אהוד בנאי, 'ויותר יעקב לבדו', תניא ציון (עורכת), סיפורי ראשית, תל אביב 2002, עמ' 439-438
"... והנה אני כיום, בנו של יעקב, מחפש שוב את הדרך איך לחדש את הקשר עם יעקב אבי הקדמוני, ועם יעקב הסבא של הסבא שלי. החברה הישראלית כיום היא חברת מהגרים מפוצלת ושסועה. חברה של ניגודים. מזרח מול מערב, שחור נגד לבן, דתי מול חילוני. בן גוריון ובני דורו ראו בצה"ל את מה שנהוג אצלנו לכנות "כור ההיתוך של החברה הישראלית". הדבר היה אולי משכנע בשנות החמישים והשישים, אבל אחרי משבר מלחמת יום הכיפורים, אחרי שראינו איך קם בישראל דור של ישראלי חדש, אגרסיבי, חומרני, מנותק ממסורת אבותיו, לא מכיר ולא יודע איזה אוצרות רוח נפלאים אצורים בתוכה, כבר ברור שאי אפשר להפוך את הצבא לגורם היחיד כמעט שיאחד את החברה הישראלית. כי לעם היהודי יש תפקיד רוחני, והאחדות שלו חייבת להתבטא במישור הזה. דווקא בגלות, כשבני העם הזה היו בארצות רחוקות ומנותקות זו מזו, בלי שום פקס או אינטרנט, היו אלה תורת משה וסידור התפילה שתיקנו אנשי הכנסת הגדולה הדברים שאיחדו את בני ישראל, מפולניה עד תימן. כיום כשהמרכז הרוחני הזה חסר, הולך ומתגלה לנו, בדרך הקשה, שהישיבה ביחד על אדמה אחת ותשלומי מסים לאותה ממשלה יהודית עדין לא הופכים אותנו לעם אחד. חסר משהו עמוק מאוד בבסיס הדברים. משהו עמוק בגנים שלנו יודע שדבר אחר חייב לבוא לידי ביטוי. העם היהודי תפקידו להאיר לעולם ערכים של מוסר ואמת ושלום. זה חזון הנביאים. החברה הישראלית לא יכולה להתעלם מן העובדה שלישיבה על אדמת ישראל יש תנאים. יש חוזה. ויש בעל בית. לאמריקאים יש את המרחבים העצומים של היבשת שלהם, והם כותבים שירי דרך על כבישים מיתולוגיים [...] לנו בישראל יש כבישים קצרים מאוד, אבל הדרך טעונה במימד עתיקות הזמן, שנותן לה עומק ומרחב אדיר. יש כיום אלפי צעירים שנוסעים להודו ולמזרח הרחוק, מגלים שם מרחבים של רוחניות ודרכים שונות לעבודה פנימית, כלל לא מודעים לאוצר העתיק שהשאירו בבית. עלינו לבנות גשרים מעל התהום הפעורה הזאת בינינו ובין היהדות, ויש למצוא דרכים חדשות להבין את דרכי היסוד של הדת שלנו, שמצטיירת כיום, למרבה הצער, כמשהו חשוך וקנאי, בעוד מטרת העניין: "לתקן עולם במלכות שדי".
"... והנה אני כיום, בנו של יעקב, מחפש שוב את הדרך איך לחדש את הקשר עם יעקב אבי הקדמוני, ועם יעקב הסבא של הסבא שלי. החברה הישראלית כיום היא חברת מהגרים מפוצלת ושסועה. חברה של ניגודים. מזרח מול מערב, שחור נגד לבן, דתי מול חילוני. בן גוריון ובני דורו ראו בצה"ל את מה שנהוג אצלנו לכנות "כור ההיתוך של החברה הישראלית". הדבר היה אולי משכנע בשנות החמישים והשישים, אבל אחרי משבר מלחמת יום הכיפורים, אחרי שראינו איך קם בישראל דור של ישראלי חדש, אגרסיבי, חומרני, מנותק ממסורת אבותיו, לא מכיר ולא יודע איזה אוצרות רוח נפלאים אצורים בתוכה, כבר ברור שאי אפשר להפוך את הצבא לגורם היחיד כמעט שיאחד את החברה הישראלית. כי לעם היהודי יש תפקיד רוחני, והאחדות שלו חייבת להתבטא במישור הזה. דווקא בגלות, כשבני העם הזה היו בארצות רחוקות ומנותקות זו מזו, בלי שום פקס או אינטרנט, היו אלה תורת משה וסידור התפילה שתיקנו אנשי הכנסת הגדולה הדברים שאיחדו את בני ישראל, מפולניה עד תימן. כיום כשהמרכז הרוחני הזה חסר, הולך ומתגלה לנו, בדרך הקשה, שהישיבה ביחד על אדמה אחת ותשלומי מסים לאותה ממשלה יהודית עדין לא הופכים אותנו לעם אחד. חסר משהו עמוק מאוד בבסיס הדברים. משהו עמוק בגנים שלנו יודע שדבר אחר חייב לבוא לידי ביטוי. העם היהודי תפקידו להאיר לעולם ערכים של מוסר ואמת ושלום. זה חזון הנביאים. החברה הישראלית לא יכולה להתעלם מן העובדה שלישיבה על אדמת ישראל יש תנאים. יש חוזה. ויש בעל בית. לאמריקאים יש את המרחבים העצומים של היבשת שלהם, והם כותבים שירי דרך על כבישים מיתולוגיים [...] לנו בישראל יש כבישים קצרים מאוד, אבל הדרך טעונה במימד עתיקות הזמן, שנותן לה עומק ומרחב אדיר. יש כיום אלפי צעירים שנוסעים להודו ולמזרח הרחוק, מגלים שם מרחבים של רוחניות ודרכים שונות לעבודה פנימית, כלל לא מודעים לאוצר העתיק שהשאירו בבית. עלינו לבנות גשרים מעל התהום הפעורה הזאת בינינו ובין היהדות, ויש למצוא דרכים חדשות להבין את דרכי היסוד של הדת שלנו, שמצטיירת כיום, למרבה הצער, כמשהו חשוך וקנאי, בעוד מטרת העניין: "לתקן עולם במלכות שדי".