(29) But if you search there for the Adonai your God, you will find Him, if only you seek Him with all your heart and soul— (30) when you are in distress because all these things have befallen you and, in the end, return to the Adonai your God and obey Him. (31) For the Adonai your God is a compassionate God: He will not fail you nor will He let you perish; He will not forget the covenant which He made on oath with your fathers.
(ו) דִּרְשׁ֥וּ יְהוָ֖ה בְּהִמָּצְא֑וֹ קְרָאֻ֖הוּ בִּֽהְיוֹת֥וֹ קָרֽוֹב׃ (ז) יַעֲזֹ֤ב רָשָׁע֙ דַּרְכּ֔וֹ וְאִ֥ישׁ אָ֖וֶן מַחְשְׁבֹתָ֑יו וְיָשֹׁ֤ב אֶל־יְהוָה֙ וִֽירַחֲמֵ֔הוּ וְאֶל־אֱלֹהֵ֖ינוּ כִּֽי־יַרְבֶּ֥ה לִסְלֽוֹחַ׃
(6) Seek the LORD while He can be found, Call to Him while He is near.
(7) Let the wicked give up his ways,
The sinful man his plans;
Let him turn back to the LORD,
And He will pardon him;
To our God,
For he freely forgives.
כתנאי ר' אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין אמר ליה רבי יהושע אם אין עושין תשובה אין נגאלין אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב
Rabbi Eliezer says: If the Jewish people repent they are redeemed, and if not they are not redeemed. Rabbi Yehoshua said to him: If they do not repent, will they not be redeemed at all? Rather, the Holy One, Blessed be He, will establish a king for them whose decrees are as harsh as those issued by Haman, and the Jewish people will have no choice but to repent, and this will restore them to the right path.
(א) אַל יַעֲלֶה עַל הַלֵּב שֶׁבִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ יִבָּטֵל דּבָר מִמִּנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם. אוֹ יִהְיֶה שָׁם חִדּוּשׁ בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. אֶלָּא עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בִּישַׁעְיָה (ישעיה יא, ו) "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ" מָשָׁל וְחִידָה. עִנְיַן הַדָּבָר שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִין לָבֶטַח עִם רִשְׁעֵי עַכּוּ''ם הַמְשׁוּלִים כִּזְאֵב וְנָמֵר. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ה, ו) "זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם וְנָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם".
(1) It should not occur to you that during the days of the Messiah a single thing from the “ways of the world”135I.e. Nature. will be canceled nor will there be something novel in the Creation. Rather, the world will continue in its customary way. Now, that which is said in Isaiah, “And the wolf will live with the sheep and the leopard shall lie down with the kid” (Isaiah 11:6) is a parable and riddle. The substance of the matter is that Israel will dwell in safety with the wicked of the world who are compared to wolves and tigers, as it says, “a wolf of the deserts spoil them, a leopard watches over their cities” (Jeremiah 5:6).
(א) ומל ה' אלהיך את לבבך ...ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע וכל זמן התורה כן כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע אבל לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל והיא המילה הנזכרת כאן כי החמדה והתאוה ערלה ללב ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו כמו שפירשתי בסדר בראשית...
This following subject is very apparent from Scripture: Since the time of Creation, man has had the power to do as he pleased, to be righteous or wicked. This [grant of free will] applies likewise to the entire Torah-period, so that people can gain merit upon choosing the good and punishment for preferring evil. But in the days of the Messiah, the choice of their [genuine] good will be natural; the heart will not desire the improper and it will have no craving whatever for it. This is the "circumcision" mentioned here, for lust and desire are the "foreskin" of the heart, and circumcision of the heart means that it will not covet or desire evil. Man will return at that time to what he was before the sin of Adam, when by his nature he did what should properly be done, and there were no conflicting desires in his will, as I have explained in Seder Bereshit.
(ד) אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ כְּלוֹמַר עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם. אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם בְּהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל, הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵיטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְיַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה.
(4) Notwithstanding that the blowing of the ram's horn trumpet on Rosh ha-Shanah is a Scriptural statute, its blast is symbolic, as if saying: "Ye that sleep, bestir yourselves from your sleep, and ye slumbering, emerge from your slumber, examine your conduct, turn in repentance, and remember your Creater! They that forget the truth because of the vanities of the times, who err all of their years by pursuing vanity and idleness, which are of neither benefit nor of salvation, care for your souls, improve your ways and your tendencies, let each one of you abandon his evil path and his thought which is not pure!"
(א) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ כִּי רַב מְאֹד וְגוֹ' (יואל ב, יא). הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּמַתַּן תּוֹרָה. כְּשֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, יָרְדוּ עִמּוֹ רֶכֶב רִבּוֹתַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן (תהלים סח, יח).
(ב) רַבִּי אַבְדִּימִי אָמַר, עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אֶלֶף מַרְכְּבוֹת מַלְאָכִים יָרְדוּ עִמּוֹ לְסִינָי. וּמַה נָּתַן תְּחִלָּה, קוֹלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְגוֹ' (שמות יט, טז). מִשֶּׁנָּתַן אֶת הַקּוֹלוֹת, נָתַן אֶת הַתּוֹרָה. הֱוֵי, וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ.
(ג) דָּבָר אַחֵר, וַה' נָתַן קוֹלוֹ, אֵלּוּ הָרְעָמִים שֶׁקּוֹלָן הוֹלֵךְ לִפְנֵי חֵילוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שֶׁכֵּיוָן שֶׁהָרַעַם יוֹצֵא, הוּא מַרְעִים, וְהַבְּרִיּוֹת יוֹדְעִים שֶׁהַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין. וּכְשֶׁהָרַעַם יוֹצֵא, הַבָּרָק בָּא אַחֲרָיו. דָּבָר אַחֵר, ה' נָתַן קוֹלוֹ, זֶה רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁבּוֹ תְּקִיעַת שׁוֹפָר. לִפְנֵי חֵילוֹ, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵן מִזְדַּעְזְעִין וַחֲרֵדִין מִקּוֹל הַשּׁוֹפָר וְחוֹזְרִין בִּתְשׁוּבָה כְּדֵי לִזְכּוֹת בַּדִּין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
(ד) כִּי גָּדוֹל יוֹם ה' וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ, זֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁבּוֹ סִפְרֵי חַיִּים וְסִפְרֵי מֵתִים נֶחְתָּמִים.
(1) And Jacob sent messengers (Gen. 32:4). Scripture states elsewhere in allusion to this verse: And the Lord uttereth His voice before His army; for his camp is very great, for He is mighty that executeth His word; for great is the day of the Lord and very terrible; and who can abide it? (Joel 2:11). This verse alludes to the giving of the Torah. When the Holy One, blessed be He, descended to give the Torah to Israel, myriads of chariots accompanied Him, as it is said: The chariots of God are myriads, even thousands upon thousands (Ps. 68:18).
(2) R. Abdimi maintained: Twenty-two thousand chariots descended with Him to Sinai. What is meant by uttereth His voice? It indicates that first there were thunders and lightnings (Exod. 19:16). After he sent forth the thunder, He gave the Torah. Hence it is said: And the Lord uttereth His voice before His army (Joel 2:11).
(3) Another comment on And the Lord uttereth His voice before His army. This refers to the thunderous sounds that precede the host of the Holy One, blessed be He. For example, when the thunder goes forth it roars, and mankind know that rain will fall; and when thunder resounds, lightning will follow.3The Etz Joseph commentary corrects the text, noting that lightning precedes the thunder. Another comment on And the Lord uttereth His voice. This refers to Rosh Hashanah, the day on which the shofar is sounded. Before His army refers to the Israelites, who tremble and quake at the sound of the shofar and then repent in order to be judged meritoriously on Yom Kippur.
(4) For great is the day of the Lord and very terrible; and who can abide it? (Joel 2:11). This is Yom Kippur, when the books of life and death are sealed.
שאלה מה ההבדל בין לשמוע קול שופר ובין על תקיעת שופר?
התשובה ההבדל ביניהם גדול מאד. וזה שהמצוה המחוייבת אינה התקיעה, אלא שמיעת התקיעה, והיוצא מזה, שאלו היתה המצוה המחוייבת היא התקיעה, היה חייב כל אדם אדם מן הזכרים לתקוע, כמו שחייב כל אדם ואדם לישב בסוכה וליטול לולב, והשומע, שלא תקע, לא היה יוצא ידי חובתו, והיה גם כן התוקע, שלא שמע, יוצא ידי חובתו, כגון אם סתם אזניו תכלית הסתימה ותקע, היה יוצא, משום שתקע.
ואין הדבר כן, אלא המצוה היא השמיעה, לא התקיעה, ואין אנו תוקעין, אלא כדי לשמוע, כמו שהמצוה היא ישיבת הסוכה, לא עשייתה, ואין אנו עושין, אלא כדי לישב, ולכן נברך לישב ולא נברך לעשות, ונברך לשמוע קול שופר, ולא נברך על תקיעת שופר.
Rambam Teshuvot 142
Question: What is the difference between “to hear the sound of the shofar” and “on the blowing of the shofar”?
Answer: The difference between them is very great. For the obligated mitzvah is not the blowing, but rather listening to the blowing. For were the mitzvah the blowing, each and every male would be obligated to blow himself, just as each individual is obligated to dwell in a succah and to take a lulav. And one who heard but did not blow, would not fulfill his obligation. And one who blew but did not hear would fulfill his obligation, for example, if he stopped up his ears completely and blew the shofar, he would fulfill his obligation, because he blew.
But this is not the case. Rather, the mitzvah is listening, not blowing, and we only blow so that we may hear, just like the mitzvah is dwelling in the succah, not building it, and we only build it in order that we may dwell in it. Thus, we bless “To sit [in a succah]” and we do not bless “To make [a succah].” And we will bless “To hear the sound of the shofar” and we will not bless “On the blowing of the shofar.”