(ו) וַיְהִ֣י אֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ טְמֵאִים֙ לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם וְלֹא־יָכְל֥וּ לַעֲשֹׂת־הַפֶּ֖סַח בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיִּקְרְב֞וּ לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֛ה וְלִפְנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃ (ז) וַ֠יֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ אֵלָ֔יו אֲנַ֥חְנוּ טְמֵאִ֖ים לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם לָ֣מָּה נִגָּרַ֗ע לְבִלְתִּ֨י הַקְרִ֜ב אֶת־קָרְבַּ֤ן יְהוָה֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ח) וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה עִמְד֣וּ וְאֶשְׁמְעָ֔ה מַה־יְצַוֶּ֥ה יְהוָ֖ה לָכֶֽם׃ (פ) (ט) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (י) דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ כִּי־יִהְיֶֽה־טָמֵ֣א ׀ לָנֶ֡פֶשׁ אוֹ֩ בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֜הׄ לָכֶ֗ם א֚וֹ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח לַיהוָֽה׃ (יא) בַּחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בְּאַרְבָּעָ֨ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם יַעֲשׂ֣וּ אֹת֑וֹ עַל־מַצּ֥וֹת וּמְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃ (יב) לֹֽא־יַשְׁאִ֤ירוּ מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וְעֶ֖צֶם לֹ֣א יִשְׁבְּרוּ־ב֑וֹ כְּכָל־חֻקַּ֥ת הַפֶּ֖סַח יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃ (יג) וְהָאִישׁ֩ אֲשֶׁר־ה֨וּא טָה֜וֹר וּבְדֶ֣רֶךְ לֹא־הָיָ֗ה וְחָדַל֙ לַעֲשׂ֣וֹת הַפֶּ֔סַח וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּ֑יהָ כִּ֣י ׀ קָרְבַּ֣ן יְהוָ֗ה לֹ֤א הִקְרִיב֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ חֶטְא֥וֹ יִשָּׂ֖א הָאִ֥ישׁ הַהֽוּא׃ (יד) וְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּכֶ֜ם גֵּ֗ר וְעָ֤שָֽׂה פֶ֙סַח֙ לַֽיהוָ֔ה כְּחֻקַּ֥ת הַפֶּ֛סַח וּכְמִשְׁפָּט֖וֹ כֵּ֣ן יַעֲשֶׂ֑ה חֻקָּ֤ה אַחַת֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְלַגֵּ֖ר וּלְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ׃ (פ) (טו) וּבְיוֹם֙ הָקִ֣ים אֶת־הַמִּשְׁכָּ֔ן כִּסָּ֤ה הֶֽעָנָן֙ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֔ן לְאֹ֖הֶל הָעֵדֻ֑ת וּבָעֶ֜רֶב יִהְיֶ֧ה עַֽל־הַמִּשְׁכָּ֛ן כְּמַרְאֵה־אֵ֖שׁ עַד־בֹּֽקֶר׃
(א) או בדרך רחקה. ...פֶּסַח שֵׁנִי מַצָּה וְחָמֵץ עִמּוֹ בַּבַּיִת, וְאֵין שָׁם יוֹם טוֹב, וְאֵין אִסּוּר חָמֵץ אֶלָא עִמּוֹ בַאֲכִילָתוֹ (שם צ"ה):
זבחי... מתני׳ מה בין פסח הראשון לשני הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא והשני חמץ ומצה עמו בבית הראשון טעון הלל באכילתו והשני אינו טעון הלל באכילתו זה וזה טעון הלל בעשייתן ונאכלין צלי על מצה ומרורים ודוחין את השבת: גמ׳ תנו רבנן ככל חוקת הפסח יעשו אותו במצוה שבגופו הכתוב מדבר... בכלליה דמצות ומרורים מאי קא מרבי צלי אש בפרטיה מאי ממעיט ליה השבתת שאור... בכלליה דלא ישאירו ממנו עד בקר מאי קא מרבה ליה לא תוציא ממנו בפרטיה מאי קא ממעט ליה לא יראה ולא ימצא ... בכלליה דעצם לא ישברו בו מאי קא מרבה אל תאכלו ממנו נא בפרטיה מאי קא ממעטי לא תשחט על חמץ דם זבחי...
(טו) מַה בֵּין פֶּסַח רִאשׁוֹן לְפֶסַח שֵׁנִי. הָרִאשׁוֹן אָסוּר בְּחָמֵץ בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא. וְאֵינוֹ נִשְׁחָט עַל חָמֵץ. וְאֵין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ חוּץ לַחֲבוּרָה. וְטָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ. וּמְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה. וְאֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹא בְּטֻמְאָה אִם נִטְמָא רֹב הַקָּהָל טֻמְאַת מֵת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל פֶּסַח שֵׁנִי חָמֵץ וּמַצָּה עִמּוֹ בַּבַּיִת. וְאֵינוֹ טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ. וּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ חוּץ לַחֲבוּרָתוֹ. וְאֵין מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה וְאֵינוֹ בָּא בְּטֻמְאָה. וּשְׁנֵיהֶם דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. וּטְעוּנִין הַלֵּל בַּעֲשִׂיָּתָן וְנֶאֱכָלִין צָלִי בְּבַיִת אֶחָד עַל מַצָּה וּמָרוֹר. וְאֵין מוֹתִירִין מֵהֶן. וְאֵין שׁוֹבְרִין בָּהֶן אֶת הָעֶצֶם. וְלָמָּה לֹא יִשְׁוֶה הַשֵּׁנִי לָרִאשׁוֹן לְכָל הַדְּבָרִים מֵאַחַר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט יב) "כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ". לְפִי שֶׁפֵּרֵשׁ בּוֹ מִקְצָת חֻקַּת הַפֶּסַח. לְלַמֵּד שֶׁאֵינָהּ שָׁוָה לָרִאשׁוֹן אֶלָּא בִּדְבָרִים שֶׁנִּתְפָּרְשׁוּ בּוֹ. וְהֵן הַמִּצְוֹת שֶׁבְּגוּפוֹ וְהֵם חֻקַּת הַפֶּסַח. שֶׁכְּלָל זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּמִצְרַיִם שֶׁיִּלָּקַח הַפֶּסַח מִבֶּעָשׂוֹר. וְשֶׁהוּא טָעוּן הַגָּעַת דָּם בַּאֲגוּדַת אֵזוֹב לַמַּשְׁקוֹף וְלִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת. וְשֶׁיֵּאָכֵל בְּחִפָּזוֹן. אֵין אוֹתָן הַדְּבָרִים נוֹהֲגִים לְדוֹרוֹת וְלֹא נַעֲשׂוּ אֶלָּא בְּפֶסַח מִצְרַיִם בִּלְבַד:
...תנו רבנן חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברי רבי רבי נתן אומר חייב כרת על הראשון ופטור על השני רבי חנניא בן עקביא אומר אף [על] הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השני ואזדו לטעמייהו דתניא גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני דברי רבי רבי נתן אומר כל שזקוק לראשון זקוק לשני כל שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני במאי קמיפלגי רבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא רבי נתן סבר שני תשלומין דראשון הוא תקוני לראשון לא מתקין ליה ורבי חנניא בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא ושלשתן מקרא אחד דרשו והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה רבי סבר וחדל לעשות הפסח ונכרתה דלא עבד בראשון אי נמי קרבן ה׳ לא הקריב במועדו בשני וממאי (דהא) חטאו ישא כרת הוא
(א) מִי שֶׁהָיָה טָמֵא בִּשְׁעַת שְׁחִיטַת הַפֶּסַח שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו. אוֹ שֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה. אוֹ נֶאֱנַס בְּאֹנֶס אַחֵר. אוֹ שֶׁשָּׁגַג וְלֹא הִקְרִיב בָּרִאשׁוֹן. הֲרֵי זֶה מֵבִיא פֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בֵּין הָעַרְבַּיִם. וּשְׁחִיטַת פֶּסַח זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְדוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת שֶׁאֵין הַשֵּׁנִי תַּשְׁלוּמִין לָרִאשׁוֹן אֶלָּא רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ לְפִיכָךְ חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת:
(ז) גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר בֵּין פֶּסַח רִאשׁוֹן לְפֶסַח שֵׁנִי. וְכֵן קָטָן שֶׁהִגְדִּיל בֵּין שְׁנֵי פְּסָחִים. חַיָּבִין לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. וְאִם שָׁחֲטוּ עָלָיו בָּרִאשׁוֹן פָּטוּר:
(א) מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד. א''א שנה זה במשנתו כרבי. ור' נתן ור' חנינא בן עקביא פליגי עליה:
הכלל עיקר ד"ז דמיעוט ורוב גזה"כ הוא רק בעומדים כאן ויכולים לעשות הפסח א"כ נראה ברור אם יבנה הבית ב"ב בין ב' הפסחים ע' בש"ס דר"ה גבי עומר דאיבני בחמיסר כיון דבראשון לא היו ישראל שם ולא הי' מקדש אין חילוק בין רוב למיעוט א"כ כל ישראל חייבים לעשות פסח שני כמו גרים הרבה כי דינים אלו דרוב ומיעוט הם רק העומדים חוץ לעזרה כמבואר בר"מ ובש"ס ובירושלמי אבל באין עומדים ואין בית המקדש אין החשבון הזה וכל ישראל יעשו פ"ש כנ"ב. ואני כותב זה בין שני הפסחים יה"ר שיבנה מהרה קודם פ"ש ונזכה ונעשה הפ"ש אמן ואמן. שוב אח"ז רב ראיתי בירושלמי פ' מי שהיה שהוא פלוגתא דתנאי אם יבנה בהמ"ק בין פ"א לפ"ש דחד אמר דיקריבו ישראל פ"ש וח"א דלא יקריבו ע"ש.
זֵכֶר לְמִקְדָּשׁ כְּהִלֵּל. כֵּן עָשָׂה הִלֵּל בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם:
הָיָה כּוֹרֵךְ מַצָּה וּמָרוֹר וְאוֹכֵל בְּיַחַד, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: עַל מַצּוֹת וּמְררִים יֹאכְלֻהוּ.
Wrap
All present should take a kazayit from the third whole matsa with a kazayit of marror, wrap them together and eat them while reclining and without saying a blessing. Before he eats it, he should say:
In memory of the Temple according to Hillel. This is what Hillel would do when the Temple existed:
He would wrap the matsa and marror and eat them together, in order to fulfill what is stated, (Exodus 12:15): "You should eat it upon matsot and marrorim."
(א) למה נגרע... וּרְאוּיָה הָיְתָה פָרָשָׁה זוֹ לֵאָמֵר עַ"יְ מֹשֶׁה כִּשְׁאָר כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה, אֶלָּא שֶׁזָּכוּ אֵלּוּ שֶׁתֵּאָמֵר עַל יְדֵיהֶן, שֶׁמְּגַלְגְּלִין זְכוּת עַ"יְ זַכַּאי (שם):
(1) למה נגרע WHEREFORE ARE WE KEPT BACK? — He (Moses) had said to them, “Sacrifices are not permitted to be offered by anyone who is in a state of uncleanness”. They retorted, “למה נגרע” — Why should that prevent us? Let the blood be sprinkled on our behalf by clean priests, and let the flesh be eaten by the clean”. (i.e. let us partake of the flesh at night when we shall already be clean: see Note). Thereupon he said to them: “Stand still (i.e. wait a short time) and I will hear [what the Lord will command concerning you]” — he said this with confidence, like a pupil who is certain that he will get information from his teacher at any time. Happy, indeed, is a human being (lit., one born of woman) who may so confidently rely that at any time when he wishes to do so he may speak with the Shechinah! — This section, in fact, ought to have been said by Moses, just as all the other sections of the Torah, only that these men were privileged that it should be promulgated through their intervention, because “meritorious deeds are brought about by worthy men” (Sifrei Bamidbar 68; Bava Batra 119b).