ו משנה נחלקו בית שמאי ובית הלל על הדרך הראויה לקרוא בה את "שמע". בית שמאי אומרים: יש לקרוא את פרשיות קריאת שמע כמשמען של המילים הכתובות בהן, ועל כן כשקוראים את קריאת שמע בערב — כל אדם יטה (ישכב מעט על צדו) ויקרא קריאת שמע, ויקיים בזה "ובשכבך". ובבקר יעמוד ויקיים בזה "ובקומך", וכפי שנאמר: "בשכבך ובקומך".
בית הלל אומרים: כל אדם קורא כדרכו, לפי המצב הנוח לו, בין ביום בין בלילה. וראיה לדבר ממה שנאמר גם "ובלכתך בדרך", כאשר אינו לא מוטה ולא עומד (מאירי).
ואם כן לדעת בית הלל למה נאמר "בשכבך ובקומך" — לציון הזמן בלבד, בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים.
בקשר להלכה זו אמר ר' טרפון על עצמו: אני הייתי פעם אחת בא בדרך והפסקתי בדרכי והטתי לקרות כדברי בית שמאי, כי אף שר' טרפון עצמו היה מבית הלל, סבר כי לקיים את המצוה כדרך בית שמאי יהיה מהודר יותר, ומוסכם לכל הדעות. ואולם בכך סכנתי בעצמי באותה שעה מפני הלסטים.
אמרו לו חכמים: כדי היית (ראוי היה לך) לחוב בעצמך, להתחייב בנפשך, אפילו במיתה, לפי שעברת על דברי בית הלל, וכפי שיבואר עוד ענין זה בגמרא.
MISHNA: Beit Shammai and Beit Hillel disputed the proper way to recite Shema. Beit Shammai say: One should recite Shema in the manner indicated in the text of Shema itself. Therefore, in the evening every person must recline on his side and recite Shema, in fulfillment of the verse: “When you lie down,” and in the morning he must stand and recite Shema, in fulfillment of the verse: When you rise, as it is stated: “When you lie down, and when you rise.” And Beit Hillel say: Every person recites Shema as he is, and he may do so in whatever position is most comfortable for him, both day and night, as it is stated: “And when you walk along the way,” when one is neither standing nor reclining (Me’iri). If so, according to Beit Hillel, why was it stated: “When you lie down, and when you rise”? This is merely to denote time; at the time when people lie down and the time when people rise. With regard to this halakha, Rabbi Tarfon said: Once, I was coming on the road when I stopped and reclined to recite Shema in accordance with the statement of Beit Shammai. Although Rabbi Tarfon was a disciple of Beit Hillel, he thought that fulfilling the mitzva in accordance with the opinion of Beit Shammai would be a more meticulous fulfillment of the mitzva, acceptable to all opinions. Yet in so doing, I endangered myself due to the highwaymen [listim] who accost travelers. The Sages said to him: You deserved to be in a position where you were liable to pay with your life, as you transgressed the statement of Beit Hillel. This statement will be explained in the Gemara.
א גמרא מתחילה מבררים את נימוקם של בית שמאי. בשלמא [נניח] בית הלל — קא מפרשי טעמייהו וטעמא [הריהם מפרשים טעמם וטעם] בית שמאי, שבית הלל מסבירים את הפסוקים שמהם ראיה לכאורה לשיטת בית שמאי על פי דרכם ("ובשכבך" — זמן שכיבה וכו'), ואף מוכיחים כי פירושם הוא המתקבל על הדעת ("ובלכתך"), אלא בית שמאי מאי טעמא לא אמרי [מה טעם אינם אומרים] כבית הלל? מה אומרים הם כנגד דברי בית הלל?
על כך עונים, אמרי [יכולים היו לומר] לך בית שמאי: אם כן שפירוש הכתוב לדעת בית הלל הריהו רק קביעת זמן, אם כן נימא קרא [יאמר הכתוב] "בבוקר ובערב", ומאי [מה טעם] נאמר "בשכבך ובקומך" במשמעות הכפולה? אלא ודאי הכוונה היא שבשעת שכיבה — תהא הקריאה בשכיבה ממש, ובשעת קימה — תהא הקריאה בקימה ממש.
ועוד שואלים ובית שמאי: האי [פסוק זה] "ובלכתך בדרך" שבית הלל מוכיחים ממנו שכל אדם קורא כדרכו, מאי עבדי להו [מה עושים להם] בית שמאי בו בביאורם?
אמר לו ר' ישמעאל: אני עשיתי כדברי בית הלל שלדעתם אפשר לקרוא קריאת שמע בכל מצב, ואתה עשית כדברי בית שמאי, והרי שנהגתי כהלכה. ולא עוד אלא שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות כדרך שנהגת אתה, ועל כן היה עלי להדגיש שאין זו חובה.
ושואלים בתלמוד: מאי [מהו] "ולא עוד"? מדוע הצטרך ר' ישמעאל להוסיף נימוק אחר לדבריו, והרי לכאורה די היה לו לומר שנהג כבית הלל?
ומשיבים: חייב היה להוסיף נימוק זה, שכן וכי תימא [ואם תאמר]: בית הלל נמי אית להו [גם כן יש להם, הם מסכימים] שמותר לקרות כשהם מטין, ויכול היה ר' ישמעאל להשאר מוטה גם לשיטת בית הלל, אלא הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא באופן שהוא מטה ואתא מעיקרא [ובא מתחילה], ובכגון זה ההטייה הריהי ככל מצב אחר. אבל הכא [כאן], כיון שעד השתא [עכשיו] הוית [היית] זקוף והשתא [ועכשיו] מוטה, אמרי [יאמרו] התלמידים: שמע מינה [למד ממנה, מהטייה זו] שכבית שמאי סבירא להו [סבורים הם], וקיים חשש שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות כבית שמאי. ולכן הוצרך ר' ישמעאל לזקוף.
ג תני [שנה] רב יחזקאל: מי שעשה כדברי בית שמאי — עשה, ואין אומרים שלא נהג כהלכה, וכן מי שעשה כדברי בית הלל — עשה, שלדעה זו הודו בית הלל ובית שמאי זה לזה שאם עשה אדם מעשה כדעת החולקת — יצא. ואף שנקבעה הלכה כבית הלל, מכל מקום אף לבית הלל, הנוהג כבית שמאי — יצא.
רב נחמן בר יצחק אמר דעה חריפה יותר: עשה כדברי בית שמאי — חייב מיתה, כלומר, חמור מעשהו עד מאד, עד שאפשר לומר שהוא חייב מיתה. דתנן [שכן שנינו במשנתנו], אמר ר' טרפון לחבריו: אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי בעצמי מפני הלסטים, אמרו לו: כדאי היית לחוב במיתת עצמך, שעברת על דברי בית הלל.