(א) וַיֹּ֨סֶף ע֥וֹד דָּוִ֛ד אֶת־כָּל־בָּח֥וּר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל שְׁלֹשִׁ֥ים אָֽלֶף׃ (ב) וַיָּ֣קָם ׀ וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְכָל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ מִֽבַּעֲלֵ֖י יְהוּדָ֑ה לְהַעֲל֣וֹת מִשָּׁ֗ם אֵ֚ת אֲר֣וֹן הָאֱלֹקִ֔ים אֲשֶׁר־נִקְרָ֣א שֵׁ֗ם שֵׁ֣ם ה' צְבָא֛וֹת יֹשֵׁ֥ב הַכְּרֻבִ֖ים עָלָֽיו׃ (ג) וַיַּרְכִּ֜בוּ אֶת־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹקִים֙ אֶל־עֲגָלָ֣ה חֲדָשָׁ֔ה וַיִּשָּׂאֻ֔הוּ מִבֵּ֥ית אֲבִינָדָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֑ה וְעֻזָּ֣א וְאַחְי֗וֹ בְּנֵי֙ אֲבִ֣ינָדָ֔ב נֹהֲגִ֖ים אֶת־הָעֲגָלָ֥ה חֲדָשָֽׁה׃ (ד) וַיִּשָּׂאֻ֗הוּ מִבֵּ֤ית אֲבִֽינָדָב֙ אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֔ה עִ֖ם אֲר֣וֹן הָאֱלֹקִ֑ים וְאַחְי֕וֹ הֹלֵ֖ךְ לִפְנֵ֥י הָאָרֽוֹן׃ (ה) וְדָוִ֣ד ׀ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י ה' בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֶלִֽים׃ (ו) וַיָּבֹ֖אוּ עַד־גֹּ֣רֶן נָכ֑וֹן וַיִּשְׁלַ֨ח עֻזָּ֜א אֶל־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹקִים֙ וַיֹּ֣אחֶז בּ֔וֹ כִּ֥י שָׁמְט֖וּ הַבָּקָֽר׃ (ז) וַיִּֽחַר־אַ֤ף ה' בְּעֻזָּ֔ה וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָאֱלֹקִ֖ים עַל־הַשַּׁ֑ל וַיָּ֣מָת שָׁ֔ם עִ֖ם אֲר֥וֹן הָאֱלֹקִֽים׃ (ח) וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ ה' פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (ט) וַיִּרָ֥א דָוִ֛ד אֶת־ה' בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֕אמֶר אֵ֛יךְ יָב֥וֹא אֵלַ֖י אֲר֥וֹן ה'׃ (י) וְלֹֽא־אָבָ֣ה דָוִ֗ד לְהָסִ֥יר אֵלָ֛יו אֶת־אֲר֥וֹן ה' עַל־עִ֣יר דָּוִ֑ד וַיַּטֵּ֣הוּ דָוִ֔ד בֵּ֥ית עֹבֵֽד־אֱד֖וֹם הַגִּתִּֽי׃ (יא) וַיֵּשֶׁב֩ אֲר֨וֹן ה' בֵּ֣ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם הַגִּתִּ֖י שְׁלֹשָׁ֣ה חֳדָשִׁ֑ים וַיְבָ֧רֶךְ ה' אֶת־עֹבֵ֥ד אֱדֹ֖ם וְאֶת־כָּל־בֵּיתֽוֹ׃ (יב) וַיֻּגַּ֗ד לַמֶּ֣לֶךְ דָּוִד֮ לֵאמֹר֒ בֵּרַ֣ךְ ה' אֶת־בֵּ֨ית עֹבֵ֤ד אֱדֹם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ בַּעֲב֖וּר אֲר֣וֹן הָאֱלֹקִ֑ים וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וַיַּעַל֩ אֶת־אֲר֨וֹן הָאֱלֹקִ֜ים מִבֵּ֨ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם עִ֥יר דָּוִ֖ד בְּשִׂמְחָֽה׃ (יג) וַיְהִ֗י כִּ֧י צָעֲד֛וּ נֹשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־ה' שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא׃ (יד) וְדָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכָל־עֹ֖ז לִפְנֵ֣י ה' וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד׃ (טו) וְדָוִד֙ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מַעֲלִ֖ים אֶת־אֲר֣וֹן ה' בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃ (טז) וְהָיָה֙ אֲר֣וֹן ה' בָּ֖א עִ֣יר דָּוִ֑ד וּמִיכַ֨ל בַּת־שָׁא֜וּל נִשְׁקְפָ֣ה ׀ בְּעַ֣ד הַחַלּ֗וֹן וַתֵּ֨רֶא אֶת־הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מְפַזֵּ֤ז וּמְכַרְכֵּר֙ לִפְנֵ֣י ה' וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ׃ (יז) וַיָּבִ֜אוּ אֶת־אֲר֣וֹן ה' וַיַּצִּ֤גוּ אֹתוֹ֙ בִּמְקוֹמ֔וֹ בְּת֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל אֲשֶׁ֥ר נָטָה־ל֖וֹ דָּוִ֑ד וַיַּ֨עַל דָּוִ֥ד עֹל֛וֹת לִפְנֵ֥י ה' וּשְׁלָמִֽים׃ (יח) וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַעֲל֥וֹת הָעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם ה' צְבָאֽוֹת׃ (יט) וַיְחַלֵּ֨ק לְכָל־הָעָ֜ם לְכָל־הֲמ֣וֹן יִשְׂרָאֵל֮ לְמֵאִ֣ישׁ וְעַד־אִשָּׁה֒ לְאִ֗ישׁ חַלַּ֥ת לֶ֙חֶם֙ אַחַ֔ת וְאֶשְׁפָּ֣ר אֶחָ֔ד וַאֲשִׁישָׁ֖ה אֶחָ֑ת וַיֵּ֥לֶךְ כָּל־הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ׃
Chabad and Sefardic Communities conclude here. Ashkenazic Communities continue
(כ) וַיָּ֥שָׁב דָּוִ֖ד לְבָרֵ֣ךְ אֶת־בֵּית֑וֹ וַתֵּצֵ֞א מִיכַ֤ל בַּת־שָׁאוּל֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וַתֹּ֗אמֶר מַה־נִּכְבַּ֨ד הַיּ֜וֹם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙ לְעֵינֵ֨י אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו כְּהִגָּל֥וֹת נִגְל֖וֹת אַחַ֥ד הָרֵקִֽים׃ (כא) וַיֹּ֣אמֶר דָּוִד֮ אֶל־מִיכַל֒ לִפְנֵ֣י ה' אֲשֶׁ֨ר בָּֽחַר־בִּ֤י מֵֽאָבִיךְ֙ וּמִכָּל־בֵּית֔וֹ לְצַוֺּ֨ת אֹתִ֥י נָגִ֛יד עַל־עַ֥ם ה' עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְשִׂחַקְתִּ֖י לִפְנֵ֥י ה'׃ (כב) וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י וְעִם־הָֽאֲמָהוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתְּ עִמָּ֖ם אִכָּבֵֽדָה׃ (כג) וּלְמִיכַל֙ בַּת־שָׁא֔וּל לֹֽא־הָ֥יָה לָ֖הּ יָ֑לֶד עַ֖ד י֥וֹם מוֹתָֽהּ׃ (פ)
(1) David again assembled all the picked men of Israel, thirty thousand strong. (2) Then David and all the troops that were with him set out from Baalim of Judah to bring up from there the Ark of God to which the Name was attached, the name LORD of Hosts Enthroned on the Cherubim. (3) They loaded the Ark of God onto a new cart and conveyed it from the house of Abinadab, which was on the hill; and Abinadab’s sons, Uzza and Ahio, guided the new cart. (4) They conveyed it from Abinadab’s house on the hill, [Uzzah walking] alongside the Ark of God and Ahio walking in front of the Ark. (5) Meanwhile, David and all the House of Israel danced before the LORD to [the sound of] all kinds of cypress wood [instruments], with lyres, harps, timbrels, sistrums, and cymbals. (6) But when they came to the threshing floor of Nacon, Uzzah reached out for the Ark of God and grasped it, for the oxen had stumbled. (7) The LORD was incensed at Uzzah. And God struck him down on the spot for his indiscretion, and he died there beside the Ark of God. (8) David was distressed because the LORD had inflicted a breach upon Uzzah; and that place was named Perez-uzzah, as it is still called. (9) David was afraid of the LORD that day; he said, “How can I let the Ark of the LORD come to me?” (10) So David would not bring the Ark of the LORD to his place in the City of David; instead, David diverted it to the house of Obed-edom the Gittite. (11) The Ark of the LORD remained in the house of Obed-edom the Gittite three months, and the LORD blessed Obed-edom and his whole household. (12) It was reported to King David: “The LORD has blessed Obed-edom’s house and all that belongs to him because of the Ark of God.” Thereupon David went and brought up the Ark of God from the house of Obed-edom to the City of David, amid rejoicing. (13) When the bearers of the Ark of the LORD had moved forward six paces, he sacrificed an ox and a fatling. (14) David whirled with all his might before the LORD; David was girt with a linen ephod. (15) Thus David and all the House of Israel brought up the Ark of the LORD with shouts and with blasts of the horn. (16) As the Ark of the LORD entered the City of David, Michal daughter of Saul looked out of the window and saw King David leaping and whirling before the LORD; and she despised him for it. (17) They brought in the Ark of the LORD and set it up in its place inside the tent which David had pitched for it, and David sacrificed burnt offerings and offerings of well-being before the LORD. (18) When David finished sacrificing the burnt offerings and the offerings of well-being, he blessed the people in the name of the LORD of Hosts. (19) And he distributed among all the people—the entire multitude of Israel, man and woman alike—to each a loaf of bread, a cake made in a pan, and a raisin cake. Then all the people left for their homes. (20) David went home to greet his household. And Michal daughter of Saul came out to meet David and said, “Didn’t the king of Israel do himself honor today—exposing himself today in the sight of the slavegirls of his subjects, as one of the riffraff might expose himself!” (21) David answered Michal, “It was before the LORD who chose me instead of your father and all his family and appointed me ruler over the LORD’s people Israel! I will dance before the LORD (22) and dishonor myself even more, and be low in my own esteem; but among the slavegirls that you speak of I will be honored.” (23) So to her dying day Michal daughter of Saul had no children.
(א) וַיְהִ֕י כִּי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַה' הֵנִֽיחַ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹיְבָֽיו׃ (ב) וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל־נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא רְאֵ֣ה נָ֔א אָנֹכִ֥י יוֹשֵׁ֖ב בְּבֵ֣ית אֲרָזִ֑ים וַֽאֲרוֹן֙ הָֽאֱלֹקִ֔ים יֹשֵׁ֖ב בְּת֥וֹךְ הַיְרִיעָֽה׃ (ג) וַיֹּ֤אמֶר נָתָן֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר בִּֽלְבָבְךָ֖ לֵ֣ךְ עֲשֵׂ֑ה כִּ֥י ה' עִמָּֽךְ׃ (ס) (ד) וַיְהִ֖י בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַֽיְהִי֙ דְּבַר־ה' אֶל־נָתָ֖ן לֵאמֹֽר׃ (ה) לֵ֤ךְ וְאָֽמַרְתָּ֙ אֶל־עַבְדִּ֣י אֶל־דָּוִ֔ד כֹּ֖ה אָמַ֣ר ה' הַאַתָּ֛ה תִּבְנֶה־לִּ֥י בַ֖יִת לְשִׁבְתִּֽי׃ (ו) כִּ֣י לֹ֤א יָשַׁ֙בְתִּי֙ בְּבַ֔יִת לְ֠מִיּוֹם הַעֲלֹתִ֞י אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִמִּצְרַ֔יִם וְעַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וָאֶֽהְיֶה֙ מִתְהַלֵּ֔ךְ בְּאֹ֖הֶל וּבְמִשְׁכָּֽן׃ (ז) בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר־הִתְהַלַּכְתִּי֮ בְּכָל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ הֲדָבָ֣ר דִּבַּ֗רְתִּי אֶת־אַחַד֙ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֗יתִי לִרְע֛וֹת אֶת־עַמִּ֥י אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר לָ֛מָּה לֹֽא־בְנִיתֶ֥ם לִ֖י בֵּ֥ית אֲרָזִֽים׃ (ח) וְ֠עַתָּה כֹּֽה־תֹאמַ֞ר לְעַבְדִּ֣י לְדָוִ֗ד כֹּ֤ה אָמַר֙ ה' צְבָא֔וֹת אֲנִ֤י לְקַחְתִּ֙יךָ֙ מִן־הַנָּוֶ֔ה מֵאַחַ֖ר הַצֹּ֑אן לִֽהְי֣וֹת נָגִ֔יד עַל־עַמִּ֖י עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ (ט) וָאֶהְיֶ֣ה עִמְּךָ֗ בְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר הָלַ֔כְתָּ וָאַכְרִ֥תָה אֶת־כָּל־אֹיְבֶ֖יךָ מִפָּנֶ֑יךָ וְעָשִׂ֤תִֽי לְךָ֙ שֵׁ֣ם גָּד֔וֹל כְּשֵׁ֥ם הַגְּדֹלִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּאָֽרֶץ׃ (י) וְשַׂמְתִּ֣י מָ֠קוֹם לְעַמִּ֨י לְיִשְׂרָאֵ֤ל וּנְטַעְתִּיו֙ וְשָׁכַ֣ן תַּחְתָּ֔יו וְלֹ֥א יִרְגַּ֖ז ע֑וֹד וְלֹֽא־יֹסִ֤יפוּ בְנֵֽי־עַוְלָה֙ לְעַנּוֹת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר בָּרִאשׁוֹנָֽה׃ (יא) וּלְמִן־הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר צִוִּ֤יתִי שֹֽׁפְטִים֙ עַל־עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַהֲנִיחֹ֥תִי לְךָ֖ מִכָּל־אֹיְבֶ֑יךָ וְהִגִּ֤יד לְךָ֙ ה' כִּי־בַ֖יִת יַעֲשֶׂה־לְּךָ֥ ה'׃ (יב) כִּ֣י ׀ יִמְלְא֣וּ יָמֶ֗יךָ וְשָֽׁכַבְתָּ֙ אֶת־אֲבֹתֶ֔יךָ וַהֲקִימֹתִ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ אַחֲרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר יֵצֵ֖א מִמֵּעֶ֑יךָ וַהֲכִינֹתִ֖י אֶת־מַמְלַכְתּֽוֹ׃ (יג) ה֥וּא יִבְנֶה־בַּ֖יִת לִשְׁמִ֑י וְכֹנַנְתִּ֛י אֶת־כִּסֵּ֥א מַמְלַכְתּ֖וֹ עַד־עוֹלָֽם׃ (יד) אֲנִי֙ אֶהְיֶה־לּ֣וֹ לְאָ֔ב וְה֖וּא יִהְיֶה־לִּ֣י לְבֵ֑ן אֲשֶׁר֙ בְּהַ֣עֲוֺת֔וֹ וְהֹֽכַחְתִּיו֙ בְּשֵׁ֣בֶט אֲנָשִׁ֔ים וּבְנִגְעֵ֖י בְּנֵ֥י אָדָֽם׃ (טו) וְחַסְדִּ֖י לֹא־יָס֣וּר מִמֶּ֑נּוּ כַּאֲשֶׁ֤ר הֲסִרֹ֙תִי֙ מֵעִ֣ם שָׁא֔וּל אֲשֶׁ֥ר הֲסִרֹ֖תִי מִלְּפָנֶֽיךָ׃ (טז) וְנֶאְמַ֨ן בֵּיתְךָ֧ וּמַֽמְלַכְתְּךָ֛ עַד־עוֹלָ֖ם לְפָנֶ֑יךָ כִּֽסְאֲךָ֔ יִהְיֶ֥ה נָכ֖וֹן עַד־עוֹלָֽם׃ (יז) כְּכֹל֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וּכְכֹ֖ל הַחִזָּי֣וֹן הַזֶּ֑ה כֵּ֛ן דִּבֶּ֥ר נָתָ֖ן אֶל־דָּוִֽד׃ (ס)
1. Verse 14 vs 16:
a. Linen Ephod.
b. Whriled vs. Leaping and Whriling. מכרכר. מפזז ומכרכר.
2. Why verse 21 and 22?
(יג) זֶה שֶׁאַתָּה מוֹצֵא בְּדִבְרֵי נְבִיאִים שֶׁהַכֹּהֲנִים הָיוּ חוֹגְרִין אֵפוֹד בַּד לֹא הָיוּ כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים. שֶׁאֵין הָאֵפוֹד שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל אֵפוֹד בַּד. וְאַף הַלְוִיִּם הָיוּ חוֹגְרִין אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא לֵוִי הָיָה וְנֶאֱמַר בּוֹ (שמואל א ב יח) "נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד". אֶלָּא אֵפוֹד זֶה הָיוּ חוֹגְרִים אוֹתוֹ בְּנֵי הַנְּבִיאִים וּמִי שֶׁהוּא רָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לְהוֹדִיעַ כִּי הִגִּיעַ זֶה לְמַעֲלַת כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמְּדַבֵּר עַל פִּי הָאֵפוֹד וְהַחשֶׁן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ:
13. The statements found in the words of the prophets that the priests would wear an ephod of linen does not mean that they were High Priests. For the High Priest's ephod was not of linen [alone] * For the Levites would also wear such a garment, for the prophet Samuel was a Levite, and [I Samuel 2:18] describes him as "a youth, girded with a linen ephod." Instead, this ephod was worn by the students of the prophets and those who were fit to have the Holy Spirit rest upon them to make it known that such a person reached a rung equivalent to that of the High Priest who speaks with the Holy Spirit via the medium of the ephod and the breastplate.
--------------------------
*Instead, it also contained sky-blue wool, scarlet wool, red wool, as related in Chapter 9, Halachah 9.
ויסב דואג האדומי ויפגע בכהנים וגו'. לא כן תני ר' חייה אין ממנין שני כהנים גדולים כאחת אלא מלמד שהיו כולם ראויין להיות כהנים גדולים.
אין הנבואה שורה אל על חכם גבור עשיר ובעל קומה. לבושים. התבודדות הכנה לנבואה. מחוץ לעיר. שמחה.
ושבחתי אני את השמחה שמחה של מצוה ולשמחה מה זה עושה זו שמחה שאינה של מצוה ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳ אמר רב יהודה וכן לדבר הלכה אמר רבא וכן לחלום טוב
מכרכר, שירים ותשבחות להביא גילוי הנבואה. שבח והילול גילוי כחות הנעלמים.
דרך מצותיך, ענין ההלל, קמח,א ואילך.
...צריך להבין זה לאיזה ענין הוא וכי הוא ית' נהנה במה שמשבחי' אותו חלילה וחס והלא כל דיירי ארעא קמי' כלא חשיבי, ובשלמא ענין הברכות שאנו מברכי' אותו כמ"ש ברוך אתה או יתברך כו' עם שלכאורה הוא פלאי ג"כ וכי הוא ית' צריך לברכה והלא הוא שלימו דכולהו וכתי' אני ה' לא שניתי, כבר נאמר ונשנה הפי' בזה שפירש וענין ברכה זו הוא לשון המשכה וגילוי כמו המבריך את הגפן שכופף קומתו כו' וגם כאן הכונה בברכה זו ר"ל שיומשך אלהותו ויתגלה למטה וזהו יתברך פי' יתגלה עד שיאמרו הנה אלקינו זה (ע' חינוך ת"ל דלפמ"ש א"ש בפשיטו') ר"ל שיתגלה מהות האלהות ולא כמו שעכשיו ידוע מציאותו ולא מהותו, אבל ההילול והשבח שמשבחים את הבורא ית' מה ענינו, אך הענין יובן עד"מ כשמזכירין לאדם שבחיו איך שהוא חסדן ונדיב לב או איך שהוא חכם הנה הוא מתפעל מאד מן השבחים הללו והנה ההתפעלות שהוא מתפעל גורמת יציאת המדה מן ההעלם אל הגילוי והיינו באותו דבר שמשבחי' אותו בה שמתעורר בו אותה המדה ששיבחוהו בה ויוצאת אל הגילוי כמו כאשר משבחי' אותו שהוא רחמן וחסדן יתפעל להיות חסדן ורחמן באותו השעה וכן אם משבחי' אותו בחכמה יתפעל ויתעורר בו כח חכמתו להשפיע שכל וכיוצא בזה. ומובן מזה שאין השבח גורם התחדשות אמיתי שאם לא הי' החסד מוטבע בו בהעלם תחלה בלבבו לא הי' מועלת הקריא' וההתעוררות בפרט בעת שהוא בכעס ורוגז, אך להיות כי בלבבו יש בהעלם כח טבע רחמנות גם כשלא יבקשהו, לכך ע"י הבקשה וההתעוררות שיעוררו אותו יעוררו את העלם הכח לבא לידי גילוי בלב עד שגם בעת שהוא בכעס ורוגז על המבקש החסד מ"מ כשיקראוהו בהכנעה שהוא רחמן וחסדן יפול הכעס ויתעורר ברחמי' עליו שהרי הרחמי' והחסד יש בלבבו בהעלם גם כשהוא בכעס. ונמצא מובן שע"י השבחי' יצאו המדות בלבו מן ההעלם לגילוי והיינו הטעם שנק' השבח בלשון הילול כמו יהלו אורם בהלו נרו שהוא בחי' הבהקה ובהירות אור כי הרי המדות יוצאין מן ההעלם לגילוי אור ע"י השבח כנ"ל, וכך ממש יובן הנמשל למעלה, דהנה עצמות אא"ס הרי אמרו שהוא אור פשוט בתכלית
קמח, ב
הפשיטות לא יוגדר בשום דבר וא"כ אין בו ההתחלקות להיות י"ס חכים ומבין וחסדן וכיוצא ח"ו שאלו כולם הם מהות ניכר שגדרו מיוחד מה שהוא ית' אינו מערך זה כלל, רק שבבחי' ההעלם הוא שנק' חכים ומבין ע"ש העתיד שיומשכו ממנו אלו הי"ס באצילות בגלוי וכמאמר אלי' חכים ולא בחכמה ידיעא מבין ולא בבינה ידיעא אבל מצד עצמותו אמר לאו דאית לך צדק ידיעא וכו' ולאו מכל אינון מדות איהו כלל וכנ"ל שהוא אחדות פשוטה, אך ע"י השבחי' שמשבחי' בפד"ז והלל וכיוצא איך שהוא חסדן ורחמן גדול וכיוצא נתעורר בו בחי' המדות הללו לצאת מן ההעלם לבא בבחי' גילוי אור להקראות חסדן בשפע וגילוי אור ממש, ובאותה המדה שמשבחי' אותו בה הוא מתעורר להביא' ולהמשיכה מן ההעלם לגלוי אור כנ"ל במשל והיינו פי' יהללו מן לשון בהלו נרו כנ"ל ואז עי"ז מאיר גילוי ההארה בכל העולמות והיינו שרש כללות ענין פד"ז וענין ההלל כל א' לפי מדרגת המדות המרומזים בהשבחי' שבהם המה מתעוררי' עי"ז לבא מההעלם לגילוי כנ"ל:
אלא שעדיין יש בזה מקום עיון, והוא כי לכאורה אין מהמשל דומה לנמשל כי במשל באדם שהמדות ישנם בו בכח לעולם ע"כ ע"י ההילול והשבח יצאו מההעלם אל הגלוי אבל למעלה בא"ס ב"ה מאחר שהוא פשוט בעצמו בתכלית הפשיטות איך ע"י ההילול יתהוו הוי' מחודשת הרי נת"ל שפעולת ההילול הוא להוציא מהעלם לגילוי בלבד ולא לגרום התחדשות אמיתי, וכדי להבין זה יש להקדים מתחלה להבין מה שאנו מוצאי' בספרי הקבלה שיש י"ס הגנוזות במאציל כמ"ש בפרדס בשם הגאונים...
(א) מכרכר בכל עוז. מרקד בכל כחו וכוונתו וי"ת משבח:
(א) מפזז ומכרכר. מפזז גם כן כמו מרקד אלא שהם בענינים שונים זה מזה או יהיה הכל בענין אחד והכפל לרוב הרקוד וי"ת מרקד ומשבח ובמקומו בדברי הימים מרקד ומשחק:
(14) "And David danced before HaShem with all his might" - Danced with all his strength and concentration. And its targum is "praised."
(16) Mefazez is also like dancing but different from each other, or it is all the same and the duplication is only to emphasize the abundance of dancing, and some interpert dancing and praising and in it's place in Chronicles [it says] "dancing and [laughing or playing?]
(טז) וַהֲוָה אֲרוֹנָא דַייָ אֲתָא לְקַרְתָּא דְדָוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל אִסְתְּכִיאַת מִן חֲרַכָּא וַחֲזַת יַת מַלְכָּא דָוִד מְרַקֵד וּמְשַׁבַּח קֳדָם ה' וּבְסָרַת עֲלוֹהִי בְּלִבָּהּ:
תורת מנחם חי"ד ע' 57
..ולכן נזכרת תיבת "מפזז" רק בהפסוק הב': השמחה מחוץ לערי הי' בה מבוקש - נבואה והשראת השכינה. וממילא - היתה בהגבלה, ולא חדרה לגמרי את כולו ("עס איז ניט אין גאנצן דורך און דורך"). השמחה דעיר דוד דוקא - שמחה ללא מבוקש (דמכיון שהי' זה בעיר - לא הי' עוד צורך בהכנה לנבואה (ולכן לא נזכר שם הענין ד"אפוד בד"), ולכן בהכרח ששמחה זו היתה ללא מבוקש, אלא רק שמחה מצד זה שעובד את הקב"ה), ובמילא בלי גבול - הי' בה גם הענין ד"מפזז".
Toras Meanchem, vol. 14 p. 57
...This is why dancing is only mentioned in the second verse the joy that was outside of the city was goal oriented- prophecy and Divine and resting of the Shechina [upon himself]. Therefor it was with limitation and didn't penetrate [him] entirely... the joy within the city of David specifically - a joy without a goal (since this was already inside the city there was no need for preparation for prophecy (and therefore there is no mention of the "linen ephod"), and therefore certainly was without goal, rather only a joy emerging from the fact that he is serving G-d), therefore is inlcuded also the "mefazez" the [abundance of] dancing.
Michal agreed with a rational calculated joy...
Rabbi Chaim Miller, “Gutnick Edition” of Chumash, Leviticus pg. 258
It could be argued, however, that with this statement David was explaining why he deemed fervent dancing to be so important. Sha'ul was stripped of the monarchy, since he failed to eradicate the nation of Amalek completely, and this was because his commitment to Divine instruction has been compromised by his own reason and logic (see Haftroah of Parashat Zachor). David thus stressed that it was for this very reason that he had been dancing so fervently, to demonstrate that his commitment to G-d was not bound by his own logic, but was based on the pure acceptance of Divine authority. (Likutei Sichos vol. 1. P 228, 230)
(כה) וְיָשְׁב֣וּ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָתַ֙תִּי֙ לְעַבְדִּ֣י לְיַֽעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר יָֽשְׁבוּ־בָ֖הּ אֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם וְיָשְׁב֣וּ עָלֶ֡יהָ הֵ֠מָּה וּבְנֵיהֶ֞ם וּבְנֵ֤י בְנֵיהֶם֙ עַד־עוֹלָ֔ם וְדָוִ֣ד עַבְדִּ֔י נָשִׂ֥יא לָהֶ֖ם לְעוֹלָֽם׃
(25) Thus they shall remain in the land which I gave to My servant Jacob and in which your fathers dwelt; they and their children and their children’s children shall dwell there forever, with My servant David as their prince for all time.
(כב) וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י
(22) and dishonor myself even more, and be low in my own esteem;
(טו) הַשִּׂמְחָה שֶׁיִּשְׂמַח אָדָם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה וּבְאַהֲבַת הָאֵל שֶׁצִּוָּה בָּהֶן. עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה הִיא. וְכָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִשִּׂמְחָה זוֹ רָאוּי לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח מז) "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב". וְכָל הַמֵּגִיס דַּעְתּוֹ וְחוֹלֵק כָּבוֹד לְעַצְמוֹ וּמִתְכַּבֵּד בְּעֵינָיו בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ חוֹטֵא וְשׁוֹטֶה. וְעַל זֶה הִזְהִיר שְׁלֹמֹה וְאָמַר (משלי כה ו) "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ". וְכָל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ וּמֵקֵל גּוּפוֹ בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ הוּא הַגָּדוֹל הַמְכֻבָּד הָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה. וְכֵן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אָמַר (שמואל ב ו כב) "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי". וְאֵין הַגְּדֻלָּה וְהַכָּבוֹד אֶלָּא לִשְׂמֹחַ לִפְנֵי ה' שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ו טז) "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה'": סָלִיק הִלְכוֹת שׁוֹפָּר סֻכָּה וְלוּלָב
15 The happiness with which a person should rejoice in the fulfillment of the mitzvot and the love of God who commanded them is a great service. Whoever holds himself back from this rejoicing is worthy of retribution, as [Deuteronomy 28:47] states: "...because you did not serve God, your Lord, with happiness and a glad heart."
Whoever holds himself proud, giving himself honor, and acts haughtily in such situations is a sinner and a fool. Concerning this, Solomon warned [Proverbs 28:10]: "Do not seek glory before the King."
[In contrast,] anyone who lowers himself and thinks lightly of his person in these situations is [truly] a great person, worthy of honor, who serves God out of love. Thus, David, King of Israel, declared [II Samuel 6:22]: "I will hold myself even more lightly esteemed than this and be humble in my eyes," because there is no greatness or honor other than celebrating before God, as [II Samuel 6:16] states: "King David was dancing wildly and whistling before God."