זיכרון במרחב, בזמן, מחוץ לזמן

לעיתים, המקדשים עצמם מקבלים מידה כה רבה של חשיבות, עד שהתפישה שהם באים לסמל נשכחת. מצבות הזיכרון תורמות לשכחה, האמצעים מאפילים על המטרה. וזאת משום שהדברים שבמרחב נתונים לחסדו של האדם. הם קדושים מכדי לטמאם, אך אינם מספיק קדושים מכדי לנצלם. מתוך רצון לשמור על הקדושה, ומתוך רצון להנציח את נוכחותו של אל, יש לעיצוב דמותו תפקיד מכריע. עם זאת, אל המעוצב לפי טעם הדור, אל שניתן לכלוא אותו בגבולות אנושיים, אינו אלא צילו של האדם.
היהדות מורה את הדרך להשגת דבקות בקדושה שבזמן, ולהשגת דבקות במאורעות הזמן הרוויים קדושה. היהדות מדריכה אותנו כיצד לקדש את המקדשים העולים מתוך זרם הזמן של השנה. השבתות הן הקתדרלות האדירות שלנו, וקודש הקודשים הוא היכל שלא הרומאים ולא הגרמנים יוכלו לשרפו: היכל שאפילו הכפירה לא יכלה למוטטו בנקל: יום הכיפורים. לדברי חז"ל, אין בכוח שמירת מצוות יום הכיפורים להביא לידי כפרה ומחילת העוונות, אלא היום עצמו, "עיצומו של יום", עם תשובת האדם, הוא המכפר.
ניתן לאפיין את העבודה הדתית היהודית כאמנות הצורות המשמעותיות שבזמן – כאדריכלות הזמן. לרוב המצוות - שבת, ראש חודש, חגים וזמנים, שנת השמיטה ושנת היובל – קיימת זיקה לשעה מסוימת ביום או בעונת השנה. כך למשל הערב, הבוקר ואחר-הצהריים מביאים עימם קריאה לתפילה. הנושאים המרכזים של האמונה קשורים אף הם בעולם הזמן: אנו זוכרים את יום יציאת מצרים, וזוכרים את היום בו עמדנו לפני הר סיני: ותקוותינו המשיחיות מתמקדות בציפייה ליום אחד, באחרית הימים.
מתוך "השבת" - אברהם יהושע השל

"רבי ישראל בעל שם טוב, שכשהיה רואה שפורענות מתרגשת לבוא על ישראל, היה הולך למקום אחד ביער ומתייחד עם נפשו. שם היה מדליק אש, אומר תפילה אחת, ונס היה מתרחש, והגזירה הייתה מתבטלת.
לאחר זמן, כשהיה תלמידו רבי דוב בר, המגיד ממזריץ', צריך לבקש רחמים על ישראל, היה הולך לאותו מקום ביער ואומר: ריבונו של עולם, הטה אוזנך. איני יודע כיצד מדליקים את האש, אבל עדיין יכול אני לומר את התפילה, והנס היה מתרחש.
ולאחר זמן היה רבי משה לייב מסאסוב הולך אף הוא, כדי להציל את עמו, אל היער ואומר: איני יודע כיצד מדליקים את האש, איני יודע את התפילה, אבל יכול אני למצוא את המקום, וצריך שיהא די בכך. ודי היה בכך: שוב מתרחש היה נס.
והגיע זמנו של רבי ישראל מרוז'ין לבטל את הגזירה. יושב היה בכורסתו, ראשו נתון בין כפות ידיו, ומשיח עם הקדוש ברוך הוא: איני יכול להדליק את האש, איני יודע את התפילה, אף איני יודע למצוא את המקום ביער. איני יודע אלא לספר סיפור זה. צריך שיהיה די בכך. ודי היה בכך."
(מסיפורי הבעל שם טוב)

"אצל העולם השכחה היא חיסרון גדול בעיניהם. אבל בעיניי יש בהשכחה מעלה גדולה. כי אם לא היה שכחה, לא היה אפשר לעשות שום דבר בעבודת ה'. אם היה זוכר כל מה שעבר לא היה אפשר לו להרים את עצמו לעבודתו יתברך בשום אופן. גם היו מבלבלים את האדם מאוד כל הדברים שעוברים עליו. אבל עכשיו על ידי השכחה נשכח מה שעבר […] ואיתא בספרים, שבשביל זה ניתן השכחה כדי שתהא התורה חביבה על לומדיה תמיד כשעה ראשונה, כי על ידי השכחה כשחוזר ובא ולומד אפילו מה שכבר למד, הוא אצלו כחדשות וחביב עליו." (שיחות הר"ן כ"ו)

"הגיע תורינו, עלינו מוטלת האחריות האין סופית להעביר הלאה את הניצוץ, את הסיפור הבוער, את ההגדה, את האגדה, העיר החליפה את היער, הספריה הפכה לטירה שלנו ותורינו הגיע להיות מורים ותלמידים, להעביר הלאה, את אור המחשבה שגורמת לנו לחוש שלחיינו יש כיוון ויש מטרה. " מארק אלן ואקנין

מנמוזינה, ביוונית, זיכרון, היא אמן של כל המוזות, ככתוב בפתיחת השיר העתיק ששמו תיאוגוניה שחיבר הסיודוס, המספר על הולדת האלים.
האמנות, או המוזות (מכאן מוזיקה, מוזיאון), הם כוחות היצירה, הנחשבים כולם כבנותיה של מנמוזינה, הזיכרון. המוזות כולן מגלמות את מאבק הזיכרון בנשייה, בסיפור, בשיר, בנגינה, בנאום, בריקוד, בכתיבת היסטוריה וספרות, ברקמה, טויה ואריגה וכל מלאכת מחשבת, בשירת קודש, בציור, גילוף, חריטה ופיסול.
(מתוך קטע של פרופ. רחל אליאור)

'אין לך כאב שאי אפשר לשאתו אם אפשר לספר עליו סיפור ולהפוך אותו לזיכרון'
איזק דניסן (סופרת הדנית)

"גזרה על המת שישתכח מן הלב"
משנה פסחים ד:ה

תוך שימוש במלה בחיי היום יום שלנו, אנו שוכחים
שהמלים אינן אלא קטעים של סיפורים קדמונים
ונצחיים ושאנו בונים את בתינו, בדומה לברברים,
משברי הפסלים וצלמי האלילים. מושגינו והגדרותינו
המפוכחים ביותר הם היפעלויות רחוקות של
מיתוסים וסיפורים קדומים. אין אפילו פירור אחד
מתוך האידיאות שלנו שאינו מתייחס על מיתולוגיה —
שלא היה אי–אז מיתולוגיה משונת צורה, חבולה,
כזאת שלאחר גלגול.
ברונו שולץ (בן דרוהוביץ שבגאליציה שנרצח בשואה) 'מיתיזציה של המציאות', בתוך: הנ"ל, חנויות קינמון, בית המרפא בסימן שעון החול, עמ' 272.

המושג "זכרון" מוזכר בתנ"ך 18 פעמים. בשלב ראשון נתייחס לפסוקים הסומכים אותו לעצם גשמי (9 מקורות), "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְקֹוָק בְּפִיךָ", "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה" התפילין והמילים הכתובות הן הזכרון, ועוד "וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְקֹוָק לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם", "יָּשֶׂם אֹתָם עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", "בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן נִכְרְתוּ מֵי הַיַּרְדֵּן וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם", כסף, אבני חושן ואבנים המזוהות עם אותו זכרון (ראה גם רקיעת המחתות למזבח לזכרון, במדבר י"ז).
נראה כי המשותף לעצמים הנזכרים הוא לקיחתם למקום מיוחד, כאשר מציאותם במקום מיוחד זה מקבלת ומוסיפה משמעות חדשה. נשים לב כי הנכחת המשמעות איננה רק לרגע לקיחתם למקום זה אלא זו נמשכת לזמן ארוך ובמקרה אבני הזכרון על הירדן אף "עד עולם". יש כאן בניית מונומנט (מצבה) שבהצבתו מונכחת משמעות. משמעות זו משתנית ממונומנט למונומנט, עבור התפילין המשמעות היא הזכרת דבר ה' בפי האדם, עבור אבני החושן, הנכחת עם ישראל על ליבו של כהן גדול, במקרים אחרים המילים בספר הן הנושאות את המשמעות. ה"זכרון" מועמד כך כנוכחות שחוצה את הזמן במשמעות שניתנת לה מראש.
במקורות אחרים נראה כי ה"זכרון" מקבל משמעות טרנסצנדנטית שאיננה תלויה עוד במונומנט גשמי, נפש האדם היא הנושאת את הזכרון איתה. כך הוא בפרשיית סוטה (במדבר ה' פסוקים ט"ו-י"ח), בה האיש מביא "מנחת זכרון מזכרת עוון". באופן פשוט מנחה זו מובאת מצד האיש ולא מצד האישה (אם האישה איננה אשמה אין צורך שתביא קרבן, אם היא אשמה דינה מוות וגם אז אין לה צורך בהבאת קרבן), האיש חטא בקנאו את אשתו ללא הוכחות. יש כאן קלקול בזוגיות שיש לתקן על ידי העמדת "זכרון" לקלקול בהמשך הדרך של בני הזוג, על מנת שיזהרו בכך. זוהי "מזכרת העוון" הנוצרת על ידי ה"זכרון" הנטבע בנפשם של בני הזוג מתוקף מעמד הבאת המנחה ("זכרון" נפשי זה מזכיר את העמדת הזכרון ברקיעת מחתות עדת קרח למזבח, למזכרת לעוונם). דוגמה נוספת בשמות י"ב: "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן, וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַ-ה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ", היום הזה הוא ליל יציאת מצרים, היום בו מוטבעת בנפש עם ישראל התודעה שמעצבת אותו לאומה, תודעת עם של עבדים היוצא מעבדות לחירות. לא בכדי אנו מזכירים את יציאת מצרים יום ביומו, חג בקידושו.
אנו רואים אם כן כי העמדת זכרון נעשית גם על ידי הוודעות של האדם למשמעות הטמונה במעשה. הזכרון, שמשמעותו תוכנו, הוא שמלווה את האדם בנפשו הלאה, מעבר לגבולות המעשה. (ה"זכרון" כנושא משמעות וחוצה את הזמן מופיע מספר פעמים בקהלת, מעניין לעיין גם שם).
חננאל ביק - מתוך דרשה לראש השנה