Save " מתוך ההפכה"
מתוך ההפכה
סבא שלי, נפתלי לאו לביא ז"ל היה איש אשכולות ורב פעלים. סיפורו כניצול שואה התפרסם בהיותו נצר למשפחת רבנים ענפה, ששמר על אחיו הקטן לולק, לימים, הרב הראשי של מדינת ישראל, הרב ישראל מאיר לאו.
אל סיפורו אני ניגשת בחיל ורעדה, ככהן הנכנס לפני ולפנים ומקווה שדף זה יהווה חלק, גם אם קטן, בזכרון השואה ובפרט בזכרון סיפורו של סבא.
בסרטון הבא, מספר הרב ישראל מאיר לאו אודות הניגון ''מקדש מלך'' במחנה העבודה צ'נסטוחובה.
סיפור זה הוא אפיזודה אחת מתוך מסכת ארוכה של תופת וייסורים.
בשנים האחרונות התפרסם הסיפור במיוחד הודות לפרוייקט בשם "ניגונים שעלו מן האפר" בהובלת הרב תמיר גרנות בשיתוף עם המוזיקאים חיליק פרנק ונאור כרמי.
רבים מצאו בסיפור זה ביטוי לרגע של געגוע, כמיהה ותפילה בתוך אימי השואה.
אחזור לעסוק בסיפור זה, אך ראשית אתמקד בניגון עצמו במצב של חידלון וייאוש.
דברים אלה למדתי מתוך שיעורו הכתוב של הרב תמיר גרנות באתר VBM, השיעור המלא נמצא כאן, (ושם שיעורים נוספים של הרב גרנות העוסקים באמונה לנוכח השואה).
הגמרא במסכת ערכין מתארת כלי נגינה מופלא שניגנו בו בבית המקדש ושמו ''מגרפה'' שהיו יוצאים ממנו "אלף מיני זמר":
אמר רבא בר שילא אמר רב מתנה אמר שמואל:
מגריפה היתה במקדש, עשרה נקבים היו בה.
כל אחד ואחד מוציא עשרה מיני זמר - נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר.
במתניתא תנא:
היא אמה, וגבוה אמה, וקתא (=ידית) יוצא הימנה ועשרה נקבים היו בה, כל אחד מוציא מאה מיני זמר - נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר.
Rava bar Sheila said that Rav Mattana said that Shmuel said: There was an instrument called magreifa in the Temple. There were ten holes in it and each and every one would emit ten types of tone. It therefore emerges that the entire instrument emitted one hundred types of tone. It was taught in a baraita: The magreifa was one cubit wide and one cubit tall, and a handle protruded from it. It was hollow and there were ten holes in it and each one would produce one hundred types of tone. It therefore emerges that that the entire instrument emitted one thousand types of tone. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: And your mnemonic to remember which of these two statements was said by Shmuel and which was taught in a baraita is that the baraita expresses itself with exaggeration, as it is common for baraitot to exaggerate numbers.
מימרא זו מעלה שאלה-
מדוע כלי נגינה כה מופלא נקרא בשם "מגרפה"?
מסביר רש"י:
מגריפה - שבה גורפין את דשן המזבח.
רש"י מסביר שהמגרפה אכן נועדה לגרוף ושימשה לגרוף את הדשן שנותר במזבח לאחר הקרבת הקורבנות.
אך גם הסבר זה לא פותר את התמיהה:
מה לכלי המגרפה ולכלי הנגינה, מדוע לחבר ביניהם? יתירה מזאת, כיצד כלי טכני כל כך מגיע לרמת ניגון מפותחת ומופלאה כל כך?
תשובה לכך הציע האדמו"ר מפיאסצנה, ר' קלונימוס קלמיש שפירא בספרו ''אש קודש''.
האדמו"ר מפיאסצנה כתב את דרשותיו בגטו וורשה ויש בהן עיסוק מתמיד, עמוק וכואב, בהתמודדות האמונית של היהודי בשואה. קישור להרחבת הקריאה על אודותיו כאן.
נביא כאן קטע מדרשתו, על אף שהיא אינה פשוטה להבנה:
"ואפשר להבין מעט יותר, גם לפי השגתנו הקטנה,
כי נודע שד' יסודות נמשכים מד' אותיות הוי', ויסוד העפר נמשך מאות יהוה אחרונה שבשם שהיא בחינת מלכות, לכן כשהיא נפרדת לגמרי חס וחלילה ונופלת, אז נעשה בחינת "מפריד אלוף לא יראה מאורות" ופגם הלבנה שעצמה חשכה, וכשמתעוררת להתייחד עם דודה שרה שירה כנודע, וכמו שאמרו לעורר את חבצלת השרון לשיר וכו' גילת ורנן וכו',
ואז אדרבה, ההתרחקות שמקודם מעוררת תשוקתה ושירתה כדי להתייחד. והוא העניין בשיר השירים שנאמר בה התקרבות והתרחקות, 'דודי חמק עבר' (שיר השירים יהוה, ו) ואז נעשה בחינת 'נפשי יצאה בדברו' כנודע, היינו שע"י ההתרחקות נתעוררה השירה שמתעוררת בתשוקה יתירה.
כמו שרואים גם באב ובן שכשמתרחקים זה מזה מתעוררת אהבתם יותר,
וזהו עניין קול הזמר במגרפה של הדשן מיסוד העפר שעל ידי הכבדות מתעוררת יותר לתשוקה ולשירה, עד שברגלים לא היו מדשנים שאז הוא נוי למזבח, ומעורר יותר את הייחוד"
אש קודש, עמ' קמ"ו
יסוד העפר בנפש הוא היסוד של הכבדות, הספקנות והייאוש.
הדשן שנערם במזבח הוא אפרם של הקורבנות. כאשר אדם מקריב קורבן ונפגש עם האפר (יסוד העפר) הוא חווה בעוצמה את הקרבת הקורבן תחת חייו שלו או של היקרים לו. במובן מסוים זהו מפגש עם שבריריות החיים, מפגש שעלול להביא לכובד גדול מנשוא בנפש, לאבד את התכלית ולשקוע בעצב.
האדמו"ר מפיאסצנה מסביר שבדיוק חוויית ניתוק ושקיעה זו בנפש, היא שמייצרת המיה של געגוע - הנפש רוצה לחזור למקור החיות שלה, לחזור לעצמה.
הניגון הזה של הגעגוע הוא שהופך את המגרפה לכלי מופלא שמלא באלף מיני זמר והוא שמעלה את הנשמה למקורה. זהו ניגון שעולה מתוך האפר.
האדמו"ר מפיאסצנה מכוון את דבריו היטב לחסידיו שנמצאים עמו בתופת השואה. הוא מכוון היטב ללבם השוקע והנופל לייאוש. הוא אינו מנסה להתעלם מהקושי או למחוק אותו, אלא להציע להקשיב לו ולתת לגעגוע ולהמיה להישמע ולחבר את הנשמה אל מעבר לקושי שמושך מטה.
דרשה זו מחדדת עבורי את פעולתו של הניגון על האדם העומד בעומק ייאושו, ובאופן אישי יותר- את פעולתו של הניגון על סבי.
למחנה צ'נסטוחובה הגיע סבא לאחר ימים של נסיעה בקרון הבקר הנורא, במהלכה כמעט ואיבד את אחיו והציל אותו בגבורה עילאית. הוא היה תשוש מבכיו של אחיו לולק, שלא פסק מאז הוכנסו לקרון הרכבת והופרדו בשבריר של שניה מאמם, חיה לאו הי"ד, שברגע של תושיה הבינה שסיכויי ההישרדות של בנה הצעיר גדולים יותר עם אחיו הנער.
כאשר מהלך העניינים הידרדר ונהיה ברור שהרגע הבא שמגיע הוא תמיד גרוע וקשה יותר, כאשר מצא עצמו סבא כאסיר חסר כל שעליו למצוא דרך לדאוג לאחיו,
באותם רגעי ייאוש שמע סבא את הניגון המוכר מקרקוב.
כאשר לניגון זה מתווספות המילים מ''לכה דודי'' המבקשות לצאת מתוך ההפיכה ואת חמלתו של הקב"ה, הניגון מקבל משמעות גדולה אף יותר.
מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה
קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה
רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא
וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָּה
O Holy Place of the King, city of sovereignty Arise, escape from the midst of the chaos Long have you sat in the valley of tears And He will grant mercy, mercy upon you
בספר "עם כלביא" כתב סבא את קורותיו. בדפים אלה (עמ' 99-102) נמצא סיפורו של הניגון:
לעילוי נשמת הרבנית חיה לאו הי"ד
ובנם הילד שמואל יצחק הי"ד
ארץ אל תכסי דמם