המקבל עליו בקנין לידון עם חבירו לפני עכו"ם אינו כלום ואסור לידון בפניהם ואם קבל עליו שאם לא ילך בפניהם יהיה עליו כך וכך לעניים אסור לילך לדון עמו לפני עכו"ם וחייב ליתן מה שקבל עליו לעניים ויש מי שאומר שאין ב"ד מוציאין ממנו אלא מודיעין אותו שחל הנדר עליו:
Whosoever accepted by means of a Kinyan to be tried before a heathen [Court], — [the law is that] it has no legal effect and it is forbidden to be tried before them.18Tur on the authority of Ba‘al ha-Terumoth derived from Alfasi. Not found in cur. edd. of Ba‘al ha-Terumoth — BaḤ. Even if one of the litigants will thereby enjoy more rights in the heathen than in the Israelite Courts, it has no legal consequences — Asheri Resp., Tummim contra M.E. Thus A.H. , supra § 22, 2 and notes. However, if one accepted [in the presence of witnesses]19Thus in B.Yos. that if he will not go [and be tried] before them [the heathens], [then] he will be obliged to give such and such a sum [of money] to the poor, — [the law is that] he is forbidden to go and be tried with him [his adversary] before a heathen [Court] and he is obliged to give whatever he undertook [to contribute] to the poor.20For vows take effect under these conditions. This is similar to a case where one vows that if he will not profane the Sabbath he will be bound to donate a certain sum towards charity, for although he must observe the Sabbath in any case, yet his vow takes effect — Alfasi Resp. Thus M.E., A.H. There is [an authority] who states that the [Jewish] Court of Law does not exact [this pledge] from him [against his will] save that they inform him that the vow takes effect upon him.21Thus Ba‘al ha-Terumoth on the authority of Alfasi. For this is regarded as a mere Asmakta — Tummim.
א"ל רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא ניחא לי דאיעביד מצוה מאי א"ל תנינא במה דברים אמורים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה
פ״ו ב
מכין אותו עד שתצא נפשו:
Rav Kahana said to Rav Pappa: According to your opinion, that you say the repayment of a creditor is a mitzva, if the debtor said: It is not amenable to me to perform a mitzva, what would be the halakha? If there is no obligation to repay a loan other than to perform a mitzva, then what happens if someone is not interested in performing the mitzva? He said to him: We already learned this halakha in a baraita: In what case is this statement said, that one is liable to receive forty lashes for committing a transgression? It is said with regard to negative mitzvot. However, with regard to positive mitzvot, for example, if the court says to someone: Perform the mitzva of the sukka, and he does not do so, or: Perform the mitzva of the palm branch, and he does not do so, the court strikes him an unlimited number of times, even until his soul departs, in order to force him to perform the mitzva. The payment of a debt is a positive mitzva, and one who refuses to pay a debt can be compelled to do so in this manner.
לדידך דאמרת כו' - במסכת ערכין בפ' שום היתומין (דף כב.):
ויש מי שאומר שאין ב"ד כו'. כ"כ בה"ת בשם הרי"ף והטור הביאו ולא מצאתי מי שחולק ע"ז שיסבור שהב"ד מוציאין ממנו וגם בד"מ לא הביא כאן שום דעה שחולק ע"ז ואפשר לומר שזה תלוי במ"ש שכל מצות עשה שמתן שכרן בצדה אין ב"ד מוזהרין עלי' שפירשו הרמב"ן שאין ב"ד עונשין עלי' אבל אם ירצו הב"ד יכולין להוציא מידו בע"כ כמ"ש לקמן בסי' צ"ו [צ"ז] וק"ז ובי"ד ר"ס ר"מ ע"ש וכ"ש בזה. שקבל עליו בתורת נדר והיותר נראה לומר דדרך המחבר לכתוב כן אף שאין בו פלוגתא וכמ"ש ל' בס' י"ו ס"ב ע"ש:
תניא הלל הזקן אומר בשעת המכניסין פזר בשעת המפזרים כנס ואם ראית דור שהתורה חביבה עליו פזר שנאמר יש מפזר ונוסף עוד ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס שנאמר עת לעשות לה׳ הפרו תורתך
With regard to this verse, it was taught in a baraita that Hillel the Elder says: At the time of gathering, if the Sages of the generation see to it that the Torah remains the purview of the few, disseminate it to the public at large. At the time of dissemination, gather, and leave it to others to disseminate the Torah. And if you see a generation for whom Torah is beloved, disseminate, as it is stated: “There is who scatters, and yet increases” (Proverbs 11:24). However, if you see a generation for whom Torah is not beloved, gather; do not cause the Torah to be disgraced, as it is stated: “It is time to work for the Lord; they have made void Your Torah.” Preventing Torah study in that situation is a manifestation of work for the Lord.
ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס - ואל תטיל דברי תורה לבזיון:
הפרו תורתך - מלפזרה בשעה שהכנוס לשם שמים:
שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק א סימן ח
קבלתי מכתבכם בדבר הרשע בא כח של בית חרושת כשר אשר זייף חותמות ותלה אותם על נבלות וטרפות ומכר ליהודים בתור כשרות, שהנידון הוא אם למסרו לערכאות המדינה שידונו קשה בכסף ובמאסר, או שידונו אותו הרבנים בדיני ישראל.
לע"ד אף שפשעו גדול מאד וכנראה אינו בעל תשובה כלל, מ"מ כל זמן שלא ראינו שדייני ישראל אינם יכולים להפסיקו אין לדונו בערכאות משני טעמים.
חדא דאפילו לא ידונו בערכאות אלא כדיני התורה אסור לדון בערכאות כדאיתא בחו"מ ר"ס כ"ו.
ועוד הא ודאי הם ידונו במאסר ובממון שלא כדיני ישראל שאז יש לחוש לאיסור מסור, שאסור למסור ישראל ביד עכו"ם בין בגופו בין בממונו ואפילו היה רשע ובעל עבירות כדאיתא בחו"מ סימן שפ"ח סעיף ט'.
ורק כשיראו שאין דייני ישראל יכולים להפסיקו אז יש היתר, אחר שיתרו בו שיתבעו אותו לערכאות דהוא כ"ש מממון דכשאינו יכול להציל בדייני ישראל שרשאי ברשות ב"ד לילך לערכאות ולתבוע בדיניהם כדאיתא שם בסעיף ב' וכ"ש הכא שהוא שלא להכשיל כמה בנ"א באיסורים, וגם הא איכא תרווייהו דהוא גם שלא להונות שהוא גם תביעת ממון.
וגם בלא זה הא אפשר שיכחיש וישבע בערכאות ויגרמו שישבע שבועת שוא, שאף על המשביעין איכא עונש ח"ו כדאיתא בשבועות דף ל"ט. ואף שרש"י פי' התם שהוא מטעם שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן שהכא לא שייך זה, הוא רק טעם להתיר כשלא יוכלו דייני ישראל להפסיקו ומוכרחין לתבעו בערכאות אין להם לחוש לזה שישבע שבועת שוא. אבל כשיכולים להפסיקו בדייני ישראל יש לאסור גם בשביל שיגרמו שישבע שבועת שוא, ועיין בסמ"ע סימן פ"ז ס"ק ס"א שמדייק מלשון הש"ע שגם מה שלא נתפשר עמו נחשב לגורם שבועת שוא ונענש ובפרישה ס"ק ל' איתא עוד יותר שגם על מה שלא מחל הכל כדי שלא ישבע נענש, והכא שאין שייך למחול משום שהוא למנוע איסורא יש להתיר כשלא אפשר ע"י דייני ישראל אבל כשאפשר הרי ודאי יש להחשיבו גורם לשבועת שוא.
ולכן נראה לע"ד שמתחלה ידונו אותו בועד הרבנים בכל מה שבידם והעיקר לפוסלו מלמכור דברים כשרים ואם לא יציית אז יביאוהו לדון בערכאות. ידידו, משה פיינשטיין
קבלתי מכתבכם בדבר הרשע בא כח של בית חרושת כשר אשר זייף חותמות ותלה אותם על נבלות וטרפות ומכר ליהודים בתור כשרות, שהנידון הוא אם למסרו לערכאות המדינה שידונו קשה בכסף ובמאסר, או שידונו אותו הרבנים בדיני ישראל.
לע"ד אף שפשעו גדול מאד וכנראה אינו בעל תשובה כלל, מ"מ כל זמן שלא ראינו שדייני ישראל אינם יכולים להפסיקו אין לדונו בערכאות משני טעמים.
חדא דאפילו לא ידונו בערכאות אלא כדיני התורה אסור לדון בערכאות כדאיתא בחו"מ ר"ס כ"ו.
ועוד הא ודאי הם ידונו במאסר ובממון שלא כדיני ישראל שאז יש לחוש לאיסור מסור, שאסור למסור ישראל ביד עכו"ם בין בגופו בין בממונו ואפילו היה רשע ובעל עבירות כדאיתא בחו"מ סימן שפ"ח סעיף ט'.
ורק כשיראו שאין דייני ישראל יכולים להפסיקו אז יש היתר, אחר שיתרו בו שיתבעו אותו לערכאות דהוא כ"ש מממון דכשאינו יכול להציל בדייני ישראל שרשאי ברשות ב"ד לילך לערכאות ולתבוע בדיניהם כדאיתא שם בסעיף ב' וכ"ש הכא שהוא שלא להכשיל כמה בנ"א באיסורים, וגם הא איכא תרווייהו דהוא גם שלא להונות שהוא גם תביעת ממון.
וגם בלא זה הא אפשר שיכחיש וישבע בערכאות ויגרמו שישבע שבועת שוא, שאף על המשביעין איכא עונש ח"ו כדאיתא בשבועות דף ל"ט. ואף שרש"י פי' התם שהוא מטעם שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן שהכא לא שייך זה, הוא רק טעם להתיר כשלא יוכלו דייני ישראל להפסיקו ומוכרחין לתבעו בערכאות אין להם לחוש לזה שישבע שבועת שוא. אבל כשיכולים להפסיקו בדייני ישראל יש לאסור גם בשביל שיגרמו שישבע שבועת שוא, ועיין בסמ"ע סימן פ"ז ס"ק ס"א שמדייק מלשון הש"ע שגם מה שלא נתפשר עמו נחשב לגורם שבועת שוא ונענש ובפרישה ס"ק ל' איתא עוד יותר שגם על מה שלא מחל הכל כדי שלא ישבע נענש, והכא שאין שייך למחול משום שהוא למנוע איסורא יש להתיר כשלא אפשר ע"י דייני ישראל אבל כשאפשר הרי ודאי יש להחשיבו גורם לשבועת שוא.
ולכן נראה לע"ד שמתחלה ידונו אותו בועד הרבנים בכל מה שבידם והעיקר לפוסלו מלמכור דברים כשרים ואם לא יציית אז יביאוהו לדון בערכאות. ידידו, משה פיינשטיין
שו"ת הר צבי יורה דעה סימן קנח ד"ה וכן מה
וכן מה שהסתפק אם יש לדרוש להוציא לפועל את חוקי העזר למען השבת, שבזה יגרום למסור בערכאות את העבריינים. אני תמה על ספק שכזה. הרי מחללי שבת בפרהסיא דינם כעכו"ם, והרי הם מומרים לכל התורה ובודאי חוב קדוש הוא לרודפם בכל מה שאפשר ומכ"ש לגרום להם קנסות של מה בכך, אולי ישובו מרעתם. והרי מעשה שהיה בירושלים לפנים שהמיתו מי שרכב על סוס בשבת אף על פי שאין בזה חיוב מיתה מן התורה, ובכ"ז ראו שהשעה צריכה לכך כדי לגדור גדר, מכש"כ לענין קנסות, חוב קדוש הוא שלא לשתוק על חורבן התורה שזה רדיפה לכלל ישראל.
וכן מה שהסתפק אם יש לדרוש להוציא לפועל את חוקי העזר למען השבת, שבזה יגרום למסור בערכאות את העבריינים. אני תמה על ספק שכזה. הרי מחללי שבת בפרהסיא דינם כעכו"ם, והרי הם מומרים לכל התורה ובודאי חוב קדוש הוא לרודפם בכל מה שאפשר ומכ"ש לגרום להם קנסות של מה בכך, אולי ישובו מרעתם. והרי מעשה שהיה בירושלים לפנים שהמיתו מי שרכב על סוס בשבת אף על פי שאין בזה חיוב מיתה מן התורה, ובכ"ז ראו שהשעה צריכה לכך כדי לגדור גדר, מכש"כ לענין קנסות, חוב קדוש הוא שלא לשתוק על חורבן התורה שזה רדיפה לכלל ישראל.
שו"ת בצל החכמה חלק ד סימן לז
העולה להלכה:
העולה להלכה:
- א) הוזמן לדין ע"י רב יחידי שנתמנה מאת הקהלה לדון ולהורות וסירב לבא, דינו כמסרב לדין.
- ב) ליתן רשות לתבוע את המסרב בערכאותיהם צריך לכתחילה בי"ד של שלשה
- ג) סירב לבא לפי הזמנת רב יחידי, יצרף עמו אותו רב עוד שנים ליתן רשות, אבל כל בי"ד של ג', גם בלי צירוף הרב המזמין, בכחם ליתן רשות לתבוע את המסרב בערכאותיהם
- ד) רב יחידי שנתן רשות לתבוע את המסרב בערכאותיהם, אין מזחיחין אותו
- ה) אשה שסירבה לבא לדין עם בעלה, אפשר להתיר לו לישא אחרת.
שו"ת מנחת יצחק חלק ה סימן קא
לכופו ע"י ערכאות לקיים פס"ד מאת הב"ד
והנני רק להוסיף איזה מילין, שבנד"ד שכבר הי' פס"ד, הרי הביא באורים (סי' כ"ו אות ה') בשם הכנה"ג בשם הרש"ך, דאם יש לו פס"ד מב"ד ישראל, יכול לכופו ע"י עכו"ם לקיים הפס"ד, והגם שכתב ע"ז באורים שם, דלפמ"ש לעיל, לא מצי למיעבד דינא לנפשי', ולהציל שלו ע"י עכו"ם, אם לא בגבר אלם עיין שם, הנה בנד"ד, אחרי כל המבואר בגופא דעובדא, בודאי לא הוי פחות מגבר אלם, ותו לא מידי.
לכופו ע"י ערכאות לקיים פס"ד מאת הב"ד
והנני רק להוסיף איזה מילין, שבנד"ד שכבר הי' פס"ד, הרי הביא באורים (סי' כ"ו אות ה') בשם הכנה"ג בשם הרש"ך, דאם יש לו פס"ד מב"ד ישראל, יכול לכופו ע"י עכו"ם לקיים הפס"ד, והגם שכתב ע"ז באורים שם, דלפמ"ש לעיל, לא מצי למיעבד דינא לנפשי', ולהציל שלו ע"י עכו"ם, אם לא בגבר אלם עיין שם, הנה בנד"ד, אחרי כל המבואר בגופא דעובדא, בודאי לא הוי פחות מגבר אלם, ותו לא מידי.
שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן יא
דבר פשוט ומובן הוא, שא"א לסרב לבוא לדין מחמת שטוען שבעל דינו הלך לערכאות לקבל עיקול למנוע הצד שכנגדו מלגבות ממונו, דאין להחשיב זה כהליכה לערכאות. וגם פשוט הוא, שאם זה שמסרב עתה לדין באמת בעצמו הקדים הצד שהשיג העיקול, והלכו מקודם לערכאות, שזה סתם טעות וגם עולה להם, לטעון עכשיו בצדקתם שהם פטורים לבוא לדין מחמת שגם הצד שכנגדם הלך לערכאות.
ובענין אחד שמת בלי בנים וצוה לחלק מממונו למוסדות ולאחדים מידידיו חוץ מרכוש גדול שהשאיר לאשתו, ואשתו עכבה הדבר. ומוסד אחד תבעה בערכאות וניצח, וכעת אם יחתמו שאר התובעים על התביעה דערכאות יזכו גם הם, הנה נ"ל יש להתיר להם לעשות כן מכיון שעבור כתובתה ונדונייתה ומזונותיה השאיר הון גדול והיא אינה יורשת שלו מדינא והמעות מונחים בבאנק /בבנק/ תחת השגחת הערכאות שיתנו רק למי שצוו, ולכן אין מקום להצריכם לתובעה מתחלה אצל דייני ישראל ורשאי כל אחד לומר להערכאות שרוצה בהממון שנותן לו בהצואה.
דבר פשוט ומובן הוא, שא"א לסרב לבוא לדין מחמת שטוען שבעל דינו הלך לערכאות לקבל עיקול למנוע הצד שכנגדו מלגבות ממונו, דאין להחשיב זה כהליכה לערכאות. וגם פשוט הוא, שאם זה שמסרב עתה לדין באמת בעצמו הקדים הצד שהשיג העיקול, והלכו מקודם לערכאות, שזה סתם טעות וגם עולה להם, לטעון עכשיו בצדקתם שהם פטורים לבוא לדין מחמת שגם הצד שכנגדם הלך לערכאות.
ובענין אחד שמת בלי בנים וצוה לחלק מממונו למוסדות ולאחדים מידידיו חוץ מרכוש גדול שהשאיר לאשתו, ואשתו עכבה הדבר. ומוסד אחד תבעה בערכאות וניצח, וכעת אם יחתמו שאר התובעים על התביעה דערכאות יזכו גם הם, הנה נ"ל יש להתיר להם לעשות כן מכיון שעבור כתובתה ונדונייתה ומזונותיה השאיר הון גדול והיא אינה יורשת שלו מדינא והמעות מונחים בבאנק /בבנק/ תחת השגחת הערכאות שיתנו רק למי שצוו, ולכן אין מקום להצריכם לתובעה מתחלה אצל דייני ישראל ורשאי כל אחד לומר להערכאות שרוצה בהממון שנותן לו בהצואה.
שו"ת מנחת יצחק חלק ט סימן קנה
א וע"ד שאלתו בביתו שדר בו וגם יש דיורים ישראלים שדרים בו, והמנהג שהבעלי בתים יש להם אגודה שיודעים תמיד החוקים החדשים, והם מסדרים הכל לב"ב אם יש סכסוך וכדומה, אבל להבדיל אם השוכר ישראל יודע שאין כב' הולך לדיניהם, עושים מה שרוצים ויש לו מזה כ"פ בלבול הדעת, ע"כ רוצה לעשות שטר מכירה עם האגודה כדרך שעושים, שטר מכירת חמץ, ממילא אם יש סכסוך אז הם הבעלי בתים, ובזה מבקש עצה באיזה אופן יכולין לעשות זה עכ"ד.
הנה כבר דנו הפוסקים ע"ד ההיתר מכירת חמץ, מטעם די"ל דהוי הערמה, וכמה קולמוסין נשתברו ע"ז, ובצירוף ביטול חמצם התירו, אבל כ"ז ל"ש בנד"ד, ובכן לענ"ד יכול למסור הענינים לבאי כחו לגמור עמהם בטוב ובדרך משא ומתן, אבל אם צריכים להביא הדברים לפני יודעי דת ודין יש להזמין את הנתבעים לד"ת ואם יסרבו לבוא, יתנו הבד"צ רשות ב"ד להביא הדברים לפני ערכאות, וכמנהג בכל בתי דינים.
ב וע"ד אשה ישראלית מחללת שבת בפרהסיא, וגם בנה מחלל שבת ודר עם נכרית ל"ע, ועזבה את הדירה בחוב כמו אלפיים דולר, והאגודה הבונד כתבו לה מכתב קשה לשלם החוב, ולא צייתה להם, ובזה כתב כבודו דיש לו רשות לילך לדיניהם, דהנה קיי"ל מחלל שבת בפרהסיא הוי כמומר לכל התורה כולה, ואיתא בש"ע בכסף הקדשים וז"ל שבפשיטות כל מומר גם ששייך בו אף על פי שחטא ישראל הוא מ"מ לגבי משפט הו"ל כנכרי ממש וכו' עכ"ל.
הנה בכסף הקדשים שם מיירי רק שב"ד של ישראל ידונו ליהודי שכנגדו בין כפי זכותו עפ"י משפטי התוה"ק בין כפי זכותו עפ"י עש"ג עיין שם, אבל לא היכא שאפשר להוציא ממנו בב"ד של ישראל, לדון עמו בערכאות..
ולהלכה למעשה יש ליקח רשות ב"ד, או כפי הנהוג אצלינו לשלוח הזמנה א' במקום שלשה, ולהתרות שאם לא תבוא לדינא יותן להתובע רשות לילך בערכאות, או אם הב"ד יחליטו שהיא בכלל אלם ולא ציית דינא א"צ להזמינה לדין, אלא יותן בלא זה רשות לילך עמה בערכאות כנלענ"ד. ואסיים בברכה שהשי"ת ימלא כל משאלות לבו לטובה. החותם בברכה. יצחק יעקב ווייס.
א וע"ד שאלתו בביתו שדר בו וגם יש דיורים ישראלים שדרים בו, והמנהג שהבעלי בתים יש להם אגודה שיודעים תמיד החוקים החדשים, והם מסדרים הכל לב"ב אם יש סכסוך וכדומה, אבל להבדיל אם השוכר ישראל יודע שאין כב' הולך לדיניהם, עושים מה שרוצים ויש לו מזה כ"פ בלבול הדעת, ע"כ רוצה לעשות שטר מכירה עם האגודה כדרך שעושים, שטר מכירת חמץ, ממילא אם יש סכסוך אז הם הבעלי בתים, ובזה מבקש עצה באיזה אופן יכולין לעשות זה עכ"ד.
הנה כבר דנו הפוסקים ע"ד ההיתר מכירת חמץ, מטעם די"ל דהוי הערמה, וכמה קולמוסין נשתברו ע"ז, ובצירוף ביטול חמצם התירו, אבל כ"ז ל"ש בנד"ד, ובכן לענ"ד יכול למסור הענינים לבאי כחו לגמור עמהם בטוב ובדרך משא ומתן, אבל אם צריכים להביא הדברים לפני יודעי דת ודין יש להזמין את הנתבעים לד"ת ואם יסרבו לבוא, יתנו הבד"צ רשות ב"ד להביא הדברים לפני ערכאות, וכמנהג בכל בתי דינים.
ב וע"ד אשה ישראלית מחללת שבת בפרהסיא, וגם בנה מחלל שבת ודר עם נכרית ל"ע, ועזבה את הדירה בחוב כמו אלפיים דולר, והאגודה הבונד כתבו לה מכתב קשה לשלם החוב, ולא צייתה להם, ובזה כתב כבודו דיש לו רשות לילך לדיניהם, דהנה קיי"ל מחלל שבת בפרהסיא הוי כמומר לכל התורה כולה, ואיתא בש"ע בכסף הקדשים וז"ל שבפשיטות כל מומר גם ששייך בו אף על פי שחטא ישראל הוא מ"מ לגבי משפט הו"ל כנכרי ממש וכו' עכ"ל.
הנה בכסף הקדשים שם מיירי רק שב"ד של ישראל ידונו ליהודי שכנגדו בין כפי זכותו עפ"י משפטי התוה"ק בין כפי זכותו עפ"י עש"ג עיין שם, אבל לא היכא שאפשר להוציא ממנו בב"ד של ישראל, לדון עמו בערכאות..
ולהלכה למעשה יש ליקח רשות ב"ד, או כפי הנהוג אצלינו לשלוח הזמנה א' במקום שלשה, ולהתרות שאם לא תבוא לדינא יותן להתובע רשות לילך בערכאות, או אם הב"ד יחליטו שהיא בכלל אלם ולא ציית דינא א"צ להזמינה לדין, אלא יותן בלא זה רשות לילך עמה בערכאות כנלענ"ד. ואסיים בברכה שהשי"ת ימלא כל משאלות לבו לטובה. החותם בברכה. יצחק יעקב ווייס.
שו"ת שבט הלוי חלק ד סימן קפג
דבר פשוט הוא כי מי שמסרב ללכת לבי"ד הקבוע אפי' ג' הדיוטות יכולים לכופו לדינא עיין חו"מ סי' ג' בזה, ועיין בשו"ע סי' י"ב וסוס"י י"ד בזה, ועוד כיון דכ' הרא"ש הנזכר בתשובה שם שחייב אדם להציל עשוק מיד עשקו בכל טצדקי דמצי למיעבד, ודומה גם לכפי' ואפי' הכאה שיש ברשות בי"ד להכותו ולכופו כהאי דכתובות פ"ו ע"א דכופין אותו.. א"כ הרי כ' בנה"מ חו"מ סי' ג' דדין זה דכופין לא צריך בי"ד וכל אדם מצוה ע"ז כאשר הוכיח מש"ס ב"ק כ"ח יע"ש - ואף דקצוה"ח דעתו דדין זה דכתובות בכלל מילי דכפי' דעלמא דבעינן בי"ד גמור, מ"מ גם הוא מודה בספרו משובב לנתיבות שם דרק לענין הכאה עד שתצא נפשו אבל לכפי' בעלמא לא בעינן בי"ד וכל אדם מצווה להפריש חבירו מעושק וגזל.
נוסף לזה הרי איכא דעת התומים סי' ד' דמדין עביד דינא לנפשי' לא בעינן רשות בי"ד יע"ש, וסתימת הפוסקים אינו כן, - איברא הרי כ' בכנה"ג סי' י"ד וכו' - דדעת הרא"ש ורב פלטאי גאון נוטה דמסרב לא בעינן רשות בי"ד כלל, ויכול להזמינו לערכאות, דלא כסתימת השו"ע סי' כ"ו, ונהי דא"א לחלוק על המפורש בשו"ע דבעינן רשות בי"ד והוא לשון הרמב"ם, מ"מ מצאתי בשו"ת טוטו"ד דהמנהג עכשיו שלא להקפיד על רשות בי"ד אם מסרב ללכת לדינא, ונהי דקשה לסמוך ע"ז לבד, אבל הכא דרוצה להוציא עצמו מכל דין, וגם נראה לרב מובהק יושב על מדין להזמינו כדת אם יסרב גם לזה בודאי מכל הנ"ל יראה שיצאנו גם לידי חובת רשות בי"ד, הגם שכב' מחותני הה"ג הצ' יראה לו דמש"כ מהרש"ם ח"ד סוס"י ק"ה הוא דוקא ברב שנתקבל מקהלתו דאז גם יחיד נחשב כמו בי"ד, מ"מ לענ"ד יראה כנ"ל דהמעיין ביש"ש ב"ק שם יראה דדעת רוב הפוסקים דבי"ד לאו דוקא - דהה"ד טובי ומנהיגי קהל - ועכ"פ לא גרע מורה הוראה ומובהק מטובי הקהלה וכיון שבעיניו יראה שיש כאן דין מסרב וכוונתו לשמים יצאנו בזה גם נגד דין רשות בי"ד, וכבר כ' המהרש"ל ביש"ש ב"ק שם דרשות בי"ד רק תקנה אחרונה יע"ש
דבר פשוט הוא כי מי שמסרב ללכת לבי"ד הקבוע אפי' ג' הדיוטות יכולים לכופו לדינא עיין חו"מ סי' ג' בזה, ועיין בשו"ע סי' י"ב וסוס"י י"ד בזה, ועוד כיון דכ' הרא"ש הנזכר בתשובה שם שחייב אדם להציל עשוק מיד עשקו בכל טצדקי דמצי למיעבד, ודומה גם לכפי' ואפי' הכאה שיש ברשות בי"ד להכותו ולכופו כהאי דכתובות פ"ו ע"א דכופין אותו.. א"כ הרי כ' בנה"מ חו"מ סי' ג' דדין זה דכופין לא צריך בי"ד וכל אדם מצוה ע"ז כאשר הוכיח מש"ס ב"ק כ"ח יע"ש - ואף דקצוה"ח דעתו דדין זה דכתובות בכלל מילי דכפי' דעלמא דבעינן בי"ד גמור, מ"מ גם הוא מודה בספרו משובב לנתיבות שם דרק לענין הכאה עד שתצא נפשו אבל לכפי' בעלמא לא בעינן בי"ד וכל אדם מצווה להפריש חבירו מעושק וגזל.
נוסף לזה הרי איכא דעת התומים סי' ד' דמדין עביד דינא לנפשי' לא בעינן רשות בי"ד יע"ש, וסתימת הפוסקים אינו כן, - איברא הרי כ' בכנה"ג סי' י"ד וכו' - דדעת הרא"ש ורב פלטאי גאון נוטה דמסרב לא בעינן רשות בי"ד כלל, ויכול להזמינו לערכאות, דלא כסתימת השו"ע סי' כ"ו, ונהי דא"א לחלוק על המפורש בשו"ע דבעינן רשות בי"ד והוא לשון הרמב"ם, מ"מ מצאתי בשו"ת טוטו"ד דהמנהג עכשיו שלא להקפיד על רשות בי"ד אם מסרב ללכת לדינא, ונהי דקשה לסמוך ע"ז לבד, אבל הכא דרוצה להוציא עצמו מכל דין, וגם נראה לרב מובהק יושב על מדין להזמינו כדת אם יסרב גם לזה בודאי מכל הנ"ל יראה שיצאנו גם לידי חובת רשות בי"ד, הגם שכב' מחותני הה"ג הצ' יראה לו דמש"כ מהרש"ם ח"ד סוס"י ק"ה הוא דוקא ברב שנתקבל מקהלתו דאז גם יחיד נחשב כמו בי"ד, מ"מ לענ"ד יראה כנ"ל דהמעיין ביש"ש ב"ק שם יראה דדעת רוב הפוסקים דבי"ד לאו דוקא - דהה"ד טובי ומנהיגי קהל - ועכ"פ לא גרע מורה הוראה ומובהק מטובי הקהלה וכיון שבעיניו יראה שיש כאן דין מסרב וכוונתו לשמים יצאנו בזה גם נגד דין רשות בי"ד, וכבר כ' המהרש"ל ביש"ש ב"ק שם דרשות בי"ד רק תקנה אחרונה יע"ש
שו"ת יביע אומר חלק ז - חושן משפט סימן ה
האשה הגישה תביעה לשלום בית בבית הדין רחובות, ומאידך הגישה תביעה למזונותיה מבעלה בבית המשפט החילוני, ובית המשפט אמנם פסק לה מזונות בהתאם לבקשתה, לאחר זמן הוזמנו הבעל והאשה לבית המשפט, והשופט ערך ביניהם "הסכם גירושין", אשר נאמר בו בין השאר, כי ביום מתן הגט לאשה יופסקו מזונותיה, ומוקד ההסכם נסב על ענין הדירה הרשומה על שם שניהם. לאחר זמן מה חזרה בה האשה מן ההסכם, לאחר שחתמה עליו, ודרשה שכל הדירה תועבר על שמה, השופט נפגע מהתנהגות האשה, ופסק לבטל לאלתר את חיוב מזונותיה מן הבעל. בראות האשה כן, חזרה אל בית הדין הרבני רחובות ופנתה בבקשה לחייב את בעלה במזונותיה, בית הדין דן בבקשתה ביום ג' מנחם אב תשמ"ג, ולאחר העיון פסק ביה"ד הנ"ל שאין להזדקק לתביעתה, הואיל ומתחילה פנתה לערכאות, וכמו שפסק הרמ"א בהגה בחו"מ (סי' כו סעיף א) בכיוצא בזה, והאשה הגישה ערעור לפנינו על פסק הדין של ביה"ד האיזורי רחובות.
ובנ"ד שהשופט נעלב על שהאשה חזרה בה מההסכם שערך ביניהם, ולכן פסק בשרירות לבו לבטל פס"ד של מזונותיה, הרי זה עיוות הדין, שנראה שפסק כן שלא כהלכה, ויכולה לחזור בה ולהתדיין בביה"ד שלנו. ועוד שהאשה טוענת שהעורך דין שלה הטעה אותה, והוא שהגיש תביעה בשמה למזונות בבית המשפט. ובאמת דהאידנא לאו כ"ע דינא גמירי, בחושבם שאין דין ערכאות על בתי המשפט החילוניים, מכיון שהם יהודים, ודינא דמלכותא דינא, ורק יחידי סגולה יודעים האמת שדין בתי המשפט כערכאות של גוים. לפיכך מכל הטעמים הנ"ל אנו מקבלים את הערעור של האשה, ומחזירים את התיק לבית הדין האיזורי שידון ויפסוק בדבר בקשת האשה למזונות. וכן הסכימו עמי לדינא חברי הרבנים הגאונים, רבי אליעזר יהודה ולדינברג שליט"א, ורבי אליעזר שפירא ז"ל. והנלע"ד כתבתי. עובדיה יוסף.
האשה הגישה תביעה לשלום בית בבית הדין רחובות, ומאידך הגישה תביעה למזונותיה מבעלה בבית המשפט החילוני, ובית המשפט אמנם פסק לה מזונות בהתאם לבקשתה, לאחר זמן הוזמנו הבעל והאשה לבית המשפט, והשופט ערך ביניהם "הסכם גירושין", אשר נאמר בו בין השאר, כי ביום מתן הגט לאשה יופסקו מזונותיה, ומוקד ההסכם נסב על ענין הדירה הרשומה על שם שניהם. לאחר זמן מה חזרה בה האשה מן ההסכם, לאחר שחתמה עליו, ודרשה שכל הדירה תועבר על שמה, השופט נפגע מהתנהגות האשה, ופסק לבטל לאלתר את חיוב מזונותיה מן הבעל. בראות האשה כן, חזרה אל בית הדין הרבני רחובות ופנתה בבקשה לחייב את בעלה במזונותיה, בית הדין דן בבקשתה ביום ג' מנחם אב תשמ"ג, ולאחר העיון פסק ביה"ד הנ"ל שאין להזדקק לתביעתה, הואיל ומתחילה פנתה לערכאות, וכמו שפסק הרמ"א בהגה בחו"מ (סי' כו סעיף א) בכיוצא בזה, והאשה הגישה ערעור לפנינו על פסק הדין של ביה"ד האיזורי רחובות.
ובנ"ד שהשופט נעלב על שהאשה חזרה בה מההסכם שערך ביניהם, ולכן פסק בשרירות לבו לבטל פס"ד של מזונותיה, הרי זה עיוות הדין, שנראה שפסק כן שלא כהלכה, ויכולה לחזור בה ולהתדיין בביה"ד שלנו. ועוד שהאשה טוענת שהעורך דין שלה הטעה אותה, והוא שהגיש תביעה בשמה למזונות בבית המשפט. ובאמת דהאידנא לאו כ"ע דינא גמירי, בחושבם שאין דין ערכאות על בתי המשפט החילוניים, מכיון שהם יהודים, ודינא דמלכותא דינא, ורק יחידי סגולה יודעים האמת שדין בתי המשפט כערכאות של גוים. לפיכך מכל הטעמים הנ"ל אנו מקבלים את הערעור של האשה, ומחזירים את התיק לבית הדין האיזורי שידון ויפסוק בדבר בקשת האשה למזונות. וכן הסכימו עמי לדינא חברי הרבנים הגאונים, רבי אליעזר יהודה ולדינברג שליט"א, ורבי אליעזר שפירא ז"ל. והנלע"ד כתבתי. עובדיה יוסף.
שו"ת יחוה דעת חלק ד סימן סה
שאלה: בהיות וידוע שלפי דין תורה אין הבנות יורשות את אביהן במקום שיש בנים, וזאת בניגוד לחוק המדינה שעל פיו דנים בבתי המשפט החילוניים שהבנות יורשות בשוה עם הבנים, האם מותר לפי ההלכה לבנות לתבוע חלקן בירושה בבית משפט חילוני, ולקבל צו ירושה בהתאם לחוק, בהסתמך על מאמר חז"ל דינא דמלכותא דינא?
תשובה: הנה בעיקר מה שאמרו חז"ל (בנדרים כ"ח ע"א ובבא קמא קי"ג ע"ב) דינא דמלכותא דינא, דעת רבים מגדולי הפוסקים שזהו רק בדברים שיש בהם תועלת למלכות עצמה, כגון בעניני מסים וארנוניות וכדומה, אבל בדברים שבין אדם לחבירו לא נאמר כלל זה.
וכן כתב בעל התרומות וזו לשונו: ואני קבלתי מרבותי שקבלו מדעת חכמי הצרפתים שלא נאמר דינא דמלכותא דינא כי אם בדברים שהם עסקי המלך, כגון עניני הדרכים והמכס והטסקא והמסים שלו, אבל בעסק שבין אדם לחבירו לא אמרו חכמים על זה דינא דמלכותא דינא. ע"ש...וכן פסק להלכה מרן בשלחן ערוך חשן משפט (סימן ס"ח סעיף א') כדעת הרי"ף והרמב"ם הנ"ל.
אמנם בחידושי הרמב"ן הביא שיטת הרמב"ם הנ"ל, ודחאה, והעלה שגם בדברים שאין בהם תועלת למלכות, יש לומר בהם דינא דמלכותא דינא, כל היכא דאיכא הורמנא דמלכא. ע"ש. וכן דעת הרשב"א..וכן הסכימו המאירי והר"ן גיטין שם. וכן דעת הרא"ש..וכן פסק הרמ"א בהגה חשן משפט (סימן ס"ח סעיף א') כדעת הרמב"ן וסיעתו. אלא שאנו אין לנו אלא דברי הרי"ף והרמב"ם וסיעתם ומרן השלחן ערוך..
אולם הדבר ברור שגם לדעת הרמב"ן וסיעתו, זהו רק בדינים שאינם סותרים את דיני התורה שלנו, וכמו שכתב המאירי (בבא קמא קי"ג ע"ב סוף עמוד שכ"א): כל מה שביארנו בדין המלכות שאצלינו הוא דין גמור, זהו בחוקים שחקק לתועלת שלו או לתועלת נכסיו וכו', ואסור לגזלו או לעבור על מה שתיקן, שכך ראוי לו מצד מלכותו, וכמו שאמרו (בסנהדרין כ' ע"ב) כל האמור בפרשת מלך, מלך מותר בו, וזהו שאמרו דינא דמלכותא דינא, ולא אמרו דינא דמלכא, כלומר דוקא דינים הראויים לו מצד המלכות, אבל מה שמחדש חוקים ודינים שהאומות מחזיקות בהם מכח תורת ספריהם ונימוסי חכמיהם הקדומים, כנגד הדינים שלנו, אינם בכלל זה, שאם כן כל דיני ישראל בטלים הם, וכגון מה שהגוים מוציאים ממון על פי עד אחד וכו'. עכת"ד. ומכל שכן בדיני ירושות, וכמו שאמרו בבבא בתרא (קט"ו ע"ב) כל האומר תירש הבית אפילו עם בת הבן, אפילו הוא נשיא שבישראל אין שומעים לו, שאינם אלא מעשה צדוקים. צא ולמד ממה שכתב בתשובת הרשב"א שהובאה בבית יוסף חשן משפט (סימן כ"ו), אודות מה שנשאל, בדבר מי שמתה בתו הנשואה, ותבע את חתנו בערכאות להחזיר לו הנדוניא של בתו, בטענה שאף על פי שבדיני ישראל הבעל יורש את אשתו, מכל מקום כיון שהכל יודעים שבמקום ההוא נוהגים לדון בדיני עכו"ם, כל הנושא אשה כאילו התנה במפורש להחזיר הנדוניא. והשיב, שחלילה לנהוג כמשפטי הגוים, ואפילו שני הצדדים מסכימים לכך, שהרי על זה הזהירה התורה, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ולא לפני עכו"ם (גיטין פ"ח ע"ב), וכל הסומך לומר שהדבר מותר משום דקיימא לן דינא דמלכותא דינא, הרי הוא טועה, וגזלן הוא, וחס וחלילה לעם קדוש ללכת בדרכי הגוים ומשפטיהם, ועושה אלה מפיל חומות התורה והדת, ועתה אם יוסיפו לחטוא לעקור דיני נחלות של תורתינו הקדושה ולסמוך על משענת קנה רצוץ בטענה זו, הרי הם כאילו עוקרים כל דיני התורה השלימה, לאמר מה לנו לספרי הקודש שחיברו לנו רבינו הקדוש ולאחריו רבותינו האמוראים רבינא ורב אשי, וילמדו את בניהם דיני העכו"ם, ויבנו להם במות בבית מדרשי העכו"ם, חלילה, לא תהא כזאת בישראל, פן תחגור התורה שק עליהם. ע"כ. וכן פסק הרמ"א
גם הלום ראיתי למרן החיד"א בספר טוב עין (סימן י"ז אות ד'), שנשאל אודות מי שרצה לדון בערכאות בדיני ירושה, ובא בטענה של דינא דמלכותא דינא. והשיב, שומו שמים על זאת, שהרי פסק הרשב"א בתשובה, שאין הלכה זו שייכת בדיני ירושות ונחלות, גם בלאו הכי לא שייך לומר דינא דמלכותא דינא אלא כשהמלך גוזר על כל בני מדינתו וכופה עליהם לקיים גזירתו, ואם לא יקיימו ריב לו עמהם, מה שאין כן בנידון דידן שבודאי אין המלכות מקפדת אם נדון כפי חוקי תורתינו. וכן כתב הבית יוסף בחשן משפט (סוף סימן שס"ט) בשם רבינו יעקב ישראל, שכל שאין המלכות מקפדת ומכריחה לדון על פי חוקותיהם, אין דיניהם דין אצלינו, ולא שייך בזה דינא דמלכותא דינא. ע"ש.
ודע כי אף על פי שהסמכות החוקית כיום מטעם הממשלה לדון בדיני ממונות ונחלות היא לבתי המשפט החילוניים, והשופטים שם יהודים הם, עם כל זה ברור כי לפי דין תורתינו הקדושה התובע את חבירו בבתי המשפט שלהם גדול עונו מנשוא, והוא בכלל מה שפסקו הרמב"ם והטור והשלחן ערוך חשן משפט : שכל הדן בערכאות שלהם הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו. כי מלבד שהשופטים אינם יודעים כלל בדיני התורה לשפוט בין איש לרעהו על פי החשן משפט והפוסקים, וכבר אמרו חז"ל (גיטין פ"ח ע"ב): לפניהם, ולא לפני עכו"ם, ולא לפני הדיוטות, ועוד שהדבר ידוע ומפורסם שהם דנים על פי חוקות העכו"ם, וגם מכשירים לעדות עד אחד וקרוב ואשה ופסול, ורבים מהם בעצמם פסולים לדון לפי ההלכה. ולא אכחד כי שמעתי דיבת רבים התועים מדרך השכל המתחכמים לומר שמכיון שכעת השופטים יהודים, והממשלה העניקה להם סמכות לדון ולשפוט בדיני ממונות וירושות, דינא דמלכותא דינא, וחושבים שהותרה הרצועה להתדיין בפניהם. אולם הבל יפצה פיהם. ולו חכמו ישכילו זאת, שאדרבה היא הנותנת לחומרת הדבר, שהואיל והשופטים יהודים הם ומושבעים מהר סיני לשפוט על פי התורה (אם בכלל ראויים הם לדון ולשפוט), ואילו הם עזבו מקור מים חיים, התלמוד והפוסקים, לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים, ודנים על פי חוקות הגוים ושופטיהם וספרי החוקים שלהם, הרי המכשלה גדולה שבעתיים מאשר להתדיין בפני שופטים גוים אשר לא נצטוו מעולם לדון על פי התורה שלנו, שאף על פי שבני נח נצטוו על הדינים, מכל מקום יכולים לדון לפי שכל אנושי ולפי ראות עיניהם, ואינם חייבים לדון בדיני התורה לפרטיהם, וכמו שמוכח מדברי הרמב"ם (הלכות נחלות פרק ו' הלכה ט'). וכן העלה הגאון הנצי"ב בספר העמק שאלה (סימן ב' אות ג'). ע"ש. וראה עוד בשו"ת חלקת יואב (מהדורא תנינא סוף סימן י"ד). ואף על פי כן איסור חמור ביותר לישראל לדון אצלם, קל וחומר לשופטים יהודים כאלה, שהם מוזהרים ומושבעים מהר סיני לדון רק על פי התורה, והם פנו עורף אליה, ותחת לשפוט על פי חוקי התורה, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, דנים הם על פי חוקי העותומני והמנדטורי, בבחינת ושפחה כי תירש גבירתה, וילכו אחרי ההבל ויהבלו, ועל ידי כך מייקרים ומחשיבים את משפטי הגוים עובדי אלילים, ונותנים כבוד ועילוי לאליליהם, וכמו שפירש רש"י (ריש פרשת משפטים), על אחת כמה וכמה שהדבר אסור בהחלט, והמתדיינים בפניהם עוברים גם על לפני עור לא תתן מכשול. ולכן עורך דין ירא שמים שנדרש לייצג בבית המשפט אדם שתובע ממון מחבירו, לפי ההלכה חייב להימנע מכך, שהרי הוא מסייע בידי עוברי עבירה, ואינו יכול לבוא בטענה שהוא רק עושה בשליחות התובע, והקולר תלוי בצוארו, זה אינו, כי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ואין שליח לדבר עבירה.
אבל לייצג נתבע שנאנס לבוא לבית המשפט מצד שהתובע סרב להתדיין בדין תורה, וכופה את הנתבע להתדיין בבית המשפט, מותר לעורך דין לייצגו להציל עשוק מיד עושקו. ואם נדרש להופיע בערכאות לקבלת צו ירושה, חייב להימנע, ויפנה אותם לבית הדין הרבני לקבלת הצו.
והגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, מרא דארעא דישראל, כתב (בספר התורה והמדינה), שכעת כאשר עם ישראל שוכן בארצו, ולדאבון לבנו הוא דן על פי חוקים זרים, הדבר חמור אלף פעמים יותר מיחיד או קהלה בישראל שהולכים לדון בערכאות של גוים, כי המבלי אין אלקים בישראל וכו' ח"ו. ומוכח מדברי הרשב"ץ (חלק ב' סימן ר"צ), שגם הדנים בערכאות של מוסלמים שאינם עובדי עבודה זרה, הרי הם בכלל מה שאמרו לפניהם ולא לפני עכו"ם, שכיון שאינם מכירים בחוקי התורה, וטוענים שכבר פקע תוקף דת משה, ולכן דנים הם על פי משפטי נביאי השקר שלהם, ההולך לדון בפניהם הרי הוא כבועט בתורת אלקים חיים כפי שקבלנו מדורי דורות עד משה רבינו, ותוצאות מצב מחפיר ומביש זה מי ישורן וכו'. עכת"ד.
וכבר אמרו חז"ל (שבת קל"ט ע"א) כל פורענות הבאה על ישראל צא ובדוק בשופטי ישראל וכו'. ע"ש. ואנו רואים לצערינו כמה קשה המצב הבטחוני והכלכלי כיום, שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו. עד יערה עלינו רוח ממרום, ומלאה הארץ דעה את ה'.
בסיכום: לפי ההלכה על פי תורתינו הקדושה אשר היא חיינו ואורך ימינו, ודבריה נר לרגלינו ואור לנתיבותינו, אסור בהחלט לדון בדיני ירושות ונחלות וכן בדיני ממונות אלא על פי התורה שהיא נצחית ולא תשתנה בשום זמן ח"ו, שנאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. ולכן איסור חמור הוא להתדיין בכל הדינים האלה בפני ערכאות ששופטים לפי חוקות הגוים, אשר עליהם נאמר ומשפטים בל ידעום. ואין כל הבדל בזה בין כשהשופטים גוים, לבין כשהשופטים יהודים הדנים על פי חוקות הגוים, שלא כדין התורה. ואם הבנים רוצים לוותר מחלקם לטובת הבנות כדי שיטלו עמהם בירושה, יגשו אל בית הדין הרבני אשר בשער מקומם, ויקנו מידם בקנין גמור ושלם, או באגב, (כגון מטבע שאינו נקנה בחליפין), באופן המועיל על פי דין תורה. וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום.
שאלה: בהיות וידוע שלפי דין תורה אין הבנות יורשות את אביהן במקום שיש בנים, וזאת בניגוד לחוק המדינה שעל פיו דנים בבתי המשפט החילוניים שהבנות יורשות בשוה עם הבנים, האם מותר לפי ההלכה לבנות לתבוע חלקן בירושה בבית משפט חילוני, ולקבל צו ירושה בהתאם לחוק, בהסתמך על מאמר חז"ל דינא דמלכותא דינא?
תשובה: הנה בעיקר מה שאמרו חז"ל (בנדרים כ"ח ע"א ובבא קמא קי"ג ע"ב) דינא דמלכותא דינא, דעת רבים מגדולי הפוסקים שזהו רק בדברים שיש בהם תועלת למלכות עצמה, כגון בעניני מסים וארנוניות וכדומה, אבל בדברים שבין אדם לחבירו לא נאמר כלל זה.
וכן כתב בעל התרומות וזו לשונו: ואני קבלתי מרבותי שקבלו מדעת חכמי הצרפתים שלא נאמר דינא דמלכותא דינא כי אם בדברים שהם עסקי המלך, כגון עניני הדרכים והמכס והטסקא והמסים שלו, אבל בעסק שבין אדם לחבירו לא אמרו חכמים על זה דינא דמלכותא דינא. ע"ש...וכן פסק להלכה מרן בשלחן ערוך חשן משפט (סימן ס"ח סעיף א') כדעת הרי"ף והרמב"ם הנ"ל.
אמנם בחידושי הרמב"ן הביא שיטת הרמב"ם הנ"ל, ודחאה, והעלה שגם בדברים שאין בהם תועלת למלכות, יש לומר בהם דינא דמלכותא דינא, כל היכא דאיכא הורמנא דמלכא. ע"ש. וכן דעת הרשב"א..וכן הסכימו המאירי והר"ן גיטין שם. וכן דעת הרא"ש..וכן פסק הרמ"א בהגה חשן משפט (סימן ס"ח סעיף א') כדעת הרמב"ן וסיעתו. אלא שאנו אין לנו אלא דברי הרי"ף והרמב"ם וסיעתם ומרן השלחן ערוך..
אולם הדבר ברור שגם לדעת הרמב"ן וסיעתו, זהו רק בדינים שאינם סותרים את דיני התורה שלנו, וכמו שכתב המאירי (בבא קמא קי"ג ע"ב סוף עמוד שכ"א): כל מה שביארנו בדין המלכות שאצלינו הוא דין גמור, זהו בחוקים שחקק לתועלת שלו או לתועלת נכסיו וכו', ואסור לגזלו או לעבור על מה שתיקן, שכך ראוי לו מצד מלכותו, וכמו שאמרו (בסנהדרין כ' ע"ב) כל האמור בפרשת מלך, מלך מותר בו, וזהו שאמרו דינא דמלכותא דינא, ולא אמרו דינא דמלכא, כלומר דוקא דינים הראויים לו מצד המלכות, אבל מה שמחדש חוקים ודינים שהאומות מחזיקות בהם מכח תורת ספריהם ונימוסי חכמיהם הקדומים, כנגד הדינים שלנו, אינם בכלל זה, שאם כן כל דיני ישראל בטלים הם, וכגון מה שהגוים מוציאים ממון על פי עד אחד וכו'. עכת"ד. ומכל שכן בדיני ירושות, וכמו שאמרו בבבא בתרא (קט"ו ע"ב) כל האומר תירש הבית אפילו עם בת הבן, אפילו הוא נשיא שבישראל אין שומעים לו, שאינם אלא מעשה צדוקים. צא ולמד ממה שכתב בתשובת הרשב"א שהובאה בבית יוסף חשן משפט (סימן כ"ו), אודות מה שנשאל, בדבר מי שמתה בתו הנשואה, ותבע את חתנו בערכאות להחזיר לו הנדוניא של בתו, בטענה שאף על פי שבדיני ישראל הבעל יורש את אשתו, מכל מקום כיון שהכל יודעים שבמקום ההוא נוהגים לדון בדיני עכו"ם, כל הנושא אשה כאילו התנה במפורש להחזיר הנדוניא. והשיב, שחלילה לנהוג כמשפטי הגוים, ואפילו שני הצדדים מסכימים לכך, שהרי על זה הזהירה התורה, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ולא לפני עכו"ם (גיטין פ"ח ע"ב), וכל הסומך לומר שהדבר מותר משום דקיימא לן דינא דמלכותא דינא, הרי הוא טועה, וגזלן הוא, וחס וחלילה לעם קדוש ללכת בדרכי הגוים ומשפטיהם, ועושה אלה מפיל חומות התורה והדת, ועתה אם יוסיפו לחטוא לעקור דיני נחלות של תורתינו הקדושה ולסמוך על משענת קנה רצוץ בטענה זו, הרי הם כאילו עוקרים כל דיני התורה השלימה, לאמר מה לנו לספרי הקודש שחיברו לנו רבינו הקדוש ולאחריו רבותינו האמוראים רבינא ורב אשי, וילמדו את בניהם דיני העכו"ם, ויבנו להם במות בבית מדרשי העכו"ם, חלילה, לא תהא כזאת בישראל, פן תחגור התורה שק עליהם. ע"כ. וכן פסק הרמ"א
גם הלום ראיתי למרן החיד"א בספר טוב עין (סימן י"ז אות ד'), שנשאל אודות מי שרצה לדון בערכאות בדיני ירושה, ובא בטענה של דינא דמלכותא דינא. והשיב, שומו שמים על זאת, שהרי פסק הרשב"א בתשובה, שאין הלכה זו שייכת בדיני ירושות ונחלות, גם בלאו הכי לא שייך לומר דינא דמלכותא דינא אלא כשהמלך גוזר על כל בני מדינתו וכופה עליהם לקיים גזירתו, ואם לא יקיימו ריב לו עמהם, מה שאין כן בנידון דידן שבודאי אין המלכות מקפדת אם נדון כפי חוקי תורתינו. וכן כתב הבית יוסף בחשן משפט (סוף סימן שס"ט) בשם רבינו יעקב ישראל, שכל שאין המלכות מקפדת ומכריחה לדון על פי חוקותיהם, אין דיניהם דין אצלינו, ולא שייך בזה דינא דמלכותא דינא. ע"ש.
ודע כי אף על פי שהסמכות החוקית כיום מטעם הממשלה לדון בדיני ממונות ונחלות היא לבתי המשפט החילוניים, והשופטים שם יהודים הם, עם כל זה ברור כי לפי דין תורתינו הקדושה התובע את חבירו בבתי המשפט שלהם גדול עונו מנשוא, והוא בכלל מה שפסקו הרמב"ם והטור והשלחן ערוך חשן משפט : שכל הדן בערכאות שלהם הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו. כי מלבד שהשופטים אינם יודעים כלל בדיני התורה לשפוט בין איש לרעהו על פי החשן משפט והפוסקים, וכבר אמרו חז"ל (גיטין פ"ח ע"ב): לפניהם, ולא לפני עכו"ם, ולא לפני הדיוטות, ועוד שהדבר ידוע ומפורסם שהם דנים על פי חוקות העכו"ם, וגם מכשירים לעדות עד אחד וקרוב ואשה ופסול, ורבים מהם בעצמם פסולים לדון לפי ההלכה. ולא אכחד כי שמעתי דיבת רבים התועים מדרך השכל המתחכמים לומר שמכיון שכעת השופטים יהודים, והממשלה העניקה להם סמכות לדון ולשפוט בדיני ממונות וירושות, דינא דמלכותא דינא, וחושבים שהותרה הרצועה להתדיין בפניהם. אולם הבל יפצה פיהם. ולו חכמו ישכילו זאת, שאדרבה היא הנותנת לחומרת הדבר, שהואיל והשופטים יהודים הם ומושבעים מהר סיני לשפוט על פי התורה (אם בכלל ראויים הם לדון ולשפוט), ואילו הם עזבו מקור מים חיים, התלמוד והפוסקים, לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים, ודנים על פי חוקות הגוים ושופטיהם וספרי החוקים שלהם, הרי המכשלה גדולה שבעתיים מאשר להתדיין בפני שופטים גוים אשר לא נצטוו מעולם לדון על פי התורה שלנו, שאף על פי שבני נח נצטוו על הדינים, מכל מקום יכולים לדון לפי שכל אנושי ולפי ראות עיניהם, ואינם חייבים לדון בדיני התורה לפרטיהם, וכמו שמוכח מדברי הרמב"ם (הלכות נחלות פרק ו' הלכה ט'). וכן העלה הגאון הנצי"ב בספר העמק שאלה (סימן ב' אות ג'). ע"ש. וראה עוד בשו"ת חלקת יואב (מהדורא תנינא סוף סימן י"ד). ואף על פי כן איסור חמור ביותר לישראל לדון אצלם, קל וחומר לשופטים יהודים כאלה, שהם מוזהרים ומושבעים מהר סיני לדון רק על פי התורה, והם פנו עורף אליה, ותחת לשפוט על פי חוקי התורה, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, דנים הם על פי חוקי העותומני והמנדטורי, בבחינת ושפחה כי תירש גבירתה, וילכו אחרי ההבל ויהבלו, ועל ידי כך מייקרים ומחשיבים את משפטי הגוים עובדי אלילים, ונותנים כבוד ועילוי לאליליהם, וכמו שפירש רש"י (ריש פרשת משפטים), על אחת כמה וכמה שהדבר אסור בהחלט, והמתדיינים בפניהם עוברים גם על לפני עור לא תתן מכשול. ולכן עורך דין ירא שמים שנדרש לייצג בבית המשפט אדם שתובע ממון מחבירו, לפי ההלכה חייב להימנע מכך, שהרי הוא מסייע בידי עוברי עבירה, ואינו יכול לבוא בטענה שהוא רק עושה בשליחות התובע, והקולר תלוי בצוארו, זה אינו, כי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ואין שליח לדבר עבירה.
אבל לייצג נתבע שנאנס לבוא לבית המשפט מצד שהתובע סרב להתדיין בדין תורה, וכופה את הנתבע להתדיין בבית המשפט, מותר לעורך דין לייצגו להציל עשוק מיד עושקו. ואם נדרש להופיע בערכאות לקבלת צו ירושה, חייב להימנע, ויפנה אותם לבית הדין הרבני לקבלת הצו.
והגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, מרא דארעא דישראל, כתב (בספר התורה והמדינה), שכעת כאשר עם ישראל שוכן בארצו, ולדאבון לבנו הוא דן על פי חוקים זרים, הדבר חמור אלף פעמים יותר מיחיד או קהלה בישראל שהולכים לדון בערכאות של גוים, כי המבלי אין אלקים בישראל וכו' ח"ו. ומוכח מדברי הרשב"ץ (חלק ב' סימן ר"צ), שגם הדנים בערכאות של מוסלמים שאינם עובדי עבודה זרה, הרי הם בכלל מה שאמרו לפניהם ולא לפני עכו"ם, שכיון שאינם מכירים בחוקי התורה, וטוענים שכבר פקע תוקף דת משה, ולכן דנים הם על פי משפטי נביאי השקר שלהם, ההולך לדון בפניהם הרי הוא כבועט בתורת אלקים חיים כפי שקבלנו מדורי דורות עד משה רבינו, ותוצאות מצב מחפיר ומביש זה מי ישורן וכו'. עכת"ד.
וכבר אמרו חז"ל (שבת קל"ט ע"א) כל פורענות הבאה על ישראל צא ובדוק בשופטי ישראל וכו'. ע"ש. ואנו רואים לצערינו כמה קשה המצב הבטחוני והכלכלי כיום, שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו. עד יערה עלינו רוח ממרום, ומלאה הארץ דעה את ה'.
בסיכום: לפי ההלכה על פי תורתינו הקדושה אשר היא חיינו ואורך ימינו, ודבריה נר לרגלינו ואור לנתיבותינו, אסור בהחלט לדון בדיני ירושות ונחלות וכן בדיני ממונות אלא על פי התורה שהיא נצחית ולא תשתנה בשום זמן ח"ו, שנאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. ולכן איסור חמור הוא להתדיין בכל הדינים האלה בפני ערכאות ששופטים לפי חוקות הגוים, אשר עליהם נאמר ומשפטים בל ידעום. ואין כל הבדל בזה בין כשהשופטים גוים, לבין כשהשופטים יהודים הדנים על פי חוקות הגוים, שלא כדין התורה. ואם הבנים רוצים לוותר מחלקם לטובת הבנות כדי שיטלו עמהם בירושה, יגשו אל בית הדין הרבני אשר בשער מקומם, ויקנו מידם בקנין גמור ושלם, או באגב, (כגון מטבע שאינו נקנה בחליפין), באופן המועיל על פי דין תורה. וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום.
שו"ת ציץ אליעזר חלק יח סימן סג
בהיות הגרצ"פ ז"ל ספוג כל כולו במימה של תורה, כשהיה מי שהוא, ועל אחת כמה ציבור שלם, רוצה להתברך בלבבו לומר שלום יהיה לי ואת חוקי העכו"ם ושופטיהם אבחר לי, לא היה משאיר לו כל פתח של מחילה או ויתור, והיה מתקומם במלוא ישותו ובכל העוז והתעצומות להשיב מלחמה שערה בלהט חרבה של תורה, ולא חשך א"ע מלהמטיר עליו כל הריתחא דאורייתא שלו, באשר ראה והסתכל על שכזה, כמי שרוצה להנתק ולנתק אחרים מנשמת רוח החיים, שקיום אומתנו תלוי בה. כי לא מליצת דברים בלבד ראה בתפלתנו ובהודאתנו על החוקים והמשפטים שלימד אותנו נותן התורה "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה", אלא ראה אותם ואימצם כחיינו וכאורך ימינו ממש, ובלעדיה אין לנו חיים.
מונח לפני מכתב בכי"ק של הרב ז"ל שערכו לעו"ד ידוע אחד בתאריך כ"ט תמוז תש"י אודות איסור ההליכה לערכאות. מלבד שכלול בו פסק הלכה החלטי שתוקף האיסור הוא גם כשהשופטים המה יהודים, הרי הוא ממש גם ספר מלחמה במלחמתה - של - תורה, ואם קטן הוא בכמות הרי מה גדול הוא באיכות.
עורך הדין שסירב לעמוד לד"ת בעניני ממונות, וראה א"ע כשומר מצות, פנה אל הרב ז"ל בחלקלקות ובלשון למודים ובההתנצלות שאין לראותו בזה כפונה עורף אל משפטי התורה ודייניה, וגם לא כהולך אל ערכאות בהנמיקו, שאין "לבתי הדין סמכות חוקית לכך", ואין מקום לכנות בשם ערכאות "לבתי המשפט של מדינת ישראל שזכינו להקמתה בעזרת צור ישראל וגואלו ויראים ושלמים רואים בה בצדק את ראשית צמיחת גאלותנו".
הרב ז"ל היסס הרבה אם לענות לו כאולתו "כי מה לו לדבר על אוזן לא שומעת". ולבסוף החליט ש"השתיקה היא קרובה להפסד יותר מדיבורי", ועונה לו קול נגיד ומצוה: - "נתבונן קצת בשרשו של דין השו"ע הנז"ל שכל הבא לדון לפניהם הר"ז רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו ע"ה. הנה מבואר בחז"ל הובא גם ברש"י פ' משפטים שהמביא דיני ישראל בפני גוים מחלל את השם ומייקר שם האלילים להחשיבם, ומביא ג"כ את הפסוק ואויבנו פלילים זה עדות לעילוי יראתם. וכל הדברים הללו נאמרים ג"כ על יהודי ששופט ליהודים בדיני הגוים שלא ע"פ תוה"ק ובודאי השופט הזה הוא בכלל זה שהוא רשע ומרים יד בתורת משה, וזה גרוע מגוי, שהגוי אינו מצווה לדון דוקא בדיני ישראל אבל יהודי זה אף על פי שחטא ישראל הוא ומצוה על כל דיני התורה כי ישראל אפילו המלך בעצמו מוזהר לשמור ולקיים כל דברי התורה ואין דבר בעולם שיצא ח"ו ממסגרת התורה הכתובה והמסורה לנו מסיני".
ועל זה שהעו"ד מתברך בלבבו ששלום לו בהיות וזכינו להקמת מדינת ישראל בעזרת צור ישראל וגואלו ובתי המשפט המה של מדינת ישראל ולא יתכן שההולך לדון אצלם הוא מרים יד בתורת משה, ומשתומם על שכינה אותו בתור שכזה.
משיב לו הרב ז"ל בעזות דקדושה מנה אחת אפים לאמור: "איני יודע מה הוא סח מה לתבן את הבר. וכי בשביל שבעינינו ראינו עזרת צור ישראל וגואלו וברחמיו גאלנו משעבוד הגוים, וכי בשביל זה נתן יד לפושעים לעקור את תורתנו הקדושה המסורה לנו מצור ישראל וגואלו, ולמה לא ישתומם כבודו על אלה שפנו עורף לתורתנו ואינם נרתעים להשיב שופטים בורים וריקים מתורה ויראת - שמים על עם ה', ולמה לא יזעק מרה הלד' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם, שאחרי החסד והרחמים שפקד ד' את עמו לתת להם שארית בארץ אבותינו?... תיכף כשבאו לסדר בתי משפט געלה נפשם בתורתנו הקדושה אשר כל מי שטעם טעם תורה מימיו הרי יודע שכל דברי התורה מתוקים מדבש ונופת צופים והוא סוד יומנו בגלותנו הממושך, והרשעים האלה אשר נכבה מלבם כל זיק של יהדות פערו פיהם בלי חק להטיל דופי בתוה"ק ולברור דוקא חקות הגוים אשר בדו מלבם".
ודמות דיוקנו הקדושה של הגרצ"פ ז"ל שאינו מתאר לו צלם - ישראלי שאינו טמון בחובו ואינו ספוג בטל - התחיה של תוה"ק משתקפת בשורות הבאות הנוספות שבמכתבו. הוא פונה בשאלה מפתיעה ומקורית לעוה"ד, ושואל אותו: "לפי השערתי בודאי מברך בכל יום שלא עשני גוי וכו', והלא שלש ברכות הללו שמברכין שלא עשני הוא רק על התורה והמצוות שנתן לנו הקדוש ברוך הוא, ואם מבטלים מצוות ומשפטי התורה ובוחרים דוקא במשפטי הגוים על מה הוא מברך שלא עשני גוי".
בשאלה הקולעת האמורה של הרב ז"ל שומעים כאילו הד ובת - קול מהשאלה המרה ששאל בזמנו הרשב"א ז"ל לאלה שרצו ללכת בערכאות בדיני - נחלה ד"מה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי, ילדמו את בניהם דיני העכו"ם ויבנו להם במות טלואות בבית מדרשי העכו"ם, חלילה לא תהא כזאת בישראל חס ושלום שמא חתגור התורה שק עליהם, ולכן חורץ הרשב"א דינו של העושה זאת שהוא "בכלל עוקר כל דיני התורה השלמה, ומפיל חומות התורה ועוקר שורש וענף והתורה מידו תבקש" (ב"י בטור חו"מ סי' כ"ו).
כזאת וכזאת הרבה הרב ז"ל לאלף בינה לעוה"ד ולפקוח עיניו העורות שלא יתן להשלות את עצמו שאין עליו חטא בפנייתו לבתי המשפט האזרחיים, ושידע ברורות שקיום התורה פירושו קיום ושמירת כל חוקותיה ומשפטיה השמעיות והשכליות, ולא תחסר כל בה כי תורת חיים היא המקפת כל החיים ולא תתכן ישראל בלי הזדקקות לתורת ישראל.
ודעתו של הרב ז"ל לא נתקררה ורוחו לא שקטה עד שפסק את בספקו וגזר גזר דינו בצורה חד - משמעית, כי: זה ברור ופשוט ששופטים הללו ערכאות הם לכל דבר וכל ההולך אצלם הוא מרים יד בתורת משה ומרה תהי' אחריתו של המחזק אותם".
בסוף מכתב - קדשו זה מביע את צפייתו ויחולי לבבו כי "מהרה יבוא האדון אל ביתו והוא יסדר את שופטי ישראל האמיתיים, וכמו שאנו מתפללים בכל יום השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, היינו שופטים רק על פי התורה, והסר ממנו יגון ואנחה המה השופטים במשפטי הנוצרים, וישמחנו במלכות בית דוד, על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו, ואז, יגל יעקב ישמח ישראל, ומלאה הארץ דעה לגרש את האלילות מלב".
מתאים מאד קטע אחרון זה "לגרש את האלילות מלב" לדרש הגמ' במס' שבת (דף קמט א) "אל תפנו אל האלילים - אל תפנו אל מדעתכם". ופריש"י: אל מדעתכם - אל אשר אתם עושים מדעת לבכם וחלל שלכם. וד"ל. צפייתו של הרב ז"ל צפייתנו, ובמותו צוה לנו את החיים.
בהיות הגרצ"פ ז"ל ספוג כל כולו במימה של תורה, כשהיה מי שהוא, ועל אחת כמה ציבור שלם, רוצה להתברך בלבבו לומר שלום יהיה לי ואת חוקי העכו"ם ושופטיהם אבחר לי, לא היה משאיר לו כל פתח של מחילה או ויתור, והיה מתקומם במלוא ישותו ובכל העוז והתעצומות להשיב מלחמה שערה בלהט חרבה של תורה, ולא חשך א"ע מלהמטיר עליו כל הריתחא דאורייתא שלו, באשר ראה והסתכל על שכזה, כמי שרוצה להנתק ולנתק אחרים מנשמת רוח החיים, שקיום אומתנו תלוי בה. כי לא מליצת דברים בלבד ראה בתפלתנו ובהודאתנו על החוקים והמשפטים שלימד אותנו נותן התורה "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה", אלא ראה אותם ואימצם כחיינו וכאורך ימינו ממש, ובלעדיה אין לנו חיים.
מונח לפני מכתב בכי"ק של הרב ז"ל שערכו לעו"ד ידוע אחד בתאריך כ"ט תמוז תש"י אודות איסור ההליכה לערכאות. מלבד שכלול בו פסק הלכה החלטי שתוקף האיסור הוא גם כשהשופטים המה יהודים, הרי הוא ממש גם ספר מלחמה במלחמתה - של - תורה, ואם קטן הוא בכמות הרי מה גדול הוא באיכות.
עורך הדין שסירב לעמוד לד"ת בעניני ממונות, וראה א"ע כשומר מצות, פנה אל הרב ז"ל בחלקלקות ובלשון למודים ובההתנצלות שאין לראותו בזה כפונה עורף אל משפטי התורה ודייניה, וגם לא כהולך אל ערכאות בהנמיקו, שאין "לבתי הדין סמכות חוקית לכך", ואין מקום לכנות בשם ערכאות "לבתי המשפט של מדינת ישראל שזכינו להקמתה בעזרת צור ישראל וגואלו ויראים ושלמים רואים בה בצדק את ראשית צמיחת גאלותנו".
הרב ז"ל היסס הרבה אם לענות לו כאולתו "כי מה לו לדבר על אוזן לא שומעת". ולבסוף החליט ש"השתיקה היא קרובה להפסד יותר מדיבורי", ועונה לו קול נגיד ומצוה: - "נתבונן קצת בשרשו של דין השו"ע הנז"ל שכל הבא לדון לפניהם הר"ז רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו ע"ה. הנה מבואר בחז"ל הובא גם ברש"י פ' משפטים שהמביא דיני ישראל בפני גוים מחלל את השם ומייקר שם האלילים להחשיבם, ומביא ג"כ את הפסוק ואויבנו פלילים זה עדות לעילוי יראתם. וכל הדברים הללו נאמרים ג"כ על יהודי ששופט ליהודים בדיני הגוים שלא ע"פ תוה"ק ובודאי השופט הזה הוא בכלל זה שהוא רשע ומרים יד בתורת משה, וזה גרוע מגוי, שהגוי אינו מצווה לדון דוקא בדיני ישראל אבל יהודי זה אף על פי שחטא ישראל הוא ומצוה על כל דיני התורה כי ישראל אפילו המלך בעצמו מוזהר לשמור ולקיים כל דברי התורה ואין דבר בעולם שיצא ח"ו ממסגרת התורה הכתובה והמסורה לנו מסיני".
ועל זה שהעו"ד מתברך בלבבו ששלום לו בהיות וזכינו להקמת מדינת ישראל בעזרת צור ישראל וגואלו ובתי המשפט המה של מדינת ישראל ולא יתכן שההולך לדון אצלם הוא מרים יד בתורת משה, ומשתומם על שכינה אותו בתור שכזה.
משיב לו הרב ז"ל בעזות דקדושה מנה אחת אפים לאמור: "איני יודע מה הוא סח מה לתבן את הבר. וכי בשביל שבעינינו ראינו עזרת צור ישראל וגואלו וברחמיו גאלנו משעבוד הגוים, וכי בשביל זה נתן יד לפושעים לעקור את תורתנו הקדושה המסורה לנו מצור ישראל וגואלו, ולמה לא ישתומם כבודו על אלה שפנו עורף לתורתנו ואינם נרתעים להשיב שופטים בורים וריקים מתורה ויראת - שמים על עם ה', ולמה לא יזעק מרה הלד' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם, שאחרי החסד והרחמים שפקד ד' את עמו לתת להם שארית בארץ אבותינו?... תיכף כשבאו לסדר בתי משפט געלה נפשם בתורתנו הקדושה אשר כל מי שטעם טעם תורה מימיו הרי יודע שכל דברי התורה מתוקים מדבש ונופת צופים והוא סוד יומנו בגלותנו הממושך, והרשעים האלה אשר נכבה מלבם כל זיק של יהדות פערו פיהם בלי חק להטיל דופי בתוה"ק ולברור דוקא חקות הגוים אשר בדו מלבם".
ודמות דיוקנו הקדושה של הגרצ"פ ז"ל שאינו מתאר לו צלם - ישראלי שאינו טמון בחובו ואינו ספוג בטל - התחיה של תוה"ק משתקפת בשורות הבאות הנוספות שבמכתבו. הוא פונה בשאלה מפתיעה ומקורית לעוה"ד, ושואל אותו: "לפי השערתי בודאי מברך בכל יום שלא עשני גוי וכו', והלא שלש ברכות הללו שמברכין שלא עשני הוא רק על התורה והמצוות שנתן לנו הקדוש ברוך הוא, ואם מבטלים מצוות ומשפטי התורה ובוחרים דוקא במשפטי הגוים על מה הוא מברך שלא עשני גוי".
בשאלה הקולעת האמורה של הרב ז"ל שומעים כאילו הד ובת - קול מהשאלה המרה ששאל בזמנו הרשב"א ז"ל לאלה שרצו ללכת בערכאות בדיני - נחלה ד"מה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי, ילדמו את בניהם דיני העכו"ם ויבנו להם במות טלואות בבית מדרשי העכו"ם, חלילה לא תהא כזאת בישראל חס ושלום שמא חתגור התורה שק עליהם, ולכן חורץ הרשב"א דינו של העושה זאת שהוא "בכלל עוקר כל דיני התורה השלמה, ומפיל חומות התורה ועוקר שורש וענף והתורה מידו תבקש" (ב"י בטור חו"מ סי' כ"ו).
כזאת וכזאת הרבה הרב ז"ל לאלף בינה לעוה"ד ולפקוח עיניו העורות שלא יתן להשלות את עצמו שאין עליו חטא בפנייתו לבתי המשפט האזרחיים, ושידע ברורות שקיום התורה פירושו קיום ושמירת כל חוקותיה ומשפטיה השמעיות והשכליות, ולא תחסר כל בה כי תורת חיים היא המקפת כל החיים ולא תתכן ישראל בלי הזדקקות לתורת ישראל.
ודעתו של הרב ז"ל לא נתקררה ורוחו לא שקטה עד שפסק את בספקו וגזר גזר דינו בצורה חד - משמעית, כי: זה ברור ופשוט ששופטים הללו ערכאות הם לכל דבר וכל ההולך אצלם הוא מרים יד בתורת משה ומרה תהי' אחריתו של המחזק אותם".
בסוף מכתב - קדשו זה מביע את צפייתו ויחולי לבבו כי "מהרה יבוא האדון אל ביתו והוא יסדר את שופטי ישראל האמיתיים, וכמו שאנו מתפללים בכל יום השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, היינו שופטים רק על פי התורה, והסר ממנו יגון ואנחה המה השופטים במשפטי הנוצרים, וישמחנו במלכות בית דוד, על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו, ואז, יגל יעקב ישמח ישראל, ומלאה הארץ דעה לגרש את האלילות מלב".
מתאים מאד קטע אחרון זה "לגרש את האלילות מלב" לדרש הגמ' במס' שבת (דף קמט א) "אל תפנו אל האלילים - אל תפנו אל מדעתכם". ופריש"י: אל מדעתכם - אל אשר אתם עושים מדעת לבכם וחלל שלכם. וד"ל. צפייתו של הרב ז"ל צפייתנו, ובמותו צוה לנו את החיים.