(א) וַיְדַבֵּ֣ר אֱלֹהִ֔ים אֵ֛ת כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹֽר׃ (ס) (ב) אָֽנֹכִ֖י֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים׃
(1) God spoke all these words, saying: (2) I the LORD am your God who brought you out of the land of Egypt, the house of bondage:
וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת׃
The tablets were God’s work, and the writing was God’s writing, incised upon the tablets.
ואמר רבי (אליעזר) מאי דכתיב חרות על הלוחות אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל
And, lastly, Rabbi Eliezer said: What is the meaning of that which is written: “And the tablets were the work of God, and the writing was the writing of God, engraved upon the tablets” (Exodus 32:16)? This teaches that had the first tablets, the subject of this verse, not been broken, the Torah would never have been forgotten from the Jewish people, as the Torah would have been engraved upon their hearts.
רב אחא בר יעקב אמר אין כל אומה ולשון שולטת בהן שנאמר חרות אל תיקרי חרות אלא חירות
Rav Aḥa bar Ya’akov said: Had the tablets not been broken, no nation or tongue would ever have ruled over them, as it is stated: “Engraved”; do not read it engraved [ḥarut] but rather freedom [ḥeirut].
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים
The tanna of the mishna further states: In each and every generation a person must view himself as though he personally left Egypt, as it is stated: “And you shall tell your son on that day, saying: It is because of this which the Lord did for me when I came forth out of Egypt” (Exodus 13:8). In every generation, each person must say: “This which the Lord did for me,” and not: This which the Lord did for my forefathers.
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָעָ֗ם זָכ֞וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ׃
And Moses said to the people, “Remember this day, on which you went free from Egypt, the house of bondage, how the LORD freed you from it with a mighty hand: no leavened bread shall be eaten.
עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם. וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים כֻּלָּנוּ זְקֵנִים כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
We were slaves to Pharaoh in the land of Egypt. And the Lord, our God, took us out from there with a strong hand and an outstretched forearm. And if the Holy One, blessed be He, had not taken our ancestors from Egypt, behold we and our children and our children's children would [all] be enslaved to Pharaoh in Egypt. And even if we were all sages, all discerning, all elders, all knowledgeable about the Torah, it would be a commandment upon us to tell the story of the exodus from Egypt. And anyone who adds [and spends extra time] in telling the story of the exodus from Egypt, behold he is praiseworthy.
והנה בכל דור ודור וכל יום ויום, חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. והיא יציאת נפש האלהית ממאסר הגוף, משכא דחויא, ליכלל ביחוד אור אין סוף ברוך הוא על ידי עסק התורה והמצוות בכלל. ובפרט בקבלת מלכות שמים בקריאת שמע, שבה מקבל וממשיך עליו יחודו יתברך בפירוש, באמרו "ה' אלהינו ה' אחד". וכמו שנתבאר לעיל, כי "אלהינו" הוא כמו "אלהי אברהם" וכו', לפי שהיה בטל ונכלל ביחוד אור אין סוף ברוך הוא. רק שאברהם זכה לזה במעשיו והילוכו בקודש ממדרגה למדרגה, כמו שכתוב: "ויסע אברם הלוך ונסוע" וגו'. אבל אנחנו, ירושה ומתנה היא לנו, שנתן לנו את תורתו, והלביש בה רצונו וחכמתו יתברך, המיוחדים במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד. והרי זה כאילו נתן לנו את עצמו כביכול, כמו שנתבאר בזוהר הקדוש על פסוק "ויקחו לי תרומה" [ד"לי", כלומר אותי. והיה לו לומר "ותרומה", אלא משום דכולא חד, עיין שם היטב]. וזהו שאומרים: "ותתן לנו ה' אלהינו באהבה" וכו', "כי באור פניך נתת לנו ה' אלהינו" וכו'.
(ה) וְאִם־אָמֹ֤ר יֹאמַר֙ הָעֶ֔בֶד אָהַ֙בְתִּי֙ אֶת־אֲדֹנִ֔י אֶת־אִשְׁתִּ֖י וְאֶת־בָּנָ֑י לֹ֥א אֵצֵ֖א חָפְשִֽׁי׃ (ו) וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם׃ (ס)
(5) But if the servant shall plainly say: I love my master, my wife, and my children; I will not go out free; (6) then his master shall bring him unto God, and shall bring him to the door, or unto the door-post; and his master shall bore his ear through with an awl; and he shall serve him for ever.
Rashi says: Rabbi Shimon bar Rebbi used to expound on this verse:
The Holy One, Blessed be He said, “The door and doorpost (mezuzah), which were witnesses in Egypt when I passed over the lintel and the doorposts, and I said, ‘For unto me the children of Israel are servants’ (Leviticus XXV, 55). They are My servants, and not servants to servants. And I brought them out from bondage to freedom, yet this man went and acquired a master for himself; let him be pierced in front of them (the door and the mezuzah-doorpost)”.
The Zohar states:
And if a man refuses to go forth to freedom, he impairs that place [from which freedom flows down to this world], since he leaves the yoke of the kingdom of heaven and accepts the yoke of a master. Therefore, ‘his master shall bring him ... to the door or the mezuzah-doorpost, since this place is the gateway to the higher world.