The Great Emancipator (and Enslaver?) Understanding the Egypt Experience
1א
(ב) אָֽנֹכִ֖י֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים׃
(2) I the LORD am your God who brought you out of the land of Egypt, the house of bondage:
2ב
(ז) וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אֲנִ֣י יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵאתִ֙יךָ֙ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֔ים לָ֧תֶת לְךָ֛ אֶת־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּֽהּ׃ (ח) וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֣י יֱהוִ֔ה בַּמָּ֥ה אֵדַ֖ע כִּ֥י אִֽירָשֶֽׁנָּה׃
(7) Then He said to him, “I am the LORD who brought you out from Ur of the Chaldeans to assign this land to you as a possession.” (8) And he said, “O Lord GOD, how shall I know that I am to possess it?”
3ג

. ושמואל אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה שנאמר במה אדע כי אירשנה (בראשית טו, ח) ורבי יוחנן אמר שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך (בראשית יד, כא)

And Shmuel said: Because he greatly examined the characteristics of the Holy One, Blessed be He, as it is stated: “Whereby shall I know that I shall inherit it?” (Genesis 15:8).

4ד
(כג) וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֙מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים מִן־הָעֲבֹדָֽה׃ (כד) וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ (כה) וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים׃ (ס)
(23) A long time after that, the king of Egypt died. The Israelites were groaning under the bondage and cried out; and their cry for help from the bondage rose up to God. (24) God heard their moaning, and God remembered His covenant with Abraham and Isaac and Jacob. (25) God looked upon the Israelites, and God took notice of them.
5ה
ובזו"ח פ' וישב בס"ת דגלות מצרים הי' בחטא מכירת יוסף, וכשיצאו ממצרים עמדה מדת הדין לקטרג דעדיין לא נפרע מהם שבע על חוביהון, אמר הקב"ה ששמירת שבת יגן עליהם, וכד גרמו חובין וחללו את השבת בבית ראשון נתעורר שוב הקטרוג ונחרב בגלל חטא מכירת יוסף וחילול שבת ופגם ברית, ונגזר עלייהו שבעין שנין ונבנה בית שני ובזכות התורה אתקיימו בה ת"כ שנה, ואח"כ גרם חובה דשנאת חנם ואיתער ההוא שנאת חנם דקדמיתא הה"ד וישנאו אותו ונחרב הבית וכאשר ישלים החשבון שבע על חוביהון יהי' הגאולה, היוצא לנו מדברי זו"ח דשני החורבנות היו בשביל חטא מכירת יוסף, ולכאורה זה סותר למה שאמרו ז"ל מקדש ראשון חרב מפני שהי' בו ע"ז ג"ע ושפ"ד:

The Zohar records that the exile to Egypt was necessary due to the fact the brothers sold Joseph...

6ו
(יא) וַיְהִ֣י ׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו׃ (יב) וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל׃ (יג) וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ׃ (יד) וַ֠יֹּאמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהָרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר׃

(11) Some time after that, when Moses had grown up, he went out to his kinsfolk and witnessed their labors. He saw an Egyptian beating a Hebrew, one of his kinsmen. (12) He turned this way and that and, seeing no one about, he struck down the Egyptian and hid him in the sand. (13) When he went out the next day, he found two Hebrews fighting; so he said to the offender, “Why do you strike your fellow?” (14) He retorted, “Who made you chief and ruler over us? Do you mean to kill me as you killed the Egyptian?” Moses was frightened, and thought: Then the matter is known!

7ז
(ד) אכן נודע הדבר. כְּמַשְׁמָעוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ, נוֹדַע לִי הַדָּבָר שֶׁהָיִיתִי תָּמֵהַּ עָלָיו, מֶה חָטְאוּ יִשְׂרָאֵל מִכָּל שִׁבְעִים אֻמּוֹת לִהְיוֹת נִרְדִּים בַּעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ, אֲבָל רוֹאֶה אֲנִי שֶׁהֵם רְאוּיִים לְכָךְ (שמות רבה א'):

(4) THEN THE MATTER IS KNOWN — Explain it in its literal sense: the fact that I have killed the Egyptian is known. A Midrashic explanation is: now there is known to me that matter about which I have been puzzled — how has Israel sinned more than all the seventy nations, that they should be oppressed by this crushing servitude? But now I see that they deserve this (Exodus Rabbah 1:30).

8ח

(א) ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות הנה מעת היות ע''ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא (ירמ' ה יב), ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג יא), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ. וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה:
ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (לעיל ח יח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם ואמר (שם ט כט) למען תדע כי לה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה:
ובעבור כי הקב''ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא.) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סכה בכל שנה:
וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו:...
ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב) ...

(1) And now I will tell you a general rule about the explanation of many commandments. Behold, from the time of there being idolatry in the world - from the days of Enosh - the opinions about faith started to blur. Some of them deny the fundamental principle and say that the world is prior [to God's creation] and 'they rejected God and say, "It is not Him.'" And some reject His knowledge of particulars - 'And they say, "How can He know, and is there knowledge to the most High?"' And some of them concede His knowledge but reject His oversight, and 'they make man to be like the fish of the sea,' that God not supervise them and there not be punishments and reward with them at all - they say, '"The Lord has abandoned the Earth."' And when God favors a certain community or individual and does a wonder for them by changing the custom of the world and its nature, the nullification of these opinions becomes clear to everyone. As the amazing wonder teaches that there is 1) a God in the world who innovated it, and 2) knows and supervises and is able [to do whatever He wants]. And when this wonder is first proclaimed by the mouth of a prophet, 3) the truth of prophecy also becomes clear from it - that God speaks with man and reveals His secret to His servants, the prophets. And with this, all of the Torah is established. And therefore the verse states about the wonders (Exodus 8:18), "so that you will know that I am the Lord in the midst of the Earth," to teach about [His] supervision, that He did not leave it to happenstance, as per their opinion. And it stated (Exodus 9:29), "so that you will know that to the Lord is the Earth," to teach about [His] innovation [of the Earth] - since they are His, as He created them from nothing. And it stated (Exodus 9:14), "in order that you will know that there is none like Me in the whole Earth," to teach about His ability, that He is the Decider about everything - there is no one that stops Him. As the Egyptians rejected or were in doubt about all of this. If so, the great signs and wonders were trustworthy witnesses about faith in the Creator and about the entire Torah. And since the Holy One, blessed be He, will not do a sign and wonder in each generation in front of the eyes of each evildoer or heretic, He commanded us that we should always make a memorial and a sign to that which our eyes saw. And we should copy this thing for our children, and their children for their children, and their children for the last generation. And [the Torah] was very strict about this, such that it made one liable for cutting off, for eating of chamets (Exodus 12:15), and for leaving the Pesach sacrifice (Numbers 9:13). And it required that we write all that was shown to us of signs and wonders upon our arms and upon our eyes, and also to write them at the entrances to houses in mezuzot. And [it required] that we mention it with our mouths, in the morning and in the evening, as the sages said (Berakhot 21a), "[The blessing that mentions the leaving of Egypt and begins,] 'true and solid' is [an obligation from] the Torah," from that which is written (Deuteronomy 16:3), "in order that you remember the day of your leaving the land of Egypt all the days of your life." And [it required] that we make a Sukkah booth every year. And so [too], many commandments in memory of the leaving of Egypt, are similar to these. And all of it is to be a testimony for us for all of the generations about the wonders, that they not be forgotten; and that there not be an opening for the heretic to speak and reject faith in God... And the intention of all the commandments is that we believe in our God and concede to Him that He is our Creator...

9ט

(א) כי אני הכבדתי אף על פי שאמר משה ידעתי כי טרם תיראון חשב שאף על פי שלא יכנע לאל יתברך מיראת גדלו, מכל מקום ישמע בהיותו בלתי יכול עוד לסבול את רעת המכות, וזה חשב כאשר ראה שמכח המכה אמר ה' הצדיק אמנם כאשר ראה שעם כל זה לא שמע חשב משה שהיתה ההתראה בו לריק, כי גם שלא יוכל לסבול לא ישמע, ולכן אמר לו ה' יתברך אף על פי שעתה גם הוא הכביד לבו הנה אנכי כבר הכבדתי את לבו בשחין, וזה להרבות האותות בקרב מצרים, כדי שישוב איזה מהם בתשובה, ולמען יספרו ישראל לדורות ויכירו גדלי וטובי, לפיכך ההתראה ראויה אף. על פי שלא ישמע פרעה:, למען שיתי אותותי אלה בקרבו כדי שבהם יכיר העם את גדלי וישוב מרשעתו:

(1) Moses had come to the conclusion that warning Pharaoh of an impending plague was an exercise in futility. This is why G’d had to tell him at this stage that already during the sixth plague (9,12) He had stiffened Pharaoh’s heart so that ordinary rules of psychology could no longer be applied to this man. The purpose was to enable G’d to demonstrate more miracles so that maybe some Egyptians would be moved by what they experienced to become penitents. If so, the Israelites in the future would be able to tell their children of the greatness of G’d’s miracles. This in turn would convince mankind that G’d loved His creatures and was very patient with them, giving them opportunities to mend their ways. This is why the warning to Pharaoh was in place although it would prove ineffectual.