(ב) וַיְהִ֥י לֶֽחֶם־שְׁלֹמֹ֖ה לְי֣וֹם אֶחָ֑ד שְׁלֹשִׁ֥ים כֹּר֙ סֹ֔לֶת וְשִׁשִּׁ֥ים כֹּ֖ר קָֽמַח׃ (ג) עֲשָׂרָ֨ה בָקָ֜ר בְּרִאִ֗ים וְעֶשְׂרִ֥ים בָּקָ֛ר רְעִ֖י וּמֵ֣אָה צֹ֑אן לְ֠בַד מֵֽאַיָּ֤ל וּצְבִי֙ וְיַחְמ֔וּר וּבַרְבֻּרִ֖ים אֲבוּסִֽים׃ (ד) כִּי־ה֞וּא רֹדֶ֣ה ׀ בְּכָל־עֵ֣בֶר הַנָּהָ֗ר מִתִּפְסַח֙ וְעַד־עַזָּ֔ה בְּכָל־מַלְכֵ֖י עֵ֣בֶר הַנָּהָ֑ר וְשָׁל֗וֹם הָ֥יָה ל֛וֹ מִכָּל־עֲבָרָ֖יו מִסָּבִֽיב׃ (ה) וַיֵּשֶׁב֩ יְהוּדָ֨ה וְיִשְׂרָאֵ֜ל לָבֶ֗טַח אִ֣ישׁ תַּ֤חַת גַּפְנוֹ֙ וְתַ֣חַת תְּאֵֽנָת֔וֹ מִדָּ֖ן וְעַד־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע כֹּ֖ל יְמֵ֥י שְׁלֹמֹֽה׃ (ס)
(2) Solomon’s daily provisions consisted of 30 kors of semolina, and 60 kors of [ordinary] flour, (3) -10 fattened oxen, 20 pasture-fed oxen, and 100 sheep and goats, besides deer and gazelles, roebucks and fatted geese. (4) For he controlled the whole region west of the Euphrates—all the kings west of the Euphrates, from Tiphsah to Gaza—and he had peace on all his borders roundabout. (5) All the days of Solomon, Judah and Israel from Dan to Beer-sheba dwelt in safety, everyone under his own vine and under his own fig tree.
וברברים אבוסים. עופות הבאים מארץ ברבריא, והיו מפוטמות על האבוס, והוא המקום המיוחד להאכילם, ודוגמתו (ישעיהו א ג) וחמור אבוס בעליו:
(א) כי הוא רודה עתה יציע שנית למה שיספר מרוב הסוסים שהיו לשלמה שגם אלה מוטלים על העם לכלכלם, שגם זה היה כפי הראוי והנכון, כי הסוסים היו מוכנים למלחמה בעת הצורך, ועל ידם רדה בכל הממלכות באשר ידעו כי לו חיל וסוס ורכב ויראו מפניו, ועי''כ לא הצטרך למלחמה, ר''ל שע''ז פעל ג' דברים א. שרדה ביד חזקה, שזה ההבדל בין מ''ש תחלה ושלמה היה מושל ובין מ''ש פה כי הוא רודה ומפרש שהיה (ב) רודה בכל מלכי עבר הנהר, ר''ל כי הלוחם וכובש רודה בהעמים אשר כובש, לא כן שלמה שלא לחם עם העמים רק מלכיהם פחדו מלפניו ובם רדה וע''י נכנעו עמיהם ממילא, וזה ע''י שראו רב חילו ופרשיו ב. (ג) ושלום היה לו מכל עבריו שגם העמים ביתר הצדדים שלא רדה בם עכ''פ התיראו מלהרים יד להלחם נגדו :
וישב יהודה וישראל לבטח. נקט לשון יחיד כי שלום ביניהם והיו לאחדים. וזה סיבה להיות שקטים ושאננים לבטח:
ומעשה נמי בר' יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא שכור לנו פועלים הלך ופסק להן מזונות וכשבא אצל אביו אמר לו בני אפילו אתה עושה להן כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב למימרא דסעודתא דאברהם אבינו עדיפא מדשלמה והכתיב (מלכים א ה, ב) ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כור סולת וששים כור קמח עשרה בקר בריאים ועשרה בקר רעי ומאה צאן לבד מאיל וצבי ויחמור וברבורים אבוסים
ואמר גוריון בן אסטיון משמיה דרב הללו לעמילן של טבחים ור' יצחק אמר הללו לציקי קדירה
ואמר ר' יצחק אלף נשים היו לשלמה כל אחת ואחת עשתה לו בביתה כך מאי טעמא זו סבורה שמא אצלי סועד היום וזו סבורה [שמא] אצלי סועד היום
ואילו גבי אברהם כתיב (בראשית יח, ז) ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ואמר רב יהודה אמר רב בן בקר אחד רך שנים וטוב שלשה התם תלתא תורי לתלתא גברי הכא לכל ישראל ויהודה שנאמר (מלכים א ד, כ) יהודה וישראל רבים כחול אשר על (שפת) הים
he has increased his obligation to them, since if he had meant to give them no more than the accepted amount, he would not have made any stipulation at all. The mishna then continues: And there is also a supporting incident involving Rabbi Yoḥanan ben Matya, who said to his son: Go out and hire laborers for us. His son went, hired them, and pledged to provide sustenance for them as a term of their employment, without specifying the details. And when he came back to his father and reported what he had done, Rabbi Yoḥanan ben Matya said to him: My son, even if you were to prepare a feast for them like that of King Solomon in his time, you would not have fulfilled your obligation to them, as they are the descendants of Abraham, Isaac, and Jacob. The Gemara asks: Is this to say that the feast of Abraham, our forefather, was superior to that of King Solomon? But isn’t it written: “And Solomon’s provision for one day was thirty measures of fine flour, and sixty measures of meal; ten fat oxen, and twenty oxen out of the pastures, and a hundred sheep, beside harts, and gazelles, and roebucks, and fatted fowl” (I Kings 5:2–3). And Guryon ben Asteyon says in the name of Rav: These measures of flour mentioned in the verse were used merely for the bakers’ well-worked dough [la’amilan] that was placed in the pot to absorb the steam. And Rabbi Yitzḥak says: These measures of flour were used for meat pudding, a mixture of wine, flour, and leftover meat, in a pot. And Rabbi Yitzḥak further says: King Solomon had one thousand wives, each one of whom would prepare for him at her home a feast of such proportions. What is the reason that they did this? This wife reasoned: Perhaps he will feast with me today, and that wife reasoned: Perhaps he will feast with me today. But with regard to Abraham, it is written: “And Abraham ran to the herd, and fetched a calf tender and good” (Genesis 18:7), and Rav Yehuda says that Rav says, in explanation of the verse: “A calf” indicates one; the word “tender” means an additional one, i.e., two; “and good” indicates yet another one. This makes a total of three calves, a considerably smaller feast than that of Solomon. The Gemara answers: There, with regard to Abraham, he prepared three oxen for three people, whereas here, in the case of Solomon, his wives would prepare a feast for the entire realms of Israel and Judah, as it is stated: “Judah and Israel were many, as the sand which is by the sea in multitude, eating and drinking and making merry” (I Kings 4:20). Abraham’s feast was proportionately greater than that of Solomon. With regard to the verse cited in relation to King Solomon, the Gemara asks: What is the meaning of the term “fatted fowl [avusim]”? Rav says: It means that they are fed [ovsim] by force. Shmuel says: It means that they were fattened [avusim] and maintained on their own accord, i.e., they were naturally fat. Rabbi Yoḥanan says: Solomon’s feasts were of fine quality because they would bring from his herd an ox that had never been forced to work, and they would also bring a hen from its coop that had never been forced to lay eggs, and use those for the cuisine. The Gemara cites a related statement of Rabbi Yoḥanan. Rabbi Yoḥanan says: The choicest of cattle is the ox. The choicest of fowl is the hen. With regard to the type of hen to which this is referring, Ameimar says: It is a fattened, black hen [zagta] that is found among the wine vats, which consumes so many grape seeds that it cannot take a step the length of a reed, due to its corpulence. The Gemara returns to discuss the verse in Genesis: “And Abraham ran to the herd, and fetched a calf tender and good” (Genesis 18:7). Rav Yehuda says that Rav says: “A calf” is one; “tender” indicates an additional one, i.e., two; “and good” indicates another one, for a total of three calves. The Gemara asks: But why not say that the verse is referring to only one calf, as people say when describing a single item that it is tender and good? The Gemara answers: If so, let the verse write: Tender, good. What is the significance of the term “and good,” which indicates an addition? Conclude from this that the verse is stated for the purpose of an exposition and is referring to more than one calf. The Gemara challenges: But one can still say there were only two calves. The Gemara answers: From the fact that the word “good” is written for an exposition, to include an additional calf, it may be inferred that the term “tender” is also written for an exposition and indicates yet another calf.
אם חל תשעה באב באחד בשבת או שחל בשבת ונדחה לאחר השבת אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שלחנו ואפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו (מיהו צריך להפסיק מבעוד יום) (סמ"ק):
ויקח חמאה וחלב ובן הבקר וגו' (בראשית יח ח). שאלני מורי הצדיק וק' מהרי"י מלובלין זלה"ה מאי טעמא לא נזכר בתורה הק' בסעודת המלאכים דגים, וכן ויזבח יעקב בהר (בראשית לא נד), ובדברי רז"ל נזכר בשר ודגים. והשבתי לפי שעיקר הסעודה להעלות ניצוצות ולתקן גלגולים, והנה איתא בכתבי האר"י דרוב צדיקים מגולגלים בדגים, והיינו ודאי צדיקים קטנים, אבל הצדיקים הגדולים אין צריכין לשום תיקון, ואז בימי אברהם לא היו רק הצדיקים הגדולים הנזכרים בתורה, וקלסיה מאד, ואמר שמשום זה לא נזכר גם כן בסעודת שלמה דגים, לפי שאז היתה סיהרא במילואה (זוהר ח"א ע"ג ע"ב), ואיש תחת גפנו (מלכים א' ה ה), היינו שהיו הכל נשמות חדשות, והבן זה ודפח"ח. (ועיין מ"ש בזה בפרשת נח בפסוק (בראשית ז כב) מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים (קידושין י"ג ע"א), מהאי טעמא, ובזה מתורץ קושית מהרש"א ז"ל, עיין שם).
שכל מזבח שאין לו לא כבש ולא קרן ולא יסוד ולא ריבוע פסול לעבודה רבי יוסי בר יהודה אומר אף הסובב אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן שיתין מששת ימי בראשית נבראו שנאמר (שיר השירים ז, ב) חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן חמוקי ירכיך אלו השיתין כמו חלאים שמחוללין ויורדין עד התהום מעשה ידי אמן זו מעשה ידי אומנותו של הקב"ה תנא דבי ר' ישמעאל (בראשית א, א) בראשית אל תיקרי בראשית אלא ברא שית תניא ר' יוסי אומר שיתין מחוללין ויורדין עד תהום שנאמר (ישעיהו ה, א) אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו כרם היה לידידי בקרן בן שמן ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו ויטעהו שורק זה בית המקדש ויבן מגדל בתוכו זה מזבח וגם יקב חצב בו אלו השיתין תניא א"ר אלעזר בר צדוק לול קטן היה בין כבש למזבח במערבו של כבש ואחת לשבעים שנה פרחי כהונה יורדין לשם ומלקטין משם יין קרוש שדומה לעיגולי דבילה ובאין ושורפין אותו בקדושה שנא' (במדבר כח, ז) בקדש הסך נסך שכר לה'
As any altar that lacks a ramp, or a horn, or a base, or the shape of a square, either because it was not erected as a square or due to damage, is disqualified for use in the Temple service. Rabbi Yosei bar Yehuda says: Even the surrounding ledge must be complete, and if it is lacking it disqualifies the altar. § Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The drainpipes [shittin] built into the altar and extending beneath it were created from the six days of Creation, as it is stated: “The hidden of your thighs are like the links of a chain, the handiwork of a skilled workman” (Song of Songs 7:2). The Gemara interprets the verse homiletically: “The hidden of your thighs”; these are the drainpipes that are concealed within the altar; “are like the links of a chain [ḥala’im]”; they are hollow [meḥolalin] and descend to the depths; “the handiwork of a skilled workman”; this is the handiwork of the Holy One, Blessed be He. On a similar note, it was taught in the school of Rabbi Yishmael that it is written: “In the beginning [bereshit]” (Genesis 1:1); do not read it as: Bereshit, but rather as: Bara shit, meaning that God created the pipeline descending from the altar. It was taught in a baraita that Rabbi Yosei says: These drainpipes are hollow and descend to the depths, as it is stated: “Let me sing of my well beloved, a song of my beloved touching his vineyard. My well beloved had a vineyard in a very fruitful hill, and he dug it, and cleared it of stones, and planted it with the choicest vine, and built a tower in the midst of it, and also hewed out a vat therein” (Isaiah 5:1–2). Rabbi Yosei interprets these verses homiletically as referring to the Temple. “He planted it with the choicest vine”; this is referring to the Temple; “he built a tower therein”; this is referring to the altar; “and hewed out a vat therein”; this is referring to the drainpipes. As the owner of the vineyard is a parable for God, this indicates that the drainpipes are a natural part of Creation. It was taught in a baraita that Rabbi Elazar bar Tzadok said: There was a small gap between the ramp and the altar west of the ramp, and once in seventy years young priests would descend there and gather from there the congealed wine left over from the libations that set over time, which resembled round cakes of dried and pressed figs. They would then come and burn it in sanctity in the Temple courtyard, as it is stated: “In sanctity shall you pour a libation of strong drink unto the Lord” (Numbers 28:7);
חמוקי - סתרי לשון חמק עבר (שיר השירים ה׳:ו׳) נסתר ונכסה ממני וכן עד מתי תתחמקין (ירמיהו ל״א:כ״ב) תסתרי ממני שאת בושה ליקרב אלי על שמעלת בי חמוקי ירכיך לשון ירך המזבח (ויקרא א):
לידידי - הקב"ה בשבילו אני משוררו ובמקומו אני לקבול על זאת: שירת דודי לכרמו - על כרמו: כרם היה לידידי בקרן בן שמן - בארץ ישראל זוית השמינה מכל הארצות: ויעזקהו - בנה להם ערים בצורות מוקפות דלתים ובריח כטבעת דמתרגמינן עיזקא (שמות כה): ויסקלהו - כאדם המפנה אבנים מכרמו כלומר פינה האומות מפניהם שלא ישבו בארצם פן יחטיאו אותם: ויטעהו שורק - נטעו גפנים משובחות ולא זמורה אלא שרשין עצמן זה בית המקדש שהוא שורשן ועיקרן שמחבבם לפני המקום: ויבן מגדל בתוכו זה מזבח - העשוי כמגדל עוז: וגם יקב חצב בו - באותו מגדל יקב הוא בור חפור וכן עד יקבי המלך (זכריה י״ד:י׳) בית שיחא דמלכא לשון שיח ומערה פושיי"ן בלע"ז:
אל תיקרי בראשית אלא ברא שית. האי תנא ור' יוחנן סברי מששת ימי בראשית נבראו אבל אידך תנא דדריש וגם יקב חצב לית ליה דמההוא קרא דריש מזבח ושיתין למזבח בידי אדם הוה ובמילתיה גרסינן ועליו כרה דוד ומיהו קשה דר' יוחנן אדר' יוחנן דהכא סבר מששת ימי בראשית נבראו דדריש מעשה ידי אמן מעשה אומנותו של מקום ולקמן בפרק החליל (סוכה נג.) א"ר יוחנן בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ושמא אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן:
כְדֵין כְּתִיב (מלכים א ה) וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְאֵנָתוֹ. וּכְתִיב (שם ד) אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים. דְּהָא שִׁית וְשִׁיתִין אִתְפַּתָּחוּ. וְכָל עִידוּנִין עִילָּאִין הֲווֹ נַחֲתִין לְעָלְמִין כּוּלְהוּ. וְכָלְהוֹ הֲווֹ חָדָאן לְסָלְקָא לְגַבֵּי עָלְמָא עִילָּאָה, לְמִלְקַט בִּרְכָאן וְעִדּוּנִין לְעָלְמִין. כְּדֵין, חֲבִיבוּ אִתְעַר מִנַּיְיהוּ לְגַבֵּי מַלְכָּא עִילָּאָה, לְמֶהֱוֵי כּוֹלָּא חַד בְּלָא פֵּירוּדָא. כְּדֵין שִׁבְחָא דְּסָלְקָא עַל כָּל שְׁבָחִין, לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִּילֵיהּ, לְמֶהֱוֵי כּוֹלָא בְּחֶדְוָה עֵילָא וְתַתָּא.