מתני׳ לא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד אלא כדי ליתן אספניא וכותב לו ס"ת לשמו יוצא למלחמה מוציאה עמה נכנס הוא מכניסה עמו יושב בדין היא עמו מיסב היא כנגדו שנאמר (דברים יז, יט) והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו: גמ׳ תנו רבנן (דברים יז, טז) לא ירבה לו סוסים יכול אפילו כדי מרכבתו ופרשיו תלמוד לומר לו לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו הא מה אני מקיים סוסים סוסים הבטלנין מניין שאפילו סוס א' והוא בטל שהוא בלא ירבה ת"ל (דברים יז, טז) למען הרבות סוס וכי מאחר דאפילו סוס אחד והוא בטל קאי בלא ירבה סוסים למה לי לעבור בל"ת על כל סוס וסוס טעמא דכתב רחמנא לו הא לאו הכי ה"א אפילו כדי רכבו ופרשיו נמי לא לא צריכא לאפושי: וכסף וזהב לא ירבה לו אלא כדי ליתן אספניא: ת"ר (דברים יז, יז) וכסף וזהב לא ירבה לו יכול אפילו כדי ליתן אספניא ת"ל לו לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי ליתן אספניא טעמא דכתב רחמנא לו הא לאו הכי הוה אמינא אפילו כדי ליתן אספניא נמי לא לא צריכא להרווחה השתא דאמרת לו לדרשה (דברים יז, יז) לא ירבה לו נשים מאי דרשת ביה למעוטי הדיוטות רב יהודה רמי כתיב (מלכים א ה, ו) ויהי לשלמה ארבעים אלף ארוות סוסים למרכבתו וכתיב (דברי הימים ב ט, כה) ויהי לשלמה ארבעת אלפים (ארוות) סוסים הא כיצד אם ארבעים אלף איצטבלאות היו כל אחד ואחד היו בו ד' אלפים ארוות סוסים ואם ד' אלפים איצטבלאות היו כל אחד ואחד היו בו ארבעים אלף ארוות סוסים (רבי) יצחק רמי כתיב (דברי הימים ב ט, כ) אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה וכתיב (מלכים א י, כז) ויתן) שלמה את הכסף בירושלים כאבנים לא קשיא כאן קודם שנשא שלמה את בת פרעה כאן לאחר שנשא שלמה את בת פרעה אמר רבי יצחק בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים והעלה שירטון ועליו נבנה כרך גדול שברומי ואמר ר' יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם כתיב (דברים יז, יז) לא ירבה לו נשים אמר שלמה אני ארבה ולא אסור וכתיב (מלכים א יא, ד) ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו וכתיב (דברים יז, טז) לא ירבה לו סוסים ואמר שלמה אני ארבה ולא אשיב וכתיב (מלכים א י, כט) ותצא מרכבה ממצרים בשש וגו': וכותב ספר תורה לשמו: תנא ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו אמר (רבא) אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה מצוה לכתוב משלו שנאמר (דברים לא, יט) ועתה כתבו לכם את השירה איתיביה אביי
וכותב לו ספר תורה לשמו שלא יתנאה בשל אחרים מלך אין הדיוט לא לא צריכא לשתי תורות וכדתניא (דברים יז, יח) וכתב לו את משנה וגו' כותב לשמו שתי תורות אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו אותה שיוצאה ונכנסת עמו (עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו שנאמר (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט) אינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא שנאמר (דברים יז, יט) והיתה עמו וקרא בו מקום הראוי לקראות בו
אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי מאן הדיוטות אמר רב חסדא כותאי מאי כתב עברית אמר רב חסדא כתב ליבונאה תניא רבי יוסי אומר ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל אילמלא (לא) קדמו משה במשה הוא אומר (שמות יט, ג) ומשה עלה אל האלהים בעזרא הוא אומר (עזרא ז, ו) הוא עזרא עלה מבבל מה עלייה האמור כאן תורה אף עלייה האמור להלן תורה במשה הוא אומר (דברים ד, יד) ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים בעזרא הוא אומר (עזרא ז, י) כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' (אלהיו) ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו נשתנה על ידו הכתב שנאמר
(עזרא ד, ז) וכתב הנשתוון כתוב ארמית ומתורגם ארמית וכתיב (דניאל ה, ח) לא כהלין כתבא למיקרא ופשרא להודעא למלכא וכתיב (דברים יז, יח) וכתב את משנה התורה הזאת כתב הראוי להשתנות למה נקרא אשורית שעלה עמהם מאשור תניא רבי אומר בתחלה בכתב זה ניתנה תורה לישראל כיון שחטאו נהפך להן לרועץ כיון שחזרו בהן החזירו להם שנאמר (זכריה ט, יב) שובו לביצרון אסירי התקוה גם היום מגיד משנה אשיב לך למה נקרא שמה אשורית שמאושרת בכתב רשב"א אומר משום ר' אליעזר בן פרטא שאמר משום רבי אלעזר המודעי כתב זה לא נשתנה כל עיקר שנאמר (שמות כז, י) ווי העמודים מה עמודים לא נשתנו אף ווים לא נשתנו ואומר (אסתר ח, ט) ואל היהודים ככתבם וכלשונם מה לשונם לא נשתנה אף כתבם לא נשתנה אלא מה אני מקיים את משנה התורה הזאת לשתי תורות אחת שיוצאה ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו אותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו שנאמר (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד ואידך האי שויתי מאי דריש ביה ההוא מיבעי ליה כדרב חנה בר ביזנא דאמר רב חנה בר ביזנא אר"ש חסידא המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד לר"ש דאמר כתב זה לא נשתנה מאי לא כהלין כתבא למיקרא אמר רב בגימטריא איכתיב להון יטת יטת אידך פוגחמט מאי פריש להו (דניאל ה, כה) מנא מנא תקל ופרסין מנא מנא אלהא מלכותך (והשלמת לך) תקיל תקילתא במאזניא והשתכחת חסיר (פרסין) פריסת מלכותך ויהיבת למדי ופרס ושמואל אמר ממתוס ננקפי אאלרן ור' יוחנן אמר אנם אנם לקת ניסרפו רב אשי אמר נמא נמא קתל פורסין: מתני׳ אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו ואין רואין אותו כשהוא מסתפר ולא כשהוא ערום ולא כשהוא בבית המרחץ שנאמר (דברים יז, טו) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך:
(א) בְּעֵת שֶׁיֵּשֵׁב הַמֶּלֶךְ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ כּוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לְעַצְמוֹ יֶתֶר עַל הַסֵּפֶר שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו. וּמַגִּיהוֹ מִסֵּפֶר הָעֲזָרָה עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. אִם לֹא הִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו אוֹ שֶׁנֶּאֱבַד כּוֹתֵב שְׁנֵי סִפְרֵי תּוֹרָה. אֶחָד מַנִּיחוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו שֶׁהוּא מְצֻוֶּה בּוֹ כְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. וְהַשֵּׁנִי לֹא יָזוּז מִלְּפָנָיו אֶלָּא בְּעֵת שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵּא. אוֹ לְבֵית הַמֶּרְחָץ. אוֹ לְמָקוֹם שֶׁאֵין רָאוּי לִקְרִיאָה. יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה וְהוּא עִמּוֹ. נִכְנָס וְהוּא עִמּוֹ. יוֹשֵׁב בַּדִּין וְהוּא עִמּוֹ. מֵסֵב וְהוּא כְּנֶגְדּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יט) "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו":
(ב) לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהוּא לוֹקֵחַ עַד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה נָשִׁים בֵּין הַנָּשִׁים וּפִלַּגְשִׁים הַכּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. וְאִם הוֹסִיף אַחַת וּבְעָלָהּ לוֹקֶה. וְיֵשׁ לוֹ לְגָרֵשׁ וְלִשָּׂא אַחֶרֶת תַּחַת זוֹ שֶׁגֵּרֵשׁ:
(ג) וְלֹא יַרְבֶּה לוֹ סוּסִים אֶלָּא כְּדֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. אֲפִלּוּ סוּס אֶחָד פָּנוּי לִהְיוֹת רָץ לְפָנָיו כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין שְׁאָר הַמְּלָכִים אָסוּר. וְאִם הוֹסִיף לוֹקֶה:
(ד) וְלֹא יַרְבֶּה לוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לְהַנִּיחַ בִּגְנָזָיו וּלְהִתְגָּאוֹת בּוֹ אוֹ לְהִתְנָאוֹת בּוֹ. אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן לְחֵילוֹתָיו וְלַעֲבָדָיו וּלְשַׁמָּשָׁיו. וְכָל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁיַּרְבֶּה לְאוֹצַר בֵּית ה' וְלִהְיוֹת שָׁם מוּכָן לְצָרְכֵי הַצִּבּוּר וּלְמִלְחֲמוֹתָם הֲרֵי זֶה מִצְוָה לְהַרְבּוֹתוֹ. וְאֵין אָסוּר אֶלָּא לְהַרְבּוֹת לְעַצְמוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יז) "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ". וְאִם הִרְבָּה לוֹקֶה:
(ה) הַמֶּלֶךְ אָסוּר לִשְׁתּוֹת דֶּרֶךְ שִׁכְרוּת. שֶׁנֶּאֱמַר (משלי לא ד) "אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן". אֶלָּא יִהְיֶה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבְצָרְכֵי יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יט) "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו":
(ו) וְכֵן לֹא יִהְיֶה שָׁטוּף בְּנָשִׁים. אֲפִלּוּ לֹא הָיְתָה לוֹ אֶלָּא אַחַת לֹא יִהְיֶה מָצוּי אֶצְלָהּ תָּמִיד כִּשְׁאָר הַטִּפְּשִׁים. שֶׁנֶּאֱמַר (משלי לא ג) "אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ". עַל הֲסָרַת לִבּוֹ הִקְפִּידָה תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יז) "וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ". שֶׁלִּבּוֹ הוּא לֵב כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל לְפִיכָךְ דִּבְּקוֹ הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה יֶתֶר מִשְּׁאָר הָעָם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יט) "כָּל יְמֵי חַיָּיו":
(ז) כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁמַּלְכֵי בֵּית דָּוִד דָּנִין אוֹתָן וּמְעִידִין עֲלֵיהֶן. אֲבָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יָדוּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ. וְלֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין עָלָיו. מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּן גַּס בָּהֶן וְיָבוֹא מִן הַדָּבָר תַּקָּלָה וְהֶפְסֵד עַל הַדָּת:
(ח) כָּל הַמּוֹרֵד בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לְהָרְגוֹ. אֲפִלּוּ גָּזַר עַל אֶחָד מִשְּׁאָר הָעָם שֶׁיֵּלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וְלֹא הָלַךְ אוֹ שֶׁלֹּא יָצָא מִבֵּיתוֹ וְיָצָא חַיָּב מִיתָה. וְאִם רָצָה לְהָרְגוֹ יֵהָרֵג. שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א יח) "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ". וְכֵן כָּל הַמְבַזֶּה אֶת הַמֶּלֶךְ אוֹ הַמְחָרְפוֹ יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לְהָרְגוֹ. כְּשִׁמְעִי בֶּן גֵּרָא. וְאֵין לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לַהֲרֹג אֶלָּא בְּסַיִף בִּלְבַד. וְיֵשׁ לוֹ לֶאֱסֹר וּלְהַכּוֹת בְּשׁוֹטִין לִכְבוֹדוֹ. אֲבָל לֹא יַפְקִיר מָמוֹן וְאִם הִפְקִיר הֲרֵי זֶה גֵּזֶל:
(ט) הַמְבַטֵּל גְּזֵרַת הַמֶּלֶךְ בִּשְׁבִיל שֶׁנִּתְעַסֵּק בְּמִצְוֹת. אֲפִלּוּ בְּמִצְוָה קַלָּה הֲרֵי זֶה פָּטוּר. דִּבְרֵי הָרַב וְדִבְרֵי הָעֶבֶד דִּבְרֵי הָרַב קוֹדְמִין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם גָּזַר הַמֶּלֶךְ לְבַטֵּל מִצְוָה שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין לוֹ:
(י) כָּל הַהוֹרֵג נְפָשׁוֹת שֶׁלֹּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה. אוֹ בְּלֹא הַתְרָאָה. אֲפִלּוּ בְּעֵד אֶחָד. אוֹ שׂוֹנֵא שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה. יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לְהָרְגוֹ וּלְתַקֵּן הָעוֹלָם כְּפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה. וְהוֹרֵג רַבִּים בְּיוֹם אֶחָד וְתוֹלֶה וּמַנִּיחָן תְּלוּיִים יָמִים רַבִּים לְהָטִיל אֵימָה וּלְשַׁבֵּר יַד רִשְׁעֵי הָעוֹלָם:
(1) When the king sits on the throne of his monarchy, he must write a Sefer Torah for himself, this in addition to the Sifrei Torah which were left for him by his forefathers. He checks his Sefer against the one18It was an ancient Sefer Torah. in the Temple Courtyard, in accordance with the Court of Seventy-One. If his forefathers did not leave him a Sefer or if it was lost, he has to write two Sifrei Torah. The first one will be kept in his Repository; this is the same Commandment which all of Israel must observe. The second one must never leave his side, other than when he goes to the lavatory or the bath or a place where it would be improper to read from it19e.g. a cemetery.. When he goes to war, it is with him. When he returns, it is with him. When he sits in judgment, it is with him. When he eats20Lit., reclines., it is next to him, as it says, “And it shall be with him, and he shall read from it all the days of his life” (Deut. 17:19).
(2) "He must not have too many women" (Deut. 17:17). By Tradition we have learned that he may have up to eighteen women including wives21Those with a marriage contract. and concubines22Those without a marriage contract.. Were he to add even one and have intercourse with her, he is given stripes. He may divorce one and marry another one in her place.
(3) "He must not accumulate many horses" (Deut. 17:16), but only as many as he needs for his chariots23For war.. He may not even have one spare horse to trot before him, as is done before other kings. If he adds, he is given stripes.
(4) He must not amass too much silver and gold for his treasury in order to be proud about it or for his enjoyment. He may only have as much as he needs to pay his soldiers, servants and attendants. However, it is a Mitzvoh to increase the coffers of the Temple Treasury. Any extra silver and gold is to be ready for use for the public needs and their wars. The prohibition only forbids him from increasing his own wealth in his own treasury, as it says, “and he shall not increase for himself” (Deut. 17:17). He is given stripes if he increase his riches.
(5) The king must not drink himself drunk, as it says, “not for kings is the drinking of wine” (Proverbs 31:4). Rather, he must be engaged in Torah and the needs of Israel, day and night, as it says, “and it shall be with him, and he shall read from it all the days of his life” (Deut. 17:19).
(6) Similarly, he must not be preoccupied with women. Even if he has but one (wife) he should not be found by her all the time as with the fools, and as it says, “Give not your strength to women” (Proverbs 31:3). Regarding the steering of his heart away, the Torah has already been exacting and said, “Do not veer your heart” (Deut. 17:17). For his heart is the heart of the entire Congregation of Israel. Therefore, Scriptures has attributed to him that which is written in the Torah, more so than any other member of the nation, saying, “all the days of his life” (Deut. 17:19).
(7) We have already explained that the kings of the House of David may judge and may be judged and testimony can be brought against them. Not so the kings of Israel regarding whom our Sages have decreed that they do not judge and are not judged, they cannot give testimony and no one can testify about them. This is because their hearts are coarse, and from these matters only fiascoes will result, and there will be a loss to the religion.
(8) The king has the right to execute anyone who rebels against a king. One is liable to the death penalty even if the king decreed that he is to go to a particular place and he did not go there or that he not leave his house and left. If he so wishes, he may execute him it says, “any man who disagrees with your words” (Joshua 1:18). Similarly, the king has permission to execute anyone who disgraces24Or, embarrasses. him or insults him, as was the case with Shimi ben Gera. The king has permission to execute only by the sword. He may imprison and beat someone with a whip for the sake of his honor. However, he may not declare their money ownerless, for it would be robbery were he to do so.
(9) Anyone who fails to obey the king’s orders because he is engaged in the performance of Commandments, even of one simple Commandment, is exempt. This is so since whenever a dictate of the Master (G-d) conflicts with a dictate of the servant (the king), the dictate of the Master takes precedence. Needless to say, the king is not heeded if he decrees something which cancels a Commandment.
(10) The king has the right to execute a killer, even when there is no clear proof (against him) or no warning was given him or even if there was only one witness. He may execute someone who killed accidentally out of hatred. He may do so for purposes of establishing Public Order, as is necessary depending on the prevailing circumstances. He may even execute many people on one day and hang them and leave them hanging for many days in order to instill fear and crush the hands of the wicked of the world.
