בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
In every generation a person must see themself as though they [personally] had gone out of Egypt, as it is stated, “And you shall tell your son on that day, saying, ‘It is because of what the Lord did for me when I came forth out of Egypt’” (Exodus 13:8).
(8) And you shall explain to your son on that day, ‘It is because of what the LORD did for me when I went free from Egypt.’
בְּכָל־דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת־עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרַיִם.
לֹא אֶת־אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם, לְמַעַן הָבִיא אוֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשָׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ.
In each and every generation, a person is obligated to see themself as if they left Egypt, as it is stated (Exodus 13:8); "For the sake of this, did the Lord do [this] for me in my going out of Egypt."
Not only our ancestors did the Holy Bountiful One redeem, but rather also us [together] with them did God redeem, as it is stated (Deuteronomy 6:23); "And God took us out from there, in order to bring us in, to give us the land which God swore unto our ancestors."
בכל דור דור וכו'. כבר לעיל הגיד המגיד מראש מקדמי ארש בפסקת עבדים היינו ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים עדיין אנו ובנינו ובני בנינו וכו' ותרגמום רבנן דאם אשתהויי אשתהו ישראל עוד מעט היו ח"ו נכנסים בנ' ש"ט ולא יזכר שם ישראל עוד והוא הטעם שחייב להראות עצמו כאלו הוא יצא ממצרים ולברך את שם כבודו אשר הגדיל לעשות ביצ"מ דאלמלא הוציאנו בו בפרק לא היינו יוצאים עוד ח"ו והנה נכון להודות כאלו הוא יצא ממצרים ובכן אף שאנחנו עתה בגלות חיובא רמיא כאלו הלילה הזו אנו ב"ח ונראה בעצמנו סימני חירות כי יציאתנו ממצרים מאז דין גרמ"א שנצא לחירות גם עתה ויש מקוה לישראל על זה אבל אם ח"ו לא יצאנו מאז היינו נטמעי' ה"ו ולא יזכר שם ישראל עוד וז"ש בכל דור ודור בין בדורו של שמד בין בגלות פשוט לא יעלה על לב לומר מאין הרגלים לנטמעי בעמק הבכה בגלות ושמד לשמוח ולהראות עצמם בני חורין. לא כי חובה מוטלת להראות כאלו הוא עצמו יצא ממצרים ובזה יצפה לישועה ויתבונן כי כשהיינו במצרים גוי בקרב גוי תחת רשות שרי מצרים השרים הראשונים בצבא המרום המקום רחם עלינו ויוציאנו וק"ו כי הוא יוציאנו מהגלות הזה וכמ"ש מר זקנינו הרב חסד לאברהם זלה"ה כי יצ"מ מרשות שרי מעלה הראשונים אות הוא לצאת משעבוד מלכיות. ועפ"ז פירשו המפ' חסדי ה' אזכיר תהלות ה' וצריך לחשוב כאלו אני יצאתי ממצרים וזהו כעל אשר גמלנו ה' אף כי האמת ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם עכ"ז צריך לכוין כעל כל אשר גמלנו:
Already before the Magid told earlier in the section Avadim Hayinu that if the Holy Bountiful One had not taken our ancestors from Egypt we and our children and our children's children would still be slaves, etc.. And in the Rabbi's Aramaic translation, if Israel had stayed just a little bit longer, God forbid, they would have entered the fiftieth level of impurity, and would not have remembered the name Israel anymore, and this is the reason that one is obligated to see themself as if they went out from Egypt, and to bless the God's name who did this great thing at the Exodus from Egypt. For if God had not taken us out at that exact moment, we never would have left, God forbid, thus it is right to express gratitude as if they went out from Egypt, and therefore even we now in exile have a high obligation as if this night we are free people, and see in ourselves signs of freedom, for God will take us from Egypt again, that we will go out to freedom also at this moment, and there is hope for Israel in this regard, but if, God forbid, if we did not go out back then, we would have assimilated and would have forgotten the name Israel forever. This is the meaning of "in every generation, whether it is a generation of persecution or of exile, simple it should not arise in the mind to say from the lack of festivals we have assimilated in the valley of tears in exile and persecution to rejoice and to see ourselves as free people. No, because the obligation hangs on seeing as if one had gone out from Egypt themself, and with this anticipate salvation, and will understand that when we were in Egypt, a nation within a nation under the dominion of the princes of Egypt, the first princes in the high host of HaMakom had compassion upon us, and took us out, and how much more so will God take us out of this exile...
(1) In every generation: All of this is part of Rabban Gamliel’s statement. It explains why matzah is considered a Torah law (d’oraita) while eating maror is rabbinic (d’rabbanan). Why is there a difference in the status of these two symbols? According to Rabban Gamliel we are obligated by the Torah to see ourselves as if we went forth from Egypt. The matzah serves as a reminder of this biblical mandate while maror reminds us of slavery (which we are not obligated by the Torah to remember.) Matzah allows us to see ourselves in this fashion.
Yet, what purpose is there in “seeing ourselves” as if we personally went forth from Egypt; many generations have passed since the Exodus - what good is there is in seeing the redemption in this way? This teaches us that the purpose of the redemption was not just the liberation from slavery in Egypt but also the fact that we could enter the land of Israel, build the temple, and seek atonement for our sins.
Also the matzah alludes to the future redemption as well. The afikomen is an allusion to the final redemption, which is called tzafun bareikh, the hidden blessing. It is because of these hopes that scripture made matzah an obligation, “You shall eat matzot at night,” This is an allusion to the fact that we eat matzah during the night (of exile) which comes before the light (of redemption.)
(ב) א"נ יאמר במה שנדקדק עוד דתחלה אמר כאלו הוא יצא דמשמע כאלו יצא והוא לא יצא באמת ואח"ך שלא את אבותינו בלבד וכו' אלא אף אותנו גאל דמשמע שגאל אותנו באמת. ועוד מאי עמהם דקאמר דנראה שפת יתר. אלא הענין הוא בהקדים מתי דאיתא בפסחים ד' קי"ו על משנה זו וז"ל שאמר רבא צריך שיאמר וחותנו הוציא משם ע"כ וצריך לתת טעם למה לא הספיק לו לרבא אמירת הפסוק שבמשנ בעבור זה עשה ה' לי והוא המוקדם בתורה והצריך לו' ג"ך פ' ואותנו הוציא משם. ונראה דטעמו הוא דאי מהתם הו"א דמאחר שהדורות הבאים לא יצאו באמת א"כ מ"ש עשה ה' לי היינו כאלו עשה ולא באמת ולכן אמר שצריך שיאמר ג"ך ואותנו הוציא משם דמשמע דבאמת גם אותנו הוציא מדשנה עליו הכתוב. והטעם כמשז"ל דאלו נתעכבו שעה א' במצרים היו נטמעים בן' שערי טומאה ושוב לא היו יוצאין הם ובניהם עד עולם שהבנים נמשכים אחר אבותיהם. ונטמעין עמהם. וכמ"ש בתחלת ההגדה ואלו לא הוציא וכו' עדיין אנו ובנינו וכו' נמצא דכשנגאלו הם נגאלנו גם אנחנו עמהם ובזה יובנו דברי המגיד כמין חומר. דתחלה אמר כאלי הוא יצא ממצרים. והביא ראיה מפסיק ראשון בעבור זה עשה ה' לי שאין ללמוד ממני רק כאלו יצא ולא באמה. ואח"כ אמר שלא את אבותינו בלבד אלא אף אותנו הוציא באמת והביא ראיה ע"ז מפ' שני ואותנו הוציא משם דבאמת הוציא אותנו גם אנחנו מדשנה עליו. ולכן אמר אף אותנו גאל עמהם. שכשם שבשעבוד היינו נגררים עמהם ונמשכים אחריהם כך בגאולה נגאלנו עמהם. וכלל דבריו הוא דמפ' ראשון לא הוה ילפינן כ"א כאלו יצאנו ומפ' שני ילפינן שיצאנו ממש וכפי זה מ"ש שלא את אבותינו וכו' ע"ז הפיסקא אינו מדברי התנא רק הוא תוס' מהמוראים האחרונים או מהבאים אחריהם:
(2) There seems to be a contradiction in this passage. First we say that we must see ourselves “as if” we went forth from Egypt (implying that we didn’t really go forth from Egypt). And then we say “God brought us forth from there…” implying that we really did go forth from Egypt! Also why does the passage say “We, too, were redeemed with them?” The word imahem, “with them” seems unnecessary!
The Mishnah, however only includes the first of the two proof texts: “You shall tell your child on that day, saying, It is because of what the Eternal did for me when I went out of Egypt.”
Rava felt the need to add the second verse: “God brought us out from there so that God might take us to the land which God had promised to our ancestors.”
[Rava] added this verse because the first verse suggests that this obligation only applies to those who were brought forth from Egypt and not the people of later generations. Had the Israelites remained in Egypt even one more hour they would have be subjugated forever; therefore, by taking our ancestors out of Egypt just when he did, in a sense God made sure that we would not be slaves either.
Therefore Rava felt it was important to emphasize that not only were ancestors redeemed but we were redeemed as well. This is similar to what we already said at the beginning of the Haggadah in the Avadim Hayinu passage. The first, then, teaches us that we were really redeemed, and the second that the redemption applies as much to us as it did to our ancestors. The passage as it appears in the Haggadah is actually a product of the Amora’im, or those scholars who came after them, and not the original text by the Tana’im.