(א) כָּל הַיּוֹם כְּשֶׁעוֹשִׂים צְרָכָיו בֵּין קְטַנִּים בֵּין גְּדוֹלִים מְבָרֵךְ אֲשֶׁר יָצַר, וְלֹא עַל נְטִילַת יָדַיִם, אַף אִם רוֹצֶה לִלְמֹד אוֹ לְהִתְפַּלֵּל מִיָּד: הַגָּה: הָיוּ יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת שֶׁשִּׁפְשֵׁף בָּהֶן אֲפִלּוּ הָכֵי אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם (סמ''ג סי' כ''ז מ''ע):
(1) Every day when "visiting the facilities," whether urination or defecation, bless "Who has formed" and not "concerning the washing of the hands," even if one wants to learn or pray immediately. Gloss: If one has dirty hands when one rubs them (free from dirt), even in such a case, one should not recite "concerning the washing of the hands" (Sefer Mitzvot Ha-Gadol chpt. 27 positive commandment)
(ד) אֵין שִׁעוּר לְהַשְׁתִּין מַיִם כִּי אֲפִלּוּ לְטִפָּה אַחַת חַיָּב לְבָרֵךְ, שֶׁאִם יִסָתֵם הַנֶּקֶב מִלְּהוֹצִיא הַטִּפָּה הַהִיא הָיָה קָשֶׁה לוֹ וְחַיָּב לְהוֹדוֹת:
(4) There is no specific amount of urinating required, because even if one urinates a single drop one must bless ["who created man/Asher Yatzar"], because one's opening may have been blocked from urinating that drop and so it may have been difficult for him, and so he is required to give thanks.
(א) כְּשֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַכִּסֵא, יְבָרֵךְ אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, שֶׁבְּרִיאַת הָאָדָם הִיא בְּחָכְמָה נִפְלָאָה. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים עַל שֵׁם שֶׁהַגּוּף דּוֹמֶה לְנוֹד מָלֵא רוּחַ וְהוּא מָלֵא נְקָבִים כְּדִלְקַמָּן בְּסָמוּךְ, וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים בְּחָכְמָה שֶׁהִתְקִין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ בְּרָאוֹ, וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים, פֵּרוּשׁ נְקָבִים רַבִּים, כְּגוֹן: פֶּה וְחֹטֶם וּפִי טַבַּעַת. וְגַם בָּרָא בּוֹ אֵבָרִים רַבִּים חֲלוּלִים, כְּמוֹ: לֵב וְכֶרֶס וּמֵעַיִם. שֶׁאִם יִסָתֵם אֶחָד מָהֵם כְּלוֹמַר שֶׁבַּנְּקָבִים יֵשׁ נֶקֶב אֶחָד שֶׁהוּא הַפֶּה, שֶׁכְּשֶׁהוּא בִּמְעֵי אִמּוֹ הוּא סָתוּם, וּכְשֶׁיּוֹצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם הוּא נִפְתָּח, וְאִם כְּשֶׁיּוֹצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם הָיָה נִשְׁאָר סָתוּם, לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת. וְהָאֵבָרִים הַחֲלוּלִים אִם הָיָה נִפְתָּח אֶחָד מֵהֶם, לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת. וְעוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ שֶׁגְּבוּל יֵשׁ לָאָדָם שֶׁיְּכוֹלִין נְקָבָיו לִסָתֵם וְלֹא יָמוּת, וְכֵיוָן שֶׁעָבַר אוֹתוֹ הַגְּבוּל אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, וְכֵיוָן שֶׁבִּכְלַל הַנְּקָבִים הֵם פִּי הַטַּבַּעַת וּפִי הָאַמָּה, וּבִכְלַל הָאֵבָרִים הַחֲלוּלִים שֶׁאִם יִפָּתַח אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם הֵם כֶּרֶס וּמֵעַיִם שַׁפִּיר הָוֵי שֶׁבַח זֶה מֵעִנְיַן עֲשִׂיַּת צְרָכָיו. וְאֶפְשָׁר עוֹד שֶׁמֵּאַחַר שֶׁאִם יוֹצֵא לִנְקָבָיו בְּיוֹתֵר עַד שֶׁאִם עָבַר הַגְּבוּל יָמוּת, בִּכְלַל שֶׁאִם יִפָּתַח אֶחָד מֵהֶם הוּא. וְהָוֵי שֶׁאִם יִפָּתַח אֶחָד מֵהֶם נָמֵי מֵעִנְיַן עֲשִׂיַּת צְרָכָיו מַמָּשׁ. רוֹפֵא חֹלִי כָּל בָּשָׂר עַל שֵׁם הַנְּקָבִים שֶׁבָּרָא בּוֹ לְהוֹצִיא פְּסֹלֶת מַאֲכָלוֹ, כִּי אִם יִתְעַפֵּשׁ בַּבֶּטֶן יָמוּת, וְהוֹצָאָתוֹ הִיא רְפוּאָה. וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת מִפְּנֵי שֶׁהָאָדָם דּוֹמֶה לְנוֹד מָלֵא רוּחַ, וְאִם יַעֲשֶׂה אָדָם בַּנּוֹד נֶקֶב כְּחוּדָהּ שֶׁל מַחַט הָרוּחַ יוֹצֵא, וְהָאָדָם מָלֵא נְקָבִים וְרוּחוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת בְּתוֹכוֹ, הֲרֵי זֶה פֶּלֶא. וְעוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ עַל שֵׁם שֶׁבּוֹרֵר טוּב הַמַּאֲכָל וְדוֹחֶה הַפְּסֹלֶת: הַגָּה: וְעוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ שֶׁמַּפְלִיא לַעֲשׂוֹת בַּמֶּה שֶּׁשּׁוֹמֵר רוּחַ הָאָדָם בְּקִרְבּוֹ וְקוֹשֵׁר דָּבָר רוּחָנִי בְּדָבָר גַּשְׁמִי וְהַכָּל הוּא עַל יְדֵי שֶׁהוּא רוֹפֵא כָּל בָּשָׂר כִּי אָז הָאָדָם בְּקַו הַבְּרִיאוּת וְנִשְׁמָתוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת בְּקִרְבּוֹ (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
(1) when one leaves the washroom he will recite the benediction of "who creates man with wisdom", as the creation of man was done with great wisdom. there are those who interpret this to mean, that the body is similar to a sack full of air, and is full of holes, as it (the opening of the sack) is close to the bottom. Others understand "with wisdom", that G-d arranged the food of Adam Harishon [before he was created] and afterwards he was created. "and create in him holes, holes hollow places, hollow places", meaning: many holes, for example mouth nose and anus, and also creates in him limbs with many hollow places, like the heart, belly and intestines. "If one of them to shut up", meaning: that in the places there are holes there is one hole, Which is the mouth, that when [one is inside his mother] he is closed off [dependent on mother for all needs does not need to use organs] and [if] when he goes into the air of the world it [his organs] remain clogged, it would not be possible to remain alive even for one moment. and in regard to the limbs with hollow places if one of them are open- it would not not be possible to remain alive for even one moment. Furthermore there is another interpretation, that man is able to not relieve himself (immediately) and not die, and since, and because past that limit- it is impossible to remain alive for even a moment. Since in general the limbs [made reference to in the benediction] are the anus and penis, and in regard to hollow places- if they were opened even for a moment it would be impossible to live- [making reference to the belly and intestines, it good to praise on making fit what is needed in man. and another [interpretation] is possible that after he eats, waste comes out in a large amount [that he cant handle] he will die, implied [in the phrase] " if one of them are opened", also that phrase refers to that all his needs are done [using this system G-d created to sustain life i.e the human body].
(ב) (ב) יטול ב' פעמים וכו' - דאם יטול פ"א ויברך מתחלה אשר יצר ואח"כ על נט"י הוי הפסק בין הנטילה לברכתה ואם יברך מתחלה ענט"י ואח"כ אשר יצר הוי הפסק בין ברכת נטילה להמוציא ולהניח מלברך ברכת אשר יצר עד אחר ברכת המוציא ג"כ אין נכון שחיובה חל עליו מיד כשעשה צרכיו ואין לאחרה כ"כ וכתבו האחרונים דצריך ליזהר שלא ליטול בפעם הראשון נטילה גמורה ורק מעט משום נקיות דאל"ה הרי נטהרו ידיו בפעם הראשון ואין שייך לברך עוד על נטילה שניה וכנ"ל בסימן קנ"ח ס"ז. ודע דיש כמה פוסקים שס"ל דאשר יצר לא הוי הפסק בין ברכת נטילה להמוציא משום דהכל לצורך טהרת ידים והוי כמו גביל לתורא בסימן קס"ז וע"כ אם בדיעבד נטל נטילה אחת כדין לשם נטילה לאכילה יברך מתחלה ענט"י ואח"כ אשר יצר דיש לסמוך על הפוסקים אלו וה"ה לכתחלה אם היה קשה לו ליטול שתי נטילות מדוחק מים וכי"ב יטול אחת ויברך ענט"י ואח"כ א"י =אשר יצר=. כתב מ"א דהעושה צרכיו באמצע הסעודה לכו"ע נוטל רק פ"א ומברך ענט"י ואח"כ אשר יצר כיון דאין צריך לברך המוציא כדלקמן בסימן קע"ח א"כ אין כאן הפסק ועיין מש"כ בסי' קס"ד ס"ב במ"ב:
(א) (א) מברך וכו' - ואפילו אם נמשך זמן גדול אחר עשיית הצרכים אפ"ה חייב לברך. ואם לא בירך אשר יצר עד שרוצה להטיל מים שנית דעת הפמ"ג דמקודם שיטיל יברך אשר יצר על ההטלה הראשונה אבל בש"ת הסכים בשם כמה אחרונים דאם נזכר לאחר שהתחיל לו תאוה שוב לא יברך עי"ש:
(א) ברכת "אשר יצר" משונית מכל הברכות. דכל הברכות הם קצרות ומפורשות על הענין שעושים. כמו בברכת הנהנין, כשאוכל לחם אומר: "המוציא לחם...", וכן כולם. וברכות השחר גם כן כן. וברכה זו ארוכה, ועיקר הענין שעליה מברכין לא הוזכרה כלל. ונראה לעניות דעתי דהאמת כן הוא, דחכמים לא מצאו מקום בברכה זו להזכיר יציאת הנקבים. חדא: מפני שאינו ענין כבוד. ועוד: דאם נדמה זה לברכת הנהנין אי אפשר, דאף שיש הנאה לאדם בצאת המותרות ממנו, מכל מקום בכל ברכת הנהנין הברכה קודם המעשה. ועוד: דכל ברכת הנהנין ביד האדם ליהנות או שלא ליהנות, ומעשה זו הוי בהכרח. ואם נדמה ברכה זו לברכת השחר שהוא על מנהגו של עולם, הלא די פעם אחת ביום. ולפיכך תקנוה חכמינו ז"ל על יצירתו של האדם, שמתוכה מבואר ענין הנקיות בהסתר פנים שלא תהא מגונה. וזהו טעם הטור והשולחן ערוך שפירשו כוונת ברכה זו, מה שאין דרכם בכך, שהרי לא פרשנים הם. אלא משום דנוגע זה להענין. (וכיוצא בזה כתבו הרא"ש והר"ן ריש כתובות על ברכת אירוסין. ונראה לי עוד שזהו טעם הרמ"א בריש סימן ה לברך "אשר יצר" בבוקר גם בלא עשה צרכיו, עיין שם. ורבים התפלאו עליו, אבל לפי מה שכתבתי דזהו על יצירת האדם – אתי שפיר. ודייק ותמצא קל.)
(ב) "אשר יצר את האדם בחכמה" – פירש רש"י (ברכות ס ב) שברא בו נקבים הרבה, ואף על פי כן הרוח בתוכו כל ימי חייו, וזהו פליאה וחכמה. עד כאן לשונו. ולפי זה קאי "בחכמה" על דקלמן, על "וברא בו נקבים...". והתוספות פירשו על פי המדרש שהתקין מזונותיו של אדם בראשון ואחר כך בראו. [ו]יש מפרשים "שיצר האדם בחכמה" כלומר: שהאדם יש בו חכמה (מהרש"א), ושייך לענין הזה משום דהבהמה אין לה בושה, ומטלת הרעי בפני כל, מה שאין כן האדם. ויש מפרשים "בחכמה" – שברא בו כוח הזן, שיש בו ארבעה כחות: כוח המושך המאכל, והכוח המחזיק המאכל, וכוח המעכל, וכוח הדוחה את המותרות. ואלמלי אלו הכחות – לא היה באפשרי לחיות (לבוש).
(ג) "וברא בו נקבים נקבים" – נקב הפה להכניס המאכל והמשקה, שהוא התחלת כוח המושך, ונקבי הכרכשתא והשתן להוציאם. והכפיל לשונו לרמז גם על שארי נקבים כהחוטם והאזנים, אך עיקר הכוונה על אלו השייכים להענין. "חלולים חלולים" – היינו הכרס והדקין והאצטומכא, שהם בחללים גדולים כדי שהמאכל יכנס בהם, ויחזיקו אותו עד זמן העיכול. והכפיל הלשון לרמז על שארי חלולים, "שאם יפתח אחד מהם או יסתם...", כלומר: שכל אלו בראם השם יתברך במידה ובמשקל כפי צרכו של אדם לארבעה כוחות אלו. ואלולי יפתח אחד, מהם כלומר שהיה החלל גדול ממה שהוא עתה, או יסתם אחד מהם שהיה החלל קטן ממה שהוא, וכן הנקבים של הפה והכרכשתא אלמלי היו גדולים או קטנים מהשיעור – "אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך" ימים רבים. ומסיים "רופא כל בשר", כלומר: שעל ידי מה שבראת הארבעה כוחות ובמידתם בזה אתה "רופא כל בשר", שלא יבואו לידי חולי. "ומפליא לעשות" שהאדם הוא כנאד מלא רוח, ובנאד אם יהיה נקב קטן – יצא הרוח. והאדם מלא נקבים ומתקיים (לבוש).