא מניעה, גם זה דעת הרב שהרי לא הוכיח חלוק המשמרות ממנו רק מרישיה דקרא שאמר ובא הלוי בכל אות נפשו ושרת ובא בקבלה יכול לעולם ת"ל באחד שעריך לא אמרתי אלא בזמן שכל ישראל נכנסים בשער אחד דמשמע מכאן שבשאר ימות השנה אינו יכול לעבוד בכל עת שירצה וא"כ צריך לעבוד דרך משמרות. והרי זאת המצוה דומה בקצת למצות לא אכלתי באוני ממנו שמנאה הרב גם שלא בא בה צווי מפורש, מכל מקום אמר שמאחר שנתחייב להודות בפיו שלא עשה כך וכך מכלל שהוא מוזהר ממנו כאשר כתב בסוף שורש ח', ובכאן ג"כ נאמר שמאחר שהתורה אמרה וכי יבא הלוי מאחד שעריך משמע דוקא בשעת הרגלים ולא בימים אחרים כי אז יצטרך לעבוד דרך משמרות, וא"כ ממדרש דספרי וגם דסוכה משמע שיש מצוה לעבוד בשאר הימים מלבד הרגלים דרך משמרות. ומה שאמר עוד
כתב הרב המצוה הל"ו שנצטוינו שיהיו הכהנים עובדים למשמרות תהיה כל משמרת עובדת שבוע ולא תהיה יד הכל מתעסקת יחד אלא ברגלים בלבד ואז יעבדו המשמרות כלן בשוה וכל מי שבא יקריב, ולשון זאת המצוה באמרו יתעלה וכי יבא הלוי וגו', ולשון ספרי ובא בכל אות נפשו יכול לעולם וגו'. ולפי דעתי אין מצות הכתוב הזה שיעשו משמרות ולא מניעה שלא תהיה יד הכל מתעסקת בעבודה, כי לבד ממכריו על האבות שלילות לא מצוה שהוא יתעלה מצוה להיותם עובדים ואוכלים חלק כחלק חוץ מן הממכרים, ואפי' לפי המדרש שדרשו בספרי ובגמרא סוכה (נ"ה:) יכול לעולם ת"ל מאחד שעריך לא אמרתי אלא בזמן שכל ישראל נכנסין בשער אחד, מ"מ אין בפרשה צואה על המשמרות אבל המצוה הוא שיעבוד הכהן בכל אות נפשו ברגל ולא ימנעוהו מלבד בממכרים שעשו עליהם האבות שהם בשאר ימות השנה ובדברים הבאים שלא מחמת הרגל. וראיתי להרב בחבורו הגדול שכתב כן, משה רבינו חלקם לשמונה משמרות ובימי שמואל חלקם הוא ודוד המלך לארבעה ועשרים משמר ומצות עשה להיות כל המשמרות שוין ברגלים וכל שיבא מן הכהנים ברגל ורצה לעבוד עובד וחולק עמהם ואין אומרים לו לך עד שיגיע משמרך שנאמר וכי יבא הלוי מאחד שעריך וגו', וזה הלשון הוא מדוקדק יותר ממה שכתב כאן במאמר, ונראין הדברים עוד שאף המדרש הזה אסמכתא בעלמא הוא שרצו לקיים הפרשה אף לאחר תקון המשמרות. והנראה במשמרות שהוא תקון נביאים לא חובה כמו שאמרו תענית (כ"ז) משה רבינו תיקן שמונה משמרות ויסדו דוד ושמואל הרואה באמונתם עשרים וארבעה מפני שיש בתקון המשמרות זרוז, שאילו היו הכל עובדים כל השנה ואי אפשר שלא יחזרו לעריהם ולבתיהם כשלא יהיה עליהם זמן קבוע בחזרתם לעבוד יארע להם בזה עצלה, ולכן קבעו להם זמן שיבאו בתיקון המשמרות ובתי האבות ג"כ, אבל כוונת הכתוב שהכהנים כל זמן שיבאו למקדש יזכו בעבודה ויחלקו עם הכהנים הנמצאים במקדש לא שידחו אותם או שיאמרו להם כבר באו אלה בעלי הקרבנות לעזרה ויהיה בזה רפיון לביאת הכהנים למקדש, ואמר לבד ממכריו שאם מכרו אבות זה לזה אתה בשבתך ואני בשבתי או אתה בחדשך ואני בחדשי אין הבא במשמר שאינו שלו זוכה בקרבנות ואינו חולק עמהם, ומכאן נתקנו המשמרות לא שיהיה עליהם מניעה שלא יעבדו כלם, אבל הענין כלו סדור כמשפט הכהנים. וכן עשו עוד כ"ד משמרות בלוים ולא בא בהם כתוב או מדרש שהפרשה הזו בכהנים בלבד היא כמו שכתב חלק כחלק יאכלו ואין ללוים במקדש אכילה כלל. ולשון ספרי יכול בבן לוי הכתוב מדבר תלמוד לומר מאחד שעריך מי שלא נטלו שעריהם במקום אחד, ושרת בראוי לשרת יצאו לוים שאין ראויים לשרת. והנה זה ראיה שלא מן המצוה הזו הותקנו המשמרות. וראיה עוד על זה שלא היו הכהנים כלם נחלקים לאלו המשמרות, אבל יש מהם שאין להם משמר קבוע, כמו שאמרו בגמרא תענית (י"ז) ויודע שבתי אבותיו קבועים, ואינו יודע שבתי אבותיו קבועים. ומבואר בתוספתא יש מהן שקבעו עצמם לעולם, הבא בשבת בא בשבת לעולם, לאחר שבת לאחר שבת לעולם, יש מהם שמגדילין פעם אחת בחדש ויש מהן שמגדילין פעם אחת בשנה יש מהן שמגדילין פעם אחת בשבוע ויש מהן שמגדילין פעם אחת בשבוע ויש מהן שמגדילין בכל משמר ומשמר, וענין ההגדלה הוא שלא קבעו לעצמם משמר אלא באים ומסייעים לעובדים שם ומגדילין המשמר ואין להם זמן אלא ברצונם פעם אחת בשבוע, ויש בכל משמר ומשמר ביום שיחפצו בו שהם לא מכרו שבתם לאחרים ולא קנו מהם שאין ממכריו מצוה. ושוב מצאתי ברייתא במשנת ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי בל"ב מדות שהתורה נדרשת והיא שנויה שם בלשון הזה מדבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר כיצד ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וגו' כיוצא בו משפחות בני קהת יחנו וגו' משפחות בני הגרשוני יחנו על ירך המשכן ימה ונשיא בית אב למשפחות מררי על ירך המשכן יחנו צפונה, אבל לא שמענו שצוה אהרן את בניו להיות ארבע ועשרים משמרות והיכן שמענו אלה פקודתם לעבודתם לבוא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם וגו' למדנו שמצוה זו מימי משה ואהרן. נוסחא אחרינא מצאתי בה, אבל לא שמענו שצוה הקדוש ברוך הוא שיעשה את בניו ארבעה ועשרים משמרות למדנו שהיתה מצוה זו ביד משה ואהרן. והעיקר הנראה מכל מה שהזהירו במשמרות שהיא מצוה מקובלת ממשה מסיני ולא נכתבה בתורה, אבל הסדר הוא במשמרות בשני ענינים. שיעבדו כלם למשמרות חלוקות בין לוים בין כהנים תהיה כל משמרה ממנה על מקום מיוחד ועל עבודה מיוחדת בכל הענין שצוה בהם במשכן איש איש על עבודתו, והוזהרו במיתה לשעה ולדורות שלא יקרב אחד למלאכת חבירו כמו שדרשו ולא ימותו גם הם גם אתם, וכן נחלקו במקדש בימי דוד ושמואל, ומפורש בכתוב וכן שנינו שקלים (פ"ה) ואלו הן הממונים שהיו במקדש יוחנן בן פנחס על החותמות אחיה על הסלתות וכו', ונחלקו עוד למשמרות במקומות מן המקדש באותו ענין שחלק אותם הכתוב במשכן משפחות בני קהת יחנו ומשפחות בני הגרשוני יחנו, וכן הכל נוהג לדורות, ומזה שנינו מדות (פ"א) בג' מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש והלוים באחד ועשרים. ובגמרא תמיד (כ"ו) למדוה מדכתיב והחונים קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו, ודרשו מה משה בחד מקום אף אהרן ובניו כל חד וחד מקום לחודיה ולמדו כ"א מקומות של לוים מקראי דדוד כדאיתא התם. והענין השני במשמרות הוא שימכרו שבתם זה לזה ויעבדו משפחה פלונית שבת אחת ומשפחה פלונית שבת אחרת ולא נצטוינו בו בתורה ולא נהג במשכן, אבל היתה בידם ממשה, ואפשר שמפני מיעוטם לא נהגה בהם, ומשה רבינו ע"ה שתיקן ד' משמרות צוה בהן לימי שילה ונוב וגבעון וצוה בהשלמת כ"ד לבית המקדש והוא לפי שיצטרכו לצאת לערי ישראל כדי שיהיו זריזין לבא ליום קבוע ולא יעברו המועד ודוד ושמואל עשו המצוה אשר היתה קבלה בידם והוא שנאמר (דברי הימים א ט׳:כ״ב-כ״ג) המה יסד דויד ושמואל הרואה באמונתם והם ובניהם על השערים לבית ה' לבית האהל למשמרות לארבע רוחות יהיו השוערים מזרח ימה צפונה ונגבה, וזהו ענין המשמרות במקומות, וכתיב ואחיהם בחצריהם לבוא לשבעת הימים מעת אל עת עם אלה, וזה הוא חלוקת המשמרות לשבתות ושם כתיב להכין שבת שבת, ואחר תקון המשמרות לשבתות כתיב (שם כ"ד) אלה פקודתם לעבודתם לבוא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו ה' אלהי ישראל, ירצה לומר לבית ה' שהם ילכו בכל ערי ישראל ויבואו לשבתות לעשות העבודה, וענין כמשפטם ביד אהרן אביהם [על העבודה בקרבנות], אבל כיון שהעבודה בקרבנות מפורשת מבוארת לדורות לא יתלה אותן באהרן לפיכך ידונו רבותינו עוד בזה כי אהרן נצטוה בזה התיקון על המשמרות מפי משה מפי הקדש ולא חדשו הכהנים והלוים מעצמם אלא ששמרו קבלה (ס"א שבידם מבית אבי אביהם וזה הוא שאמרנו שהיא מצות קבלה) הלכה למשה מסיני. והנה ראוי במנין המצות שנמנה מצות עשה שיעבדו הכהנים במקדש בכל אות נפשם מלבד מה שיסכימו במשמרות ונמנה מצות עשה שיהיו כולם בין לוים בין כהנים ממונים איש איש על עבודה ידועה לו ונמנה מצוה עשה מהלכה למשה מסיני שימכרו שבתותיהם זה לזה אתה בשבתך ואני בשבתי, ושמא יהיה כל הסדר כתקונו נמנה מצוה אחת שהכל תשלום ענין:
מצות עשה להיות (א) כל המשמרו׳ שוות ברגלי׳ וכל שיבא מן הכהנים ברגל ורצה לעבוד עובד וחולק עמהם ואין אומרים לו לך עד שיגיע משמרך שנאמר וכי יבא הלוי מאחד שעריך וגו׳ ומפרש בפ׳ החליל [במשנה דף נ״ה ובגמ׳ דף נ״ו] בד״א בקרבנות הרגל ובחילוק לחם הפנים ובחילוק שתי הלחם של עצרת אבל נדרים ונדבות ותמידין אין מקריבין אותן אפי׳ ברגל אלא משמר שזמנו קבוע שנאמר חלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות כלו׳ חלק כחלק בקרבנות צבור ואינו חלק כחלק בשאר דברים שכבר חלקו אותם האבות וקבעו אותן כל משמר ומשמר בשבתו [בתוס׳ שם דף נ״ה בד״ה ובחילוק] וכן עבודת לחם הפנים במשמר שזמנו קבוע אבל עבודת שתי הלחם בכל המשמרות וכן תניא בתוספתא דסוכה [פ״ד] לחם הפנים עבודתו במשמר הקבוע ואכילתו בכל המשמרות נותן חצי חלק לכל המשמר והם מחלקין ביניהם [בדף נ״ה דלעיל] ומניין שאינו מדבר אלא ברגלים שנאמר באחד שעריך מכל ישראל בשעה שכל ישראל באין בשער אחד [מהמיימוני פ׳ ד׳ דהלכות כלי המקדש] ומניין שאינו מדבר אלא בכהנים שנ׳ חלק כחלק יאכלו ואין מתנות במקדש להאכל אלא לכהנים בלבד וכן [תני׳ בב״ק דף ק״ט] ובמנחות [דף ע״ד] כהן שהיה לו קרבן הר״ז בא למקדש ומקריבו בכל יום שירצה שנאמר בכל אות נפשו ושרת אפי׳ חטאתו ואשמו הוא מקריב ומכפר ע״י עצמו והעור של קרבנו ואכילתו שלו ואם רצה ליתן את קרבנו לכל כהן שירצה להקריבו נותן ועור הקרבן ואכילתו ועבודתו לאותו כהן בלבד שנתן לו. שנינו בתענית [דף כ״ו] א״א שיהי׳ קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וקרבנות צבור הן קרבנות של כל ישראל וא״א שיהו כל ישראל עומדין בעזרה בשעת הקרבן, לפיכך תקנו הנביאי׳ הראשוני׳ שיבררו מישראלים כשרים ויראי חטא ויהיו שלוחי ישראל לעמוד על הקרבנות והם נקראי׳ אנשי מעמד וחלקו אותם כ״ד מעמדות כמניין משמרות כהונה ולוייה ועל כל מעמד ומעמד אחד ממונה על כולם והוא הנקרא ראש המעמד. והיו מתענין בשני בשבת שלהם ובשלישי וברביעי ובחמישי אבל בערב שבת לא היו מתענין מפני כבוד שבת וכן באחד בשבת שלא יצאו מעונג שבת לצום. ובכל יום ויום משבת שהיא מעמדם היו מתפללין ארבע תפילות שחרית מנחה ונעילה ועוד מוסיפין תפילה אחרת בין שחרית למנחה והיא יתירה להם ונושאין כהנים כפיהם במעמד שלשה פעמים ביום בשחרית ובתפלה זו היתירה ובנעילה וקורין בספר תורה שלשה אנשים בבל יום פעמים בשחרית ובתפילה השנייה שמוסיפין אבל במנחה לא היה קורין בספר אלא על פה כקוראין את שמע ולא היו מתקבצין לתפילת המנחה בערב שבת מפני שהם טרודים לשבת. ובמה היו קורין ביום הראשון קורין במעשה בראשית ויהי רקיע בשני יהי רקיע ויקוו המים בשלישי יקוו המים ויהי מאורות ברביעי יהי מאורות וישרצו המים בחמישי ישרצו המים ותוצא הארץ בששי תוצא הארץ ויכלו פרשה גדולה קורין אותה בשנים וקטנה קורין אותה באחד ושתי פרשיות שקורין שחרית הן שחוזרין וקורין אותם בתפלה השנייה בס׳ וחוזרין וקורין אותם על פה במנחה. ושמנה ימי חנוכה לא היו אנשי מעמד עושין מעמד בשחרית וכל שיש בו קרבן מוסף לא היה בו מעמד לא בתפלה שניה ולא במנחה אלא בשחרית ובנעילה בלבד שנינו בתענית [דף י״ז] כיצד אנשי מעמד אסורים לספר ולכבס כל השבת שלהם ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת ומפני מה אסרו לספר ולכבס אמר רבי אלעזר כדי שלא יכנסו למעמדן כשהן מנוולים אלא יספרו ויכבסו מקודם:
שיהיו הכהנים והלוים עובדים במקדש וכו'. מצוה זו מבואר בר"מ פ"ד מהל' כלי המקדש ואכתוב בקיצור כדרכי בס"ד ועיין בסמ"ק לרבינו והרמב"ן ולא אאריך בענין שפלפלו הם אם הוא מצוה או לא כי מה אנחנו להכריע רק אכתוב הדינים ועיין ברמב"ן שדעתו שהוא הל"מ ואכתוב כפ"ד הר"מ שהרהמ"ח נמשך אחריו. ומבואר כאן בר"מ דהכהנים נחלקו למשמרות ומרע"ה חלקם לח' ושמואל הנביא ודוד המע"ה חלקו לכ"ד וז"פ דעיקר המצוה רק שלא יהיו מעורבבים אבל מנין המשמורות אינו מה"ת. ונחלקו לפי מיעוט וריבוי הכהנים ובימי מרע"ה עד שמואל היו הכהנים מועטים ונחלקו לח' ובימי שמואל נחלקו לכ"ד ובזמן מן הזמנים יכולים או לעשות יותר לחלקם ד"מ על נ' ויותר או למעט כפי ריבוי הכהנים. ובכלל המצוה דבכל רגל מג' רגלים כל הכהנים שוים בקרבנות הבאים מחמת הרגל וא"י לדחות עד משמרו ויבואר בסמוך ומצוה זו אינה רק בכהנים לבד דפסוק זה כי יבא הלוי דמוכח ד"ז וכן ברגל מיירי רק בכהנים לבד כמבואר ברמב"ם כאן ה"ו וכ"מ ברמב"ן שם מהספרי ומה שחלקו הלוים ג"כ לכ"ד משמורות עשו מעצמם אבל אינו בכלל מצוה לדעת הר"מ וכן ד"ז דברגל הכל שוים דמוכח מפסוק זה היינו בכהנים לבד דהפסוק מדבר רק בכהנים אבל בלוים לא היה להם יפוי ברגל מכל ימה"ש עיין בר"מ ובסמ"ק ותבין והדברים ברורים ופשוטים ע"כ ד' הרהמ"ח כאן צ"ע מאד דכלל במצוה זו לוים הן לענין חילוק משמרות והן לענין רגל כ' כ"פ דלוים ג"כ ברגל שוים ובאמת דד"ז דרגל דיד כולם שוים מקרא זה הוא רק בכהנים וכ"מ כ"פ ובר"מ כאן אבל הלוים אינם בכלל זה לענין רגלים וכן לדעת הר"מ דחילוק המשמרות גם כן מפסוק זה אין הלוים בכלל פסוק זה כי אינו רק בכהנים בלבד ע' היטב ותראה ודברי הרהמ"ח צריך עיון גדול כעת. והנה השוויית הכהנים ברגלים אינו רק בקרבנות הבאים מחמת הרגל היינו מוספים וקרבנות ראי' וכו' אבל תמידים וכן נו"נ שייך למשמר הקבוע ועיין בש"ס סוכה דנ"ו מבואר דגם עולת קיץ המזבח ופר העלם דבר ושעיר ושעירי עכו"ם הכלל כל שקרב בשאר יה"ש אפילו ברגל שייך רק למשמר הקבוע ועיין בתוס' שם דגם מוסף שבת שייך למשמר הקבוע רק לחה"פ הוא לכל הכהנים מקרא ע"ש אבל עבודת לחה"פ היינו סילוקו וסידורו והקטרת בזיכין זה שייך למשמר הקבוע ועבודת שתה"ל הוא בכל הכהנים דהוא מחמת הרגל וכן עומר התנופה שייך נמי לכל הכהנים ועיין בר"מ שהשמיט קצת דינים מה ששייך למשמר הקבוע ומה שכולם שוים ועיין במ"ל שעמד בזה ועיין במ"ל שמביא פלוגתא בירושלמי אם יום טבוח של עצרת שייך למשמר הקבוע או לכל המשמרות ונראה דלאו דוקא ה"ה כל ז' ימי תשלומין דמביאין קרבנות הרגל יש ספק זה והר"מ השמיט זה והנה טעם פלוגתתן א"י כי אין בידי הירו' לעיין בו. וכן כהן שהי' לו קרבן להקריב אפילו חטאתו ואשמו הרי זה בא למקדש ומקריבו בכל יום שירצה וא"צ ליתן לאנשי משמר שנא' ובא וגו' ושרת וג"כ עבודתם היינו אכילת הקרבן ועורה שלו ויליף בגמ' דב"ק דק"ט ע"ב מפסוק ואיש את קדשיו וכו' וכשם שהוא בעצמו יכול להקריב כך יכול לעשות שליח לאיזה כהן שירצה או מי שיבחר מאנשי המשמר או כהן ממשמר אחר ונותן לו להקריבה ועור הקרבן ועבודתה לאותו הכהן בלבד שנתן לו כ"ה לשון הרמב"ם והראב"ד השיג עליו דעבודתו ועורו שלו הוא ועיין בכ"מ. ולענ"ד גם הר"מ מודה לזה רק עיקר הכוונה דברצונו תליא כיון דיכול לעשות שליח הן על הקרבה והן על עבודתו ועורה אם כן אם רוצה נוטל לעצמו ואם רוצה נותנו לכהן שמקריב כנ"פ. ובאם ג"כ כמו שאם נותן לאיזה כהן שירצה ועבודתו ועורו שלו או של אותו הכהן ה"ה נמי יכול ליתן לא' להקריב וא' יטול העור והבשר כיון שהכל שלו ויכול לעשות שליח אם כן יכול לעשות שליח כמו שירצה כנ"ב ועיקר הקושיא בגמ' עורו שלו היינו ולא של אנשי משמר אבל אין חילוק בין שלו או של מי שירצה וז"פ.
הַכֹּהֲנִּים הֻבְדְּלוּ מִכְּלַל הַלְוִיִּם לַעֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כג יג) "וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים". וּמִצְוַת עֲשֵׂה הִיא לְהַבְדִּיל הַכֹּהֲנִים וּלְקַדְּשָׁם וְלַהֲכִינָם לְקָרְבָּן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא ח) "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב":
The priests were set apart from the general Levites for the performance of sacrificial service.— —
ומצות עשה היא להבדיל וכו'. פשטן של דברי רבינו דעיקר המ"ע לא קאי אלא לקדשם ולהכינם לקרבן כמשמעות קרא דוקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב ודרשו ז"ל וקדשתו בעל כרחו.
ומצות עשה היא להבדיל וכו'. פשטן של דברי רבינו דעיקר המ"ע לא קאי אלא לקדשם ולהכינם לקרבן כמשמעות קרא דוקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב ודרשו ז"ל וקדשתו בעל כרחו.
וְצָרִיךְ כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל לִנְהֹג בָּהֶן כָּבוֹד הַרְבֵּה וּלְהַקְדִּים אוֹתָם לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. לִפְתֹּחַ בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן. וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן. וְלִטֹּל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן:
Every Jew ought to treat those of priestly lineage with great deference in all sacred matters: a kohen should be first in reading the Torah, first in reciting a blessing, and first in receiving a fine portion.
משֶׁה רַבֵּנוּ חִלֵּק הַכֹּהֲנִים לִשְׁמוֹנֶה מִשְׁמָרוֹת. אַרְבָּעָה מֵאֶלְעָזָר. וְאַרְבָּעָה מֵאִיתָמָר. וְכֵן הָיוּ עַד שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא. וּבִימֵי שְׁמוּאֵל חִלְּקָם הוּא וְדָוִד הַמֶּלֶךְ לְאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים מִשְׁמָר. וְעַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר רֹאשׁ אֶחָד מְמֻנֶּה. וְעוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם לַעֲבוֹדָה מִשְׁמָר לְכָל שַׁבָּת. וּמִיּוֹם הַשַּׁבָּת לְיוֹם הַשַּׁבָּת הֵן מִתְחַלְּפִין מִשְׁמָר יוֹצֵא וְהָאַחֵר שֶׁהוּא אַחֲרָיו נִכְנָס. עַד שֶׁיִּגְמְרוּ וְחוֹזְרִין חֲלִילָה:
Our teacher Moses divided the priests into eight divisions, four from the family of Elazar and four from the family of Ithamar. They functioned that way until the time of Samuel the prophet, when he and King David divided them into twenty-four divisions. A chief was named over each division. One division a week would go up to Jerusalem for service. The divisions would change every Sabbath day, one leaving and the next one entering, until the cycle was completed. Then they would begin the cycle over again.
וּמִצְוַת עֲשֵׂה לִהְיוֹת כָּל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁוִים בָּרְגָלִים. וְכָל שֶׁיָּבוֹא מִן הַכֹּהֲנִים בָּרֶגֶל וְרָצָה לַעֲבֹד עוֹבֵד וְחוֹלֵק עִמָּהֶם. וְאֵין אוֹמְרִין לוֹ לֵךְ עַד שֶׁיַּגִּיעַ מִשְׁמָרְךָ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ו) "וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ" וְגוֹ':
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקָרְבְּנוֹת הָרְגָלִים וּבְחִלּוּק לֶחֶם הַפָּנִים וּבְחִלּוּק שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁל עֲצֶרֶת. אֲבָל נְדָרִים וּנְדָבוֹת וּתְמִידִין אֵין מַקְרִיבִין אוֹתָן אֶלָּא מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ וַאֲפִלּוּ בָּרֶגֶל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ח) "חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת". כְּלוֹמַר חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכְלוּ בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר. וְאֵין חֵלֶק כְּחֵלֶק בִּשְׁאָר הַדְּבָרִים שֶׁכְּבָר חָלְקוּ אוֹתָם הָאָבוֹת וּקְבָעוּם כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר בְּשַׁבַּתּוֹ:
