ר' עזריאל דוד פסטג, ה' יקום דמו
תמונה מתוך אתר ויקיפדיה
השיר "כאן התחנה טרבלינקה" נכתב על ידי המשורר היהודי פולני ולדיסלב שלנגל שנרצח בגטו ורשה במהלך מרד גטו ורשה ב-1943. השיר תורגם על ידי הלינה בירנבאום, ניצולת שואה ואמו של יעקב גלעד, שותפו של יהודה פוליקר לאלבום "אפר ואבק".
השיר מבטא ביתר שאת את חוסר המוצא שבדרך לטרבלינקה, את המוות ואף את האופן האבסורדי והקל מדי בו נשלחו מליוני יהודים למותם כבדרך אגב, כאילו נסעו לעוד אחת מתחנות רכבת אחרות.
כאן התחנה טרבלינקה
מילים: ולדיסלב שלנגל
לחן: יהודה פוליקר
כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה
בקו שבין טלושץ´ לוורשה
מתחנת הרכבת וורשאו אוסט
יוצאים ברכבת ונוסעים ישר
הנסיעה נמשכת לפעמים
חמש שעות ועוד ארבעים וחמש דקות
ולפעמים נמשכת אותה נסיעה
חיים שלמים עד מותך
והתחנה היא קטנטונת
שלושה אשוחים גדלים בה
וכתובת רגילה אומרת:
כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה
ואין אפילו קופה
גם איש המטענים איננו
ובעבור מליון
לא תקבל כרטיס חזור
ואיש לא מחכה בתחנה
ואף אחד לא מנפנף שם במטפחת
רק באויר תלויה דממה
לקדם פניך בשממה אטומה
ושותק עמוד התחנה ושותקים שלושת האשוחים
שותקת הכתובת השחורה
כי כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה
ורק שלט פרסומת
תלוי עוד מאז
סיסמה ישנה ובלויה האומרת:
"בשלו רק בגז"
כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה
על רקע אווירת המוות הנוראה של טרבלינקה שמובאת בשיר "התחנה הקטנה טרבלינקה"- בולט הסיפור הבא. סיפור בו בדרך אל המוות יהודי מוצא בתוכו ניגון, ולא עוד אלא ניגון של המילים "אני מאמין"- העיקר השנים עשר מתוך י"ג העיקרים של הרמב"ם שנהוג לאומרם לאחר תפילת שחרית.
סיפור הניגון "אני מאמין"
קולו הערב של ר' עזריאל פסטיג היה שם דבר בוורשה כולה. רבים נהרו אל בית הכנסת שבו נהגו ר' עזריאל-דוד ואחיו, אף הם משוררים בחסד, להתפלל בימים הנוראים. ר' עזריאל-דוד היה עובר לפני התיבה והם ליוו אותו כמקהלה. הוא ניחן בקול רם, צלול ומרגש, שסחף את כל שומעיו. חייו החומריים היו צנועים למדיי. הייתה לו חנות גלנטריה קטנה, וממנה התפרנס בכבוד, את עיקר סיפוקו ואושרו שאב ממקור אחר - מעולם הנגינה. ניגוניו המרגשים עשו את דרכם היישר לאוטווצק, אל בית-מדרשו של רבו, רבי שאול ידידיה אלעזר ממודזיץ, אמן ניגון בזכות עצמו, שחיבב מאוד את ניגוניו. לאחר שהחלה המלחמה הוברח הרבי לווילנה, ומשם דרך יפן לארצות-הברית.
ר' עזריאל-דוד הובל מגטו ורשה, יחד עם אלפים מאחיו היהודים, באחת מרכבות המוות, בדרך מוורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. האוויר בקרון הבקר העמוס היה מחניק. אנשים, נשים וטף, ששיוועו למעט אוויר ומים, נדחסו באכזריות על-ידי החיות הנאציות. ר' עזריאל-דוד היה מכונס בתוך עצמו. שקשוק הגלגלים המונוטוני, עם מעט האוויר שחדר פנימה מבעד לחלון הקטן, השקיטו במקצת את האווירה. האנשים עמדו דבוקים זה לזה, נאנחים ונאנקים בשקט. מול עיניו של ר' עזריאל-דוד קמו לפתע מילות העיקר הי"ב: 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף-על-פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא'. הוא עצם את עיניו והתעמק במילים ובתוכנן. דווקא עכשיו, אמר בלבו, כשהכול נראה אבוד, נבחנת אמונתו של יהודי. ופתאום החלו שפתיו לפזם נעימה שקטה וחרישית. הנעימה השתפכה לה, ואט-אט חברה אל המילים עד שהתאחדה עמן. דבקותו של ר' עזריאל-דוד גברה והלכה מרגע לרגע. עיניו עצומות וגופו דחוס, אבל רוחו מתנתקת מנסיבות הזמן והמקום ונוסקת אל-על. הוא לא חש כלל בשקט המוחלט שהשתרר בקרון ובמאות האוזניים הכרויות בתדהמה למשמע הצלילים המופלאים, שכאילו נלקחו מעולם אחר לגמרי. הוא גם לא שמע את הקולות המצטרפים בהמשך לשירתו, בתחילה בשקט, ומרגע לרגע בקול גובר והולך. קרון שלם, דחוס באנשים מושפלים, מורעבים ומדוכאים, העושים דרכם לטרבלינקה, שר בעוז: 'אני מאמין... בביאת המשיח... ואף-על-פי שיתמהמה'. שעה ארוכה נמשכה השירה המופלאה הזאת. לפתע, כמתעורר מחלום רחוק, פקח ר' עזריאל-דוד את עיניו והביט נכחו. עיניו היו אדומות מבכי ולחייו רטובות מדמעות. הוא היה נסער מאוד. 'אחים יקרים!', פנה אל הסובבים אותו, 'הניגון הזה הוא ניגונה של הנשמה היהודית. זהו ניגון האמונה הטהורה, שגם אלפי שנות גלות ורדיפות לא יכלו לה'. קולו נחנק לרגע. 'רוצה אני להציע לכל מאן דבעי עסקה בלתי-שגרתית: מי שיקפוץ מהרכבת, יציל את עצמו ויצליח להביא את הניגון הזה אל מורי ורבי אדמו"ר ממודזיץ, מעניק אני לו מחצית מחלקי בעולם-הבא...'.
ר' עזריאל-דוד התרומם על קצות בהונותיו וסקר את ראשי האנשים. כעבור רגע הורמו שתי ידיים. אלה היו שני בחורים צעירים שכוחם עוד עמד להם. 'מקבל עליי', אמר האחד. 'מוכן לעִסקה', החרה-החזיק האחר. כעבור שעה קלה הצליחו השניים בעזרתם של האחרים, לפרק את הקרשים שסגרו על החלון הקטן שבמרומי הקרון. הם נפרדו מאחיהם וקפצו בזה אחר זה מתוך הרכבת השועטת. המלחמה חלפה, ומעט אחריה התייצב על סף דלתו של הרבי ממודזיץ בארצות-הברית אחד מהשניים. התברר, כי חברו התרסק אל מותו בקפיצה מהרכבת, ואולם הוא ניצל והצליח להימלט מהתופת. הוא נכנס אל חדרו של הרבי, גולל באוזניו את הסיפור המלא ושר לפניו את ניגונו של ר' עזריאל-דוד, חסידו. כל אותה שעה ישב מולו הרבי ומירר בבכי. הרבי ממודזיץ הוא שהפיץ את ניגונו של ר' עזריאל-דוד פסטג בכל העולם כולו. 'עם הניגון הזה צעדו יהודים אל משרפות הגזים', אמר, 'ועם הניגון הזה יצעדו יהודים לקבל את פני משיח-צדקנו'.
לקריאה נרחבת על ייחודיות ערכו של הסיפור, קישור כאן לשיעורו של הרב תמיר גרנות באתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון (VBM).
בדף זה שיעורים רבים נוספים של הרב תמיר גרנות העוסקים בשואה ואמונה.