Tu B'Av- חמשה עשר באב
EP
ByEliezer Poupko
תענית כ״ו ב:ד׳-ו׳

אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו כל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה (משלי לא, ל) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל ואומר (משלי לא, לא) תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה, וכן הוא אומר (שיר השירים ג, יא) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו:

Taanit 26b:4-6
The mishna cites a passage that concludes its discussion of the month of Av, as well as the entire tractate of Ta’anit, on a positive note. Rabban Shimon ben Gamliel said: There were no days as joyous for the Jewish people as the fifteenth of Av and as Yom Kippur, as on them the daughters of Jerusalem would go out in white clothes, which each woman borrowed from another. Why were they borrowed? They did this so as not to embarrass one who did not have her own white garments. All the garments that the women borrowed require immersion, as those who previously wore them might have been ritually impure. And the daughters of Jerusalem would go out and dance in the vineyards. And what would they say? Young man, please lift up your eyes and see what you choose for yourself for a wife. Do not set your eyes toward beauty, but set your eyes toward a good family, as the verse states: “Grace is deceitful and beauty is vain, but a woman who fears the Lord, she shall be praised” (Proverbs 31:30), and it further says: “Give her the fruit of her hands, and let her works praise her in the gates” (Proverbs 31:31). And similarly, it says in another verse: “Go forth, daughters of Zion, and gaze upon King Solomon, upon the crown with which his mother crowned him on the day of his wedding, and on the day of the gladness of his heart” (Song of Songs 3:11). This verse is explained as an allusion to special days: “On the day of his wedding”; this is the giving of the Torah through the second set of tablets on Yom Kippur. The name King Solomon in this context, which also means king of peace, is interpreted as a reference to God. “And on the day of the gladness of his heart”; this is the building of the Temple, may it be rebuilt speedily in our days.
תענית ל׳ ב:ח׳-י״ג

א"ר שמעון ב"ג לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ: בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות אלא ט"ו באב מאי היא אמר

א] רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה

ב] אמר רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל שנאמר (שופטים כא, א) ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה מאי דרוש אמר רב ממנו ולא מבנינו (אמר)

ג]רבה בר בר חנה א"ר יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה שנאמר (דברים ב, טז) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי אלי היה הדבור

ד]עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר לאיזה שירצו יעלו

Taanit 30b:8-13
§ The mishna taught that Rabban Shimon ben Gamliel said: There were no days as happy for the Jewish people as the fifteenth of Av and as Yom Kippur. The Gemara asks: Granted, Yom Kippur is a day of joy because it has the elements of pardon and forgiveness, and moreover, it is the day on which the last pair of tablets were given. However, what is the special joy of the fifteenth of Av? Rav Yehuda said that Shmuel said: This was the day on which the members of different tribes were permitted to enter one another’s tribe, by intermarriage. It was initially prohibited to intermarry between tribes, so as to keep each plot of land within the portion of the tribe that originally inherited it. This halakha was instituted by the Torah in the wake of a complaint by the relatives of the daughters of Zelophehad, who were worried that if these women married men from other tribes, the inheritance of Zelophehad would be lost from his tribe (see Numbers 36:1–12). What did they expound, in support of their conclusion that this halakha was no longer in effect? The verse states: “This is the matter that the Lord has commanded concerning the daughters of Zelophehad, saying: Let them marry whom they think best; only into the family of the tribe of their father shall they marry” (Numbers 36:5). They derived from the verse that this matter shall be practiced only in this generation, when Eretz Yisrael was divided among the tribes, but afterward members of different tribes were permitted to marry. On the day this barrier separating the tribes was removed, the Sages established a permanent day of rejoicing. Rav Yosef said that Rav Naḥman said: The fifteenth of Av was the day on which the tribe of Benjamin was permitted to enter the congregation of the Jewish people. After the tragic incident at Gibeah, for which the tribe of Benjamin was blamed, the other tribes ostracized them. They took an oath to prohibit themselves from marrying a member of the tribe of Benjamin, as it is stated: “And the men of Israel had sworn in Mizpah, saying: None of us shall give his daughter to Benjamin as a wife” (Judges 21:1). The Gemara asks: What did they expound that enabled them to dissolve this oath? Rav said: They understood the verse literally, as it states: “None of us,” and not: None of our children, i.e., the oath applied only to the generation that took the oath, not their descendants. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The fifteenth of Av was the day on which the deaths of the Jews in the wilderness ceased. The entire generation that had left Egypt had passed away, as the Master said: After the sin of the spies, on account of which the Jews of that generation were sentenced to die in the wilderness, as long as the death of the Jews in the wilderness had not ceased, God’s speech did not come to Moses, as it is stated: “And it came to pass, when all the men of war were consumed and dead from among the people, that the Lord spoke to me, saying” (Deuteronomy 2:16–17). This indicates that only then, after the last member of that generation had died, was God’s speech delivered to me, i.e., Moses, but not beforehand. When the Jews realized that the decree that God would not speak to Moses had been lifted, they established that day as a permanent day of rejoicing. Ulla said: The fifteenth of Av was the day on which King Hoshea, son of Ela, canceled the guards that Jeroboam, son of Nevat, placed on the roads so that the Jews would not ascend to Jerusalem for the pilgrim Festival. And Hoshea, son of Ela, said
תענית ל״א א:א׳-ה׳

ה]רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה

ו]ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה (תניא) רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין אמר רב מנשיא וקרו ליה יום תבר מגל

מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף (יאסף) (תני רב יוסף) מאי יאסף אמר רב יוסף תקבריה אימיה: שבהן בנות ירושלים כו': ת"ר בת מלך שואלת מבת כהן גדול בת כהן גדול מבת סגן ובת סגן מבת משוח מלחמה ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט וכל ישראל שואלין זה מזה כדי שלא יתבייש את מי שאין לו:

Taanit 31a:1-5
that they may ascend to wherever they wish, i.e., they may go to Jerusalem, Bethel, or Dan. Rav Mattana said: There was an additional salvation on this day, as it was the day that the slain of Beitar were brought to burial, several years after the battle at Beitar (see Gittin 57a). And Rav Mattana said: On the same day that the slain of Beitar were brought to burial, they instituted the blessing: Who is good and does good, at Yavne. Who is good, thanking God that the corpses did not decompose while awaiting burial, and does good, thanking God that they were ultimately brought to burial. It is Rabba and Rav Yosef who both say: The fifteenth of Av was the day on which they stopped chopping down trees for the arrangement of wood that burned on the altar, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer the Great says: From the fifteenth of Av onward, the strength of the sun grows weaker, and from this date they would not cut additional wood for the arrangement, as they would not be properly dry, and they would therefore be unfit for use in the Temple. Rav Menashya said: And they called the fifteenth of Av the day of the breaking of the scythe, as from this date onward no more trees were cut down, and therefore it was a celebration for the trees. The Gemara adds: From the fifteenth of Av onward, when the days begin to shorten, one who adds to his nightly Torah study will add years to his life, and he who does not add [mosif ] will be gathered [ye’asef ]. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: He will be gathered? Rav Yosef said: It means that his mother will bury him, as he will be gathered to his grave (see Genesis 49:33). § The mishna taught: As on them the daughters of Jerusalem would go out in white clothes, and on the fifteenth of Av they would go out to the vineyards and dance. The Sages taught this tradition in greater detail: The daughter of the king borrows white garments from the daughter of the High Priest; the daughter of the High Priest borrows from the daughter of the deputy High Priest; the daughter of the deputy High Priest borrows from the daughter of the priest anointed for war, i.e., the priest who would read verses of Torah and address the army as they prepared for battle; the daughter of the priest anointed for war borrows from the daughter of a common priest; and all the Jewish people borrow from each other. Why would they all borrow garments? They did this so as not to embarrass one who did not have her own white garments.
יורה דעה רמ״ו:כ״ג

(כג) מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחת מהן בשינה באכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהם אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה: הגה כי אין אדם לומד רוב חכמתו כי אם בלילה (לשון הטור מרמב"ם) ויש לאדם להתחיל ללמוד בלילה מט"ו באב ואילך ומאן דלא מוסיף יסיף (נ"י פרק יש נוחלין וש"ס ורמב"ם [*ליתא ברמב"ם] שם דף קכ"א ע"ב וסוף תענית ע"ש):

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 246:23
...
שופטים כ״א:י״ט-כ״ה

(יט) וַיֹּאמְר֡וּ הִנֵּה֩ חַג־יְהוָ֨ה בְּשִׁל֜וֹ מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֗ימָה אֲשֶׁ֞ר מִצְּפ֤וֹנָה לְבֵֽית־אֵל֙ מִזְרְחָ֣ה הַשֶּׁ֔מֶשׁ לִמְסִלָּ֔ה הָעֹלָ֥ה מִבֵּֽית־אֵ֖ל שְׁכֶ֑מָה וּמִנֶּ֖גֶב לִלְבוֹנָֽה׃ (כ) ויצו [וַיְצַוּ֕וּ] אֶת־בְּנֵ֥י בִנְיָמִ֖ן לֵאמֹ֑ר לְכ֖וּ וַאֲרַבְתֶּ֥ם בַּכְּרָמִֽים׃ (כא) וּרְאִיתֶ֗ם וְ֠הִנֵּה אִם־יֵ֨צְא֥וּ בְנוֹת־שִׁילוֹ֮ לָח֣וּל בַּמְּחֹלוֹת֒ וִֽיצָאתֶם֙ מִן־הַכְּרָמִ֔ים וַחֲטַפְתֶּ֥ם לָכֶ֛ם אִ֥ישׁ אִשְׁתּ֖וֹ מִבְּנ֣וֹת שִׁיל֑וֹ וַהֲלַכְתֶּ֖ם אֶ֥רֶץ בִּנְיָמִֽן׃ (כב) וְהָיָ֡ה כִּֽי־יָבֹ֣אוּ אֲבוֹתָם֩ א֨וֹ אֲחֵיהֶ֜ם לרוב [לָרִ֣יב ׀] אֵלֵ֗ינוּ וְאָמַ֤רְנוּ אֲלֵיהֶם֙ חָנּ֣וּנוּ אוֹתָ֔ם כִּ֣י לֹ֥א לָקַ֛חְנוּ אִ֥ישׁ אִשְׁתּ֖וֹ בַּמִּלְחָמָ֑ה כִּ֣י לֹ֥א אַתֶּ֛ם נְתַתֶּ֥ם לָהֶ֖ם כָּעֵ֥ת תֶּאְשָֽׁמוּ׃ (ס) (כג) וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן וַיִּשְׂא֤וּ נָשִׁים֙ לְמִסְפָּרָ֔ם מִן־הַמְּחֹלְל֖וֹת אֲשֶׁ֣ר גָּזָ֑לוּ וַיֵּלְכ֗וּ וַיָּשׁ֙וּבוּ֙ אֶל־נַ֣חֲלָתָ֔ם וַיִּבְנוּ֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים וַיֵּשְׁב֖וּ בָּהֶֽם׃ (כד) וַיִּתְהַלְּכ֨וּ מִשָּׁ֤ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔יא אִ֥ישׁ לְשִׁבְט֖וֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ וַיֵּצְא֣וּ מִשָּׁ֔ם אִ֖ישׁ לְנַחֲלָתֽוֹ׃ (כה) בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם אֵ֥ין מֶ֖לֶךְ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אִ֛ישׁ הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָ֖יו יַעֲשֶֽׂה׃

Judges 21:19-25

(19) They said, “The annual feast of the LORD is now being held at Shiloh.” (It lies north of Bethel, east of the highway that runs from Bethel to Shechem, and south of Lebonah.) (20) So they instructed the Benjaminites as follows: “Go and lie in wait in the vineyards. (21) As soon as you see the girls of Shiloh coming out to join in the dances, come out from the vineyards; let each of you seize a wife from among the girls of Shiloh, and be off for the land of Benjamin. (22) And if their fathers or brothers come to us to complain, we shall say to them, ‘Be generous to them for our sake! We could not provide any of them with a wife on account of the war, and you would have incurred guilt if you yourselves had given them [wives].’” (23) The Benjaminites did so. They took to wife, from the dancers whom they carried off, as many as they themselves numbered. Then they went back to their own territory, and rebuilt their towns and settled in them. (24) Thereupon the Israelites dispersed, each to his own tribe and clan; everyone departed for his own territory. (25) In those days there was no king in Israel; everyone did as he pleased.

רד"ק על שופטים כ״א:י״ט

(א) אשר מצפונה לבית אל. והנראה בעיני כי החג היה בשילה מימים ימימה ופירושו משנה לשנה ואמר בו התרגום מזמן לזמן ממועד למועד ואפשר כי מפסח לפסח היה זה או מסכות לסכות שהיה זמן שמחה או ביום הכפורים שהיו בנות ישראל יוצאות וחלות בכרמים כדברי רז"ל

Radak on Judges 21:19
...
רמב"ם משנה תענית ד׳:ז׳:א׳

(א) אמר רשב"ג לא היו י"ט לישראל כט"ו באב ויוה"כ כו':
: ובחרו יום חמשה עשר באב לפי שבו נסתלקה המגפה ממתי מדבר בשנת הארבעים כי המות היתה הרבה בכל ט' באב ובשנה האחרונה נסתלקה והמתינו עד חצי החדש ואז בטחו בנפשם והאמינו בעצמם והרגישו בו רצון הבורא והשבת אפו וסילוק חמתו מהם ולפיכך עשו אותו משם והלאה יום משתה וששון:

~!!If so, it could very well be that the pasuk is refering to Tu B'av

Rambam on Mishnah Taanit 4:7:1
...

בחמשה עשר באב

בתשעה באב

כלו מתי מדבר

נגזר שלא יכנסו אבותינו לארץ

ניתנו מתי ביתר לקבורה

נלכדה ביתר

פסקו מלכרות עצים למערכה

נחרשה העיר

ביטל הושע בן אלה משמרות, שלא יעלו לרגל ויעבדו לעגלים

חרב הבית הראשון - מפני עבודה זרה

הותר שבט בנימין לבוא בקהל

חרב הבית השני - מפני שנאת חינם

פרי צדיק לחמשה עשר באב אות ב'

אם כן מהו ענינו להיות עבור זה יום טוב גם היום לכלל ישראל. אמנם על פי דברינו יובן שביום הזה מתנוצץ התיקון של הפגמים מה שעל ידי זה נחרב הבית ועל ידי התיקון של הפגמים נזכה לבנין בית המקדש שיבנה בימינו באותו יום.

עמוס ח׳:י׳

(י) וְהָפַכְתִּ֨י חַגֵּיכֶ֜ם לְאֵ֗בֶל וְכָל־שִֽׁירֵיכֶם֙ לְקִינָ֔ה וְהַעֲלֵיתִ֤י עַל־כָּל־מָתְנַ֙יִם֙ שָׂ֔ק וְעַל־כָּל־רֹ֖אשׁ קָרְחָ֑ה וְשַׂמְתִּ֙יהָ֙ כְּאֵ֣בֶל יָחִ֔יד וְאַחֲרִיתָ֖הּ כְּי֥וֹם מָֽר׃

Amos 8:10
(10) I will turn your festivals into mourning And all your songs into dirges; I will put sackcloth on all loins And tonsures on every head. I will make it mourn as for an only child, All of it as on a bitter day.
תענית ל״א א:ט׳

אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמ' (ישעיהו כה, ט) ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו:

Taanit 31a:9
The tractate concludes with a statement related to the topic of dancing. Ulla of the city of Bira’a said that Rabbi Elazar said: In the future, in the end of days, the Holy One, Blessed be He, will arrange a dance of the righteous, and He will be sitting among them in the Garden of Eden, and each and every one of the righteous will point to God with his finger, as it is stated: “And it shall be said on that day: Behold, this is our God, for whom we waited, that He might save us. This is the Lord; for whom we waited. We will be glad and rejoice in His salvation” (Isaiah 25:9). God will be revealed, so that every righteous individual will be able to say: This is our God, as though they were pointing at Him with a finger.