ג שנינו במשנה, "וחכמים אומרים: פותחין לו פתח ממקום אחר ומלמדים אותו שלא יקל ראש בנדרים ".
תנא [שנה החכם]: לעולם אל תהי רגיל בנדרים, והטעם — שסופך אם תהא רגיל בהם ומזלזל בהם להגיע למעול אף בשבועות החמורות יותר.
ואל תהי רגיל אצל עם הארץ, כיון שסופך שיבוא אותו עם הארץ להאכילך טבלים, שהוא אינו מדקדק בהפרשת מעשרות, ולבסוף יזדמן לך שתאכל טבל אצלו.
וכן אל תהי רגיל אצל כהן עם הארץ, כיון שסופך שיבוא להאכילך תרומה. שמחמת קירבה עלול להאכיל אותך תרומה, שהיא אסורה לישראל באיסור מיתה.
ואל תרבה שיחה עם האשה — שסופך לבוא מתוך כך לידי ניאוף.
ר' אחא בר' יאשיה אומר: כל הצופה (המסתכל) בנשים — סופו בא לידי עבירה בפועל. וכל המסתכל בעקבה של אשה, הויין לו [יהיו לו] כעונש על כך בנים שאינן מהוגנין.
אמר רב יוסף: איסור זה הוא בכל אשה, וגם באשתו כשהיא נדה.
אמר ר' שמעון בן לקיש: עקבה דקתני [ששנה] שם איננו עקב הרגל, אלא הכוונה היא במקום הטנופת (מקום הערווה) וקראו לו בלשון נקיה "עקב", משום שהוא מכוון כנגד העקב.
בדומה לזה תניא [שנינו בברייתא], נאמר: "ובעבור תהיה יראתו על פניכם" (שמות כ, יז), וכוונתו — זו בושה, שהיא יראת שמים הנראית על פניו של אדם. "לבלתי תחטאו" (שמות כ, יז) — מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא. מיכן (מכאן) אמרו: סימן יפה באדם שהוא ביישן. אחרים אומרים: כל אדם המתבייש, לא במהרה הוא חוטא. ולהיפך, ומי שאין לו בושת פנים — בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.
אמר ר' יוחנן בן דהבאי: ארבעה דברים סחו (סיפרו) לי מלאכי השרת: חיגרין, מפני מה הויין [נהיים, נוצרים] כך — מפני שהוריהם הופכים את שולחנם, שבאים על האשה שלא בדרך הרגילה. אילמים מפני מה הויין [נהיים, נוצרים] — מפני שמנשקים ההורים על אותו מקום של ערווה. חרשים מפני מה הויין [נהיים, נוצרים] — מפני שמספרים (שמשוחחים) ההורים בשעת תשמיש. סומין (עיוורים) מפני מה הויין [נהיים, נוצרים] — מפני שמסתכלים ההורים באותו מקום.
******************************
על חלק מדברים האלה שואלים,
ורמינהו [משליכים, מראים סתירה]: שאלו את אימא שלום אשתו של ר' אליעזר בן הורקנוס: מפני מה בניך יפיפין ביותר?
אמרה להן: בעלי אינו מספר (משוחח) עמי בשעת תשמיש לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר עמי, הריהו באותה שעה מגלה טפח מן הגוף שלה ומכסה טפח, ודומה עליו כשהוא בא עליה כמי שכפאו שד, כמי שמפחד מן השד שהוא מתכסה כולו מפני הפחד.
ואמרתי לו לבעלי: מה טעם הוא נוהג כך?
ואמר לי: כדי שלא אתן את עיני באשה אחרת, ולכן בחר בשעה זו שאין בני אדם מצויים ברחוב, ובאופן זה, כדי שלא יחשוב באשה אחרת. שאם לא כן ונמצאו בניו באין לידי ממזרות. כלומר, שיש כאן כעין ממזרות מצד הנפש אם חושב בשעת תשמיש על אשה אחרת. ומכל מקום אנו למדים שאדם גדול זה היה מספר עם אשתו בשעת תשמיש! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] — כשהוא משוחח עימה במילי [בדברים] של תשמיש ואין בכך פגם, הא [זה] שיש בכך פגם — שמדבר איתה במילי אחרנייתא [בדברים אחרים] שאינם שייכים לכך.
אמר ר' יוחנן: זו שאמרנו היא דברי יוחנן בן דהבאי בלבד, אבל אמרו חכמים: אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו — עושה בכל דרך שנוחה לו, ואינו צריך לחשוש לכל אלה.
משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח — אוכלו, רוצה לאכלו צלי — אוכלו, רוצה לאכלו מבושל — אוכלו, או שלוק — אוכלו, וכן דג הבא מבית הצייד.
אמר אמימר כהסבר לדבר: מאן [מי הם] מלאכי השרת שהזכיר יוחנן בן דהבאי שמפיהם אמר את דבריו — כוונתו היא רבנן [חכמים], שהוא קורא להם בלשון כבוד "מלאכי השרת", וראיה לדבר דאי תימא [שאם תאמר] מלאכי השרת ממש, אמאי [מדוע] אמר ר' יוחנן אין הלכה כיוחנן בן דהבאי? הא אינהו בקיאי [הרי הם, המלאכים, בקיאים] בצורת הולד טפי [יותר] מאשר בני אדם, ואם היה הדבר באמת מפי המלאכים — היה צריך להיזהר מכל אלה. ומוסיף: ואמאי קרו להו [ומדוע קוראים להם] לחכמים מלאכי השרת — דמצייני [שהם מצויינים], ניכרים בלבושיהם כמלאכי השרת.
ומסופר: ההיא דאתאי לקמיה [אשה אחת שבאה לפני] רבי להתלונן על בעלה, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שולחן, בלשון נקיה — ששכבה לפניו בשעת הביאה, והפכו, שבא עלי שלא בדרך הרגילה! אמר לה: בתי, תורה התירתך גם בביאה שלא בדרך הרגילה, ואני מה אעשה ליך (לך) אם הוא נוהג כן? וכן, ההיא דאתאי לקמיה [אשה אחת שבאה לפני] רב להתלונן על בעלה, אמרה לו: רבי, ערכתי לו לבעלי שולחן והפכו! אמר: מאי שנא מן ביניתא [מה שונה הדבר מדג] שאדם יכול לאכלו בכל דרך שהוא רוצה? אגב הדברים שנאמרו על ר' אליעזר מביאים: נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם" (במדבר טו, לט), מכאן אמר רבי: אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר, כלומר, אל ישמש אדם עם אשה אחת כאשר הוא חושב באותה שעה על אשה אחרת. אמר רבינא: לא נצרכא [נצרכה] לומר כן באשה זרה ממש, אלא שאפילו הן שתי נשיו והוא משמש עם אחת וחושב על האחרת — יש בכך פגם. נאמר: "וברותי מכם המרדים והפושעים בי" (יחזקאל כ, לח),
אמר ר' לוי: אלו בני תשע מדות שהם נחשבים משעת יצירתם פגומים ומהם יוצאים מורדים ופושעים, וסימנם: בני אסנ"ת משגע"ח. ופירוטם:
בני אימה — שהאשה מפחדת מבעלה ונבעלת לו מחמת האימה,
בני אנוסה — שבעלה בא עליה באונס,
בני שנואה — שהיא שנואה עליו,
בני נידוי — שאחד מהם היה בנידוי,
בני תמורה — שחשב על אשה אחת ושימש עם אחרת,
בני מריבה — בנים שיצירתם היתה בתוך מריבה בין איש לאשתו,
בני שכרות — שיצירתם היתה בזמן שההורים היו שיכורים,
בני גרושת הלב — שנולדו לאשה כשבעלה כבר החליט בליבו לגרש אותה,
בני ערבוביא — שבא על אשה ואינו יודע על מי בא,
בני חצופה — שתובעת את בעלה לתשמיש.
על הדבר האחרון שואלים: איני [האם כן הוא]? והאמר [והרי אמר] ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל אדם שאשתו תובעתו — הויין [יהיו] לו בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותם. וראיה לדבר, שנאמר כשחיפש משה אחר אנשים שישמשו שופטים, אמר: "הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם" (דברים א, יג), וכתיב [ונאמר] בסופו של דבר: "ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים" (דברים א, טו), ולא כתיב [כתוב] שם נבונים, שאף משה לא מצא אנשים נבונים בדורו. ולעומת זאת כתיב [נאמר] "יששכר חמר גרם" (בראשית מט, יד), שקיבלו חכמים שהוא רמז לכך שבא יעקב מן השדה רכוב על חמור, ושמעה לאה ויצאה לקראתו ואמרה לו "אלי תבוא כי שכור שכרתיך בדודאי בני" (דברים ל, טז), ומזיווג זה נולד יששכר, וכתיב [ונאמר]: "מבני יששכר יודעי בינה לעתים" (דברי הימים א יב, לג), שמבני יששכר, שאביהם נולד על ידי זה שלאה תבעה את יעקב, היו בנים נבונים. ומכאן שיפה הדבר לבנים שהאשה תובעת את בעלה! ומשיבים: הכוונה היא אינה לאשה התובעת בפה ובמילים מפורשות, אלא בההיא דמרציא ארצויי [באשה שמתרצה לפניו] ברמז, ומתוך דבריה מבין שהיא רוצה בו, ואז נולדים להם בנים מעולים.