א"ר אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש תניא נמי הכי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות ומעשה באחד שבקש לבזבז [יותר מחומש] ולא הניח לו חבירו ומנו רבי ישבב ואמרי לה רבי ישבב ולא הניחו חבירו ומנו רבי עקיבא
Rabbi Ile’a said: In Usha the Sages instituted that one who dispenses his money to charity should not dispense more than one-fifth. That opinion is also taught in a baraita: One who scatters should not scatter more than one-fifth, lest he render himself destitute and need the help of other people. And an incident occurred involving a certain individual who sought to dispense more than one-fifth of his property as charity, and his friend did not let him act upon his wishes.
אילימא שליש ביתו אלא מעתה אי איתרמי ליה תלתא מצותא ליתיב לכוליה ביתיה אלא אמר ר' זירא בהידור מצוה עד שליש במצוה
If we say it means that one should spend up to one-third of his estate to perform a mitzva, but if that is so, and if it happened to him that he became obligated in three mitzvot at the same time, should he give his entire estate away in order to fulfill those mitzvot? One is certainly not required to do so. Rather, what Rabbi Zeira said is that for the embellishment of the performance of a mitzva, e.g., to purchase a more beautiful item used in the performance of a mitzva, one should spend up to one-third more than the cost of the standard item used to perform the mitzva.
(יג) לְעוֹלָם לֹא יַקְדִּישׁ אָדָם וְלֹא יַחֲרִים כָּל נְכָסָיו. וְהָעוֹשֶׂה כֵּן עוֹבֵר עַל דַּעַת הַכָּתוּב שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא כז כח) "מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ" וְלֹא כָּל אֲשֶׁר לוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּ חֲכָמִים. וְאֵין זוֹ חֲסִידוּת אֶלָּא שְׁטוּת שֶׁהֲרֵי הוּא מְאַבֵּד כָּל מָמוֹנוֹ וְיִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת...וּבָזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָמְרוּ חֲכָמִים חָסִיד שׁוֹטֶה מִכְּלַל מְבַלֵּי עוֹלָם. אֶלָּא כָּל הַמְפַזֵּר מָמוֹנוֹ בְּמִצְוֹת אַל יְפַזֵּר יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ.
אם קנה אתרוג שראוי לצאת בו בצמצום כגון שהוא כביצה מצומצמת ואח"כ מצא גדול ממנו מצוה להוסיף עד שליש מלגיו בדמי הראשון כדי להחליפו ביותר נאה ויש מי שאומר שאם מוצא שני אתרוגים לקנות והאחד הדור מחבירו יקח ההדר אם אין מייקרים אותו יותר משליש מלגיו בדמי חבירו: הגה מי שאין לו אתרוג או שאר מצוה עוברת אין צריך לבזבז עליה הון רב וכמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש אפי' מצוה עוברת [הרא"ש ורבינו ירוחם נ"י ח"ב] ודוקא מצות עשה אבל לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור [הרשב"א וראב"ד] [וע' לקמן סוף סי' תרנ"ח בהגה]:
Rema: One is not obligated to spend an exorbinant amount for an Esrog or any other transient Mitzvoh as we are taught "He who wishes to spend shoud not spend more than a fifth of his wealth" this is true even though if he misses the opportunity for the Mitzvoh he will not be able to make it up later. (Rosh and Rabbeinu Yeruchem). This is only true by a positive commandment. To avoid transgressing a negative one must give away all of their money (Rashba and Raavad) See the end of Siman 658 (in the comment of the Rema)
(א) נשאול נשאלתי מההוא מרבנן דדחיקא שעתא טובא לאבותיו והמה מכובדים בני טובים ואינם יכולים להתפרנס מקופה של צדקה והבן אין ידו משגת לתת להם כל צרכם כי טיפולו וצרכי ביתו מרובים מהו שיכול ליתן להם מעשרו שרגיל להפריש מממונו מבלי תת לשום עני אחר הן קרוב הן רחוק עד שיתפרנסו אבותיו בכבוד בריווח ולא יכשל במה שאחז"ל כל הנותן מתנותיו לעני א' מביא רעב לעולם כבש"ע י"ד סימן רנ"ז סעי' ט':
(ב) לע"ד לא מבעי' דאיסורא ליכא אלא חיובא נמי איכא ואינו רשאי לתת מעשרו לשום עני טרם שיהיה לאבותיו מסת די פרנסתם וראי' ממ"ש תוס' פ"ק דקידושין ל"ב ע"א ד"ה אורו לי' וכו' בשם שאלתות פ' יתרו וכ"כ הרא"ש דהא דקיי"ל כיבוד משל אב היינו דאית לי' לאב אבל כי לית לי' ורווח לבן צריך הבן לתת ומייתי מהירושלמי דמפיק לי' נמי מקרא ועל זה העלו והסכימו פוסקים דהיינו מתורת צדקה וכופים על זה כדרך שכופין על הצדקה כבפ' נערה שנתפתתה שכופין לזון בניו וקשה כל האריכות הזה למה ומה צורך לראי' פשיטא שכופין על הצדקה כפי השג יד וליתן צדקה ומעשר וממילא כל הקרוב קודם כדכתיב את העני עמך ומי קרוב יותר מאביו אע"כ לומר אע"ג דבשארי עניים קרובים מצוה לחלק אבל באביו צריך ליתן לו את הכל והטעם נראה פשוט דהאיכא למ"ד נמי משל בן ונהי דלא קיי"ל כוותי' אלא משל אב מ"מ פשוט דלאו דוקא משל אב אלא שלא יהיה בו חסרון כיס לבן וכיון דהאי מעות צדקה אין בו חסרון כיס לבן כלל והוא ממון שאין לו תובעים ורק טובת הנאה להבן וממילא מחויב לתתו לאב משום מצות כיבוד וכן משמע מלשון רמ"א בש"ע סי' ר"מ סעי' ה' ע"ש ומלשונו משמע שכל מה שחייב ליתן לצדקה צריך לתתו לאביו וא"ש השתא דמייתי ליה ירושלמי מקרא דכיבוד וקשה כיון דאינו אלא מטעם צדקה מאי שייטי' דקר' דכיבוד הכא ולהנ"ל ניחא שיהי' צרי' ליתן לו כל מתנותיו:
(ג) ומה שהקשה בד"מ דמלשון שאין הבן צריך להחזיר על הפתחי' לא משמע כן דהרי אפי' אי אינו צריך להחזיר על הפתחי' נמי אינו מחוייב לתת צדקה כל כך לא ידעתי מנ"ל הא דודאי משמע מדין תורה כל שיש לו פרנסת יומו צריך ליתן המותר לעני רק חייו קודמים אבל כל שיש לו די פרנסת יומו יתן שאר ממונו לעני הצריך רק באושא התקינו שלא יבזבז אדם יותר מחומש וסמכוהו אקרא עשר אעשרנו לך ובמקום כיבוד אב לא תקנו והניחו על דין תורה שאם אינו צריך להחזיר על הפתחים כל שיש לו די חייו יתן הנשאר לאבותיו:
(ד) ומה שהקשה מ"ו הגאון בהפלאה בקידושי' על שיטות הסוברים דבאין לו לאב מחויב הבן מטע' כיבוד ממש א"כ קשה מכתובות מ"ט דאר"ל באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונים מהם משמע הא לא כ' נכסיו אינם ניזונים מהם ותיפוק לי' מטעם כיבוד ניזונים יפה תי' ז"ל דנ"מ לענין ירידה לנכסיו דמתורת כיבוד נהי דכופי' עד שיאמר רוצה אני אבל אין יורדי' לנכסיו משא"כ מתקנת אושא ע"ש והוא פשוט ועוד נפקא מיני' דאם איכא בנים הרבה וכ' לאיזה מהם נכסיו אי ליכא תקנת אושא מחוייבים כולם לזונם בשותפות אבל השתא דאיכא תקנת אושא אותם שזכו בנכסים יזונו ואידך פטורים דה"ל כאלו אית לי' לאב דהרי אית לי' הני נכסים ופטורים הבנים לזונו משלהם ועוד נפקא מיני' לתקנות אושא בשייר לעצמו במתנתו מזונותיו כל ימיו ולא בעי למיעבד עבידתא להתפרנס ממעשי ידיו משא"כ בתורת כיבוד דוקא כי לית לי' לאב ולא מצי להתפרנס כלל ממעשי ידיו אבל כל זמן שיכול להתפרנס ממעשי ידיו לאו כל כמיני' להטיל עצמו על בניו ועוד נ"ל אי לית ליה מדילי' יכול ליטול מעשר עני מאחרים אם ירצה וירוויח הבן אבל הכא שיש לו נכסים ששייר לו בהם כח מזונות כל ימיו ה"ל כמי שיש לו מאתים זוז ואסור לו ליטול משל אחרים כל זה ברור מיהו לא קיי"ל כתקנת אושא:
(ה) ודעת מהרמ"ל בתשובה סי' קל"ו דרמב"ם מספקא לי' אי כיבוד משל בן או משל אב ע"כ פסק שב ואל תעשה שאין הבן מחויב לזונו משלו וכשזורק האב ארנקי של בן יהיה הבן שב ואל תעשה ולא ימחה ע"ש וזה נ"ל דוחק ויותר נ"ל תי' כ"מ דעד היכן כח כיבוד א"וא שיזרוק ארנקי היינו ממדות חסידות והא דלא משני ש"ס הכי נ"ל דהיינו דקאמר הש"ס כי הא דרב הונא קרע שיראים באפי רבה ברי' דהאי עובדא צ"ע מאי שייטא הכא לתי' הש"ס ועוד צע"ג ק' תוס' דאע"ג דמחל ליקרי' ה"ל כנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דצריך כפרה ומ"ש תוס' דהודיע לו קשה להלום אם הודיעהו קודם מעשה הריני רוצה לזרוק ארנקי ואם תכעוס אני מוחל הרי הודיעו ולא יכעוס ולא הועיל ר"ה כלום אך הענין כמ"ש הפוסקים דלאחר שזרק אסור להבן לכעוס כלל דמאי דהוה הוה אך קודם שזרק ליכא אלא מידות חסידות ור"ה רצה לנסות אי יהי' בו מדת חסידות שלא ימחה בו בתחל' וליכ' בזה לפני עור דא"נ ימחה בו אין כאן עברה אך הש"ס פריך דלמא אחר שקרע יכעוס ועבר אלפני עור ומשני אחר שקרע הודיעו מיד אני מוחל ליקרא דידי אם תכעוס ועיקר נסיונו של ר"ה הי' שלא ימחה בו בשעת קריעה והא דקא' כי הא דר"ה הוה תי' אחר אקו' הש"ס כמו אי נמי או הרמב"ם גרס א"נ כנלע"ד:
(ו) תבנא לדיננא דלמאי דקיי"ל דאם אין לו לבן מותר ליתן לאביו מעשרו א"כ ממילא חייב ליתן לו כל מעשר וצדקה שיש לו ליתן עד שיהיה לאב די מחסורו אשר יחסר לו ועיי' בדברי מהר"מ מר"ב שבש"ך סי' רמ"ט סק"ג שהגיה הש"ך מכ"ש לבניו ולפע"ד אותה ההגה' צ"ע מאי כ"שכ איכא דבאב איכא מ"ע דכיבוד ובזה הוא קודם לבניו אבל נ"ל להגיה דאפי' לאביו הי' מותר אם לא משום כבוד אביו אבל לבניו מותר ועיי' סי' רנ"א בש"ך סק"ה. הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי פה ק"ק פ"ב יום ד' א"ח דפסח תקע"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ.