(ג) [א] ראשית כניסת האדם לעבודת יקוק צריך להיות בחפזון כמו שמצינו בפסח מצרים שהי' נאכל בחפזון ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאות עוה"ז שהוא מקושר בהם צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון יקוק ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואח"כ שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות:
(3) The beginning of a person's entrance into the service of God must be rushed. As we find regarding the eating of the first Passover [sacrifice] in Egypt; it was eaten in a rush, but the Passover of subsequent generations was not [eaten in a rush]. For when one begins to cut oneself off from all desires of this world to which one is connected one must be aware of the moment wherein the desire to serve God awakens. One must rush to that moment and hurry to escape, maybe it is then possible. And then, later, one can go along moderately and slowly, like the laws of the Passover of subsequent years:
נבאר הענין באדם פעמים שיש לו מוחין דגדלות ופעמים שיש לו מוחין דקטנות ואעפ"כ ישראל קדושים הם ואינם נופלים ממדרגתם ומתחזקים ומתמרמרים בנפשם על אשר נפלו ממדרגתם בקטנות המוחין וחוזרים בתשוב' ומתחזקים והולכים יותר במרוצה לעשות רצון קונם הוא ע"י מוחין דקטנות משא"כ בגדלות המוחין הם הולכים לאט ומשיגין יותר וכמו שאני בעצמי פעם אחד ראיתי הריב"ש ז"ל בחלום ושאלתי אותו מפני מה בתחלת עבודתי כאשר נכנסתי אל הצדיקים ללמוד ממעשיהם והרגלתי א"ע לעבוד השי"ת הרגשתי בעצמי שינוי לטובה מיום אל יום בעסק התורה לשמה ובכוונת התפלה ושאר מעשים ועתה אינני מרגיש כלל השינוי ונדמה לי כמו יום אתמול כן היום וכמו כן יום מחר והשיב לי בדרך משל כשהתינוק לומד א' ב' או סידור או חומש מידי יום ביומו ניכר השינוי בו שלומד יותר ממה שלמד אתמול למשל בשבוע העבר למד פרשה א' חומש ועתה לומד ב' פרשיות וכיוצא בו משא"כ אם הולך ומתגדל ולומד בעצמו גפ"ת עם הפוסקים והוא מפולפל גדול אין ניכר בו שינוי יום מיומו אמנם לפי ראות עיני השכל בודאי מה שהאדם נעתק בגדולתו יום מיומו במדרגה הוא גדול אלף אלפים ככל המדרגות שהתינוק נעתק בכל השנה כי המה בקטנות עכ"ל ודפ"ח והוא דבר חכמה נפלאה ועפ"י הענין הנ"ל תבין כמה ענינים בספירה בגדלות וקטנות: