פרשת מטות מצוה תלה' להשבע בשמו - חיובית או לא

(א) להשבע בשמו יתברך באמת - להשבע בשמו ברוך הוא בעת שנצטרך להחזיק ולקים דבר או להרחיקו, לפי שיש בזה גדלה בחקו יתברך, והגבורה והרוממות, ועל זה נאמר (דברים י כ) ובשמו תשבע, ובבאור אמרו זכרונם לברכה (שבועות לה, ב) אמרה תורה השבע בשמו, ואמרה תורה אל תשבע, כלומר כי כמו שהשבועה שאינה צריכה היא נמנעת והיא מצות לא תעשה, כן השבועה בעת הצרך, היא חובה והיא מצות עשה, ולפיכך, אין נשבעין לעולם בשום דבר מכל הנבראים, ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סג, א), כל המשתף שם שמים לדבר אחר נעקר מן העולם. ואמנם זה נאמר, במי שמכון להשבע באותו דבר מן הנבראין לבד, אבל הנשבע בשמים או בשמש ובירח לכונת האדון שעליהם שבראם, זה אינו בכלל האסור כלל, ותמיד נראה שנשבעין כן בכל גבול ישראל.

(ב) משרשי המצוה, כי בהיותנו מקימים דברינו בשמו הגדול תתחזק בלבנו האמונה בו והשגחתו עלינו ועל כל דברינו, וזה דבר ברור.

(ג) ובדיני מצות השבועות והנדרים. הארכתי בהם הרבה בסדר ''וישמע יתרו'' (מצוה ל) [יו''ד סימן רלז].

(ד) ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ולא רצה להשבע בשמו לעת הצרך בטל עשה זה, לדעת הרמב''ם זכרונו לברכה, אבל הרמב''ן זכרונו לברכה כתב (מ''ע ז ובפי' לדברים ו יג) שאין השבועה בשמו גם בעת הצרך מצות עשה כלל, כי אם רשות גמורה, שאם נרצה נשבע, ואם לא נרצה להשבע לעולם אין בכך כלום, וגם כי יש במניעה מהשבועה מצוה, וכענין שאמרו במדרש רבי תנחומא (מטות א) אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל לא תהיו סבורים שהתר לכם להשבע בשמי אפילו באמת, אלא אם כן יהיו בך כל המדות האלה את יי אלהיך תירא, ואותו תעבוד, ובו תדבק. ואחר כך ובשמו תשבע. ואם נרצה נוכל לומר שיבוא ובשמו תשבע לתן עשה ולא תעשה לנשבע בשם עבודה זרה, כלומר, בשמו תשבע ולא בשם אלהים אחרים. וענין מה שאמרו זכרונם לברכה (תמורה ג ב), שנשבעים לקים המצוה כבר כתב הרב זכרונו לברכה, כי מ ובו תדבק נפקא לן.

(1) To swear in His name, may He be blessed, truthfully: To swear in His name, blessed be He, at the time that we need to strengthen or establish a thing or to distance it; as with this is there aggrandizement of His statute, may He be blessed, and [of] the Power and the Loftiness. And about this is it stated (Deuteronomy 10:20) "and in His name shall you swear." And in the explanation, they, may their memory be blessed, said (Shevuot 35b), "The Torah stated, 'Swear in His name,' and the Torah said, 'Do not swear in His name'" - meaning to say, [just] like an oath that is not needed [should] be prevented, and that is a negative commandment; so too is an oath at a time that it is needed an obligation, and that is a positive commandment. And therefore we do not ever swear in [the name of] any thing of all the creatures. And they, may their memory be blessed, said (Sanhedrin 63a), "Anyone who combines the name of [God] with something else is uprooted from the world." However this is said about one who intends to swear in that thing of the creatures by itself; but one who swears in the heavens or in the sun or in the moon, with the intention of the Master above them that created them - that is not included in the prohibition at all. And we always see that we swear like this in all of the borders of Israel.

(2) It is from the roots of the commandment that in our establishing our words in His great name, the faith in Him and His supervision over us and over all our words are strengthened in our hearts. And that is a clear thing.

(3) And I have written at great length about the laws of the commandment of oaths and vows in the Order of Vayishma Yitro (Sefer HaChinuch 30) (See Tur, Yoreh Deah 237).

(4) And it is practiced in every place and at all times by males and females. And one who transgresses this and does not want to swear in His name at a time it is needed has violated this positive commandment, according to Rambam, may his memory be blessed. But Ramban, may his memory be blessed, wrote (on Mitzovt Ase 7; Ramban on Deuteronomy 6:13) that an oath in His name [even] at a time of need is not a positive commandment at all; that if we want, we swear, and if we do not want to ever swear, there is no [problem] with this. And there is also a commandment in the prevention from an oath, like the matter that they said in Midrash Tanchuma, Matot 1, "The Holy One, blessed be He, said to them, 'Do not reason that it is permitted to you to swear in My name even truthfully unless there is all of these characteristics with you: "The Lord, your God, you shall fear, and to Him shall you cling." And afterwards, "and in His name shall you swear."'" And if we want, we can say that "and in His name shall you swear" comes to give a positive commandment [alongside the] negative commandment on the one who swears in the name of idolatry; meaning to say, in His name should he swear and not in the name of other gods. And the teacher (Ramban), may his memory be blessed, already wrote about the matter that they, may their memory be blessed, said (Temurah 3b) that we swear to perform a commandment, that we derive it from "to Him shall you cling."

(ז) לְהִשָּׁבַע בִּשְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמָר: "וּבִשְׁמוֹ, תִּשָּׁבֵעַ" (דברים ו יג, י כ).

(7) To swear by His name. Deut. 6.13; Deut. 10.20.

כסף משנה מניין המצוות מצות עשה ז
כתב הראב"ד א"א אינה מן המנין אלא בא להזהיר שלא ישבע באל אחר ואולי על זה אמרו דלאו הבא מכלל עשה עשה עכ"ל
ולפי דבריו יש לתמוה למה אמרו בלשון אולי ולכן נראה לי לפרש שעל רבנו נתכוון לומר שמא הטעם שמנאה במצות עשה משום דלאו הבא מכלל עשה עשה.
ולענין מה שכתב אינה מן המנין גם הרמב"ן ז"ל סבור כן והאריך בזה בהשגותיו לספר המצות של רבנו ודחה מה שהביא רבינו ראיה מדאמרינן בריש תמורה ג,ב מניין שנשבעים לקיים את המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה וכו'
והביא ראיה לומר שאינה מן המנין ממה שאמרו במדרש רבי תנחומא (ר"פ מטות) אמר הקב"ה לישראל אל תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת אלא אם יהיו בך כל המדות את ה' אלקיך תירא שתהא כאותם יראי אלהים אברהם איוב ויוסף. ולענ"ד נראה שרבינו אפשר לו לדחות ראיה זו ולומר שיראי אלקים מצוה להם לישבע ולשאר כל אדם אסור.
ורבינו בספר המצות שלו הביא ראיה לדבריו ממה שאמרו (שבועות לה,ב) אמרה תורה השבע בשמו ואמרה תורה אל תשבע רוצה לומר כמו שהשבועה אשר אין צריך אליה מוזהר ממנה והיא לא תעשה כן השבועה בעת הצורך מצוה בה והיא מצות עשה.
ובעל הלכות גדולות סבור כדעת רבינו שגם הוא מנאה במנין המצות.

ולא מצאתי במצוה זו חסרון רק מדרש התנחומא שהביא הרמב"ן אמר להם הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אלא אם יהיו בך כל המדות הללו את ה' אלהיך תירא כו' אם יש לך מדות אלו אתה רשאי להשבע ע"כ. וזה מבואר דהכא ברשות מוקמי ליה להאי קרא ולא במצוה כדברי הרב, ולומר שהתלמוד במכות לפי פירוש הרב בו חלק על המדרש והוא ז"ל פוסק כמותו דוחק גמור, ואעיקרא דדינא פירכא דמפיש פלוגתא בכדי וקל לפרש התלמוד בפירוש מרווח שלא יחלוק גם הוא על המדרש וזה פשוט:

(ד) ואף גם זאת יש בידי להליץ על הרב ולהיות לו מושיע ורב מיד המדרש הזה, ואומר כי גם בדברים עצמם שהם מצוה יש הבדל מקצתן לקצתן ביאר הרב זה בחבורו הגדול פי"א מהל' ברכות ואמר יש מ"ע שהאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותן כגון תפילין וסוכה כו' ואלו הנקראים חובה לפי שאדם חייב עכ"פ לעשותן ויש מצוה שאינה חובה אלא דומה לרשות כגון מזוזה מעקה שאין אדם חייב לשכון בבית שחייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה כל ימיו לשכון באהל או בספינה ישב וכן אינו חייב לבנות בית לעשות מעקה כו' ע"כ. וכבר זכרתי אני לעיל כל לשונו בשרש ו' יע"ש, ועז"ה אני אומר דבשבועות שאף שמצוה הן אינן מאותן שהן חובה רק מאותן שדומין לרשות שהרי ביד האדם הוא שלא להביא עצמו לידי שבועה כל ימיו והמצוה אינה אלא שכשירצה להשבע ישבע בשם, והנה כי כן על צד שהן באדם רשות הוא שאמרו במדרש הנזכר אם יש בך כל המדות אתה רשאי לישבע כו' והוא כאילו אמר אתה רשאי להביא עצמך לשבועה והיא ההתחלה לא הסוף אחר שכבר בא לשבועה כי אז אינו עליו רשות אלא מצוה שישבע בשם וזה דרך לא רחוק בהסכמת המדרש הזה אל דעת הרב ונכון הדבר להשתדל בהסכמה זו מחמת הראיה שהביא הרב מלשון הגמ' אמרה תורה השבע ואמרה תורה לא תשבע כו' והוציא הרב ממנו שכמו שהשבועה שאין בה צורך היא מצות ל"ת כן אותה שיש בה צורך ראויה שתהיה מ"ע, וראיה זו טובה מאד, והרמב"ן ודאי ראה אותה בדברי הרב ותמהתי שהעלים עינו ממנה לא זכרה כלל לחזקה או להרחיקה:

קנאת סופרים מצות עשה ז
אחרי עיוני כפי קוצר השגתי במה שטען הרמב"ן ז"ל על הרב בחשבו זאת המצוה למ"ע ואחריו רשב"ץ בפירוש האזהרות והרב מזרחי בפ' ואתחנן וגם במה שהשיבו בעד הרב מהר"י די"ל ומהר"י קארו בהקדמתו לפירוש ס' היד, נלע"ד שכלם הסכימו דיש להבין כדעת הרב ז"ל שהשבועה כשהיא לצורך דהיינו כשנתחייב בה בב"ד מ"ע לעשותה וחובה לישבע בשמו ית'. ועל דא איפליגו רמב"ן ז"ל ודעימיה דסברי דאפי' בשבועה לצורך לאו חובה היא ולא מ"ע אבל רשות היא בידינו וכן הביא מחלוקתן בעל ס' החינוך סי' תל"ג וז"ל והעובר על זה ולא רצה לישבע בשמו לעת הצורך בטל מ"ע זה לדעת רמב"ם ז"ל אבל הרמב"ן ז"ל כתב שאין השבועה בשמו ית' בעת הצורך מ"ע כלל כי אם רשות גמורה שאם ירצה נשבע ואם לא ירצה לישבע אין בכך כלום עכ"ל:
ואני בעניי נפלאתי הפלא ופלא על הבנת הרבנים המובהקים דלעיל בכונת הרב ז"ל דמאין יצא להם ליחס אל הרב כי הך סברא דעיקרה של מ"ע דובשמו תשבע על השבועה עצמה הוא דאתא באופן שאם נתחייב שבועה בב"ד ולא ירצה הוא לישבע אף על דבר אמת ובחר לשלם כעבריין על מ"ע יחשב דדא ודאי סברא זרה היא מאד לא יכילנה הרעיון והלא תנן בר"פ המפקיד שילם ולא רצה לישבע וכו' דמדקתני ולא רצה משמע ודאי דאפי' על דבר אמת הרשות בידו לשלם ולא לישבע. והמצוה שמנה הרב ז"ל לישבע בשמו היינו שאם רצונו לישבע תהא השבועה בשמו לבד ולא בשם זולתו וידמה זה למה שבא בתורה כי תאוה נפשך לאכול בשר תזבח ואכלת בשר דהאכילה היא רשות בידו אמנם הזביחה היא מ"ע שכשירצה לאכול יזבח ואח"כ יאכל וכן הוא הנרצה אצל הרב בלי ספק במ"ש בחיבורו הגדול פי"א מהל' שבועות וז"ל כשם ששבועת שוא ושקר בל"ת כך מ"ע שישבע מי שנתחייב שבועה בב"ד בשם שנאמר בשמו תשבע זו מ"ע שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו עכ"ל. ואם לא עשה כן אלא נשבע שלא בשמו ית' עובר בעשה של תורה של ובשמו תשבע מלבד הל"ת של ובשם אלהים אחרים לא תזכירו שמנאו הרב לקמן למצות ל"ת סי' י"ד אבל לעולם דשבועת עצמה רשות היא ולא בא החיוב אלא על איכות השבועה שאם רצונו לישבע בעת הצורך חייב הוא לישבע בשמו וכן הוא המשמעות בסמ"ג סי' קכ"ג מ"ע שישבע מי שנתחייב שבועה בב"ד בשם