דברים כ, יט-כ:
כִּֽי־תָצ֣וּר אֶל־עִיר֩ יָמִ֨ים רַבִּ֜ים לְֽהִלָּחֵ֧ם עָלֶ֣יהָ לְתָפְשָׂ֗הּ לֹֽא־תַשְׁחִ֤ית אֶת־עֵצָהּ֙ לִנְדֹּ֤חַ עָלָיו֙ גַּרְזֶ֔ן כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ תֹאכֵ֔ל וְאֹת֖וֹ לֹ֣א תִכְרֹ֑ת כִּ֤י הָֽאָדָם֙ עֵ֣ץ הַשָּׂדֶ֔ה לָבֹ֥א מִפָּנֶ֖יךָ בַּמָּצֽוֹר׃
רַ֞ק עֵ֣ץ אֲשֶׁר־תֵּדַ֗ע כִּֽי־לֹא־עֵ֤ץ מַאֲכָל֙ ה֔וּא אֹת֥וֹ תַשְׁחִ֖ית וְכָרָ֑תָּ וּבָנִ֣יתָ מָצ֗וֹר עַל־הָעִיר֙ אֲשֶׁר־הִ֨וא עֹשָׂ֧ה עִמְּךָ֛ מִלְחָמָ֖ה עַ֥ד רִדְתָּֽהּ׃ (פ)
רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם פ"י ה"ח-י: (מתי וכלפי איזה דבר חל איסור בל תשחית?)
אֵין קוֹצְצִין אִילָנֵי מַאֲכָל שֶׁחוּץ לַמְּדִינָה וְאֵין מוֹנְעִין מֵהֶם אַמַּת הַמַּיִם כְּדֵי שֶׁיִּיבְשׁוּ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, יט) "לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ". וְכָל הַקּוֹצֵץ לוֹקֶה. וְלֹא בְּמָצוֹר בִּלְבַד אֶלָּא בְּכָל מָקוֹם כָּל הַקּוֹצֵץ אִילַן מַאֲכָל דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה לוֹקֶה...
וְלֹא הָאִילָנוֹת בִּלְבַד. אֶלָּא כָּל הַמְשַׁבֵּר כֵּלִים. וְקוֹרֵעַ בְּגָדִים. וְהוֹרֵס בִּנְיָן. וְסוֹתֵם מַעְיָן. וּמְאַבֵּד מַאֲכָלוֹת דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה. עוֹבֵר בְּלֹא תַשְׁחִית. וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶם:
ספר החינוך, תקכט: (מדוע לא לקצוץ אילנות?)
שרש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה, ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגיר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם, ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקים שמחים בהשחתת עולם, והמה משחיתים את עצמם במדה שאדם מודד בה מודדין לו. כלומר, בה הוא נדבק לעולם, וכענין שכתוב (משלי יז, ה) שמח לאיד לא ינקה רע. והחפץ בטוב ושמח בו נפשו בטוב תלין לעולם זה ידוע ומפרסם.
קהלת רבה פרשה ז, א:
'רְאֵה את מעשה הא-להים כי מי יוכל לתקֵן את אשר עותוֹ' [=עיוות אותו]: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלוֹ והחזירוֹ על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי; תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך.
פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד, בל תשחית, האיסור הכללי: (איסור בל תשחית מהפרט אל הכלל)
מצווה מהתורה שלא להשחית דברים שיש בהם תועלת, בין אם הם דברי מאכל, בין אם הם כלים או חומרי גלם. יסוד המצווה באזהרה לחיילים שלא להשחית עצי פרי בעת מלחמה, שאם בעת מלחמה צריך להיזהר מלהשחית, על אחת כמה וכמה בימי שגרה. מכאן למדנו, שכל השובר כלים או קורע בגדים או הורס בניין או סותם מעיין שלא לצורך, עובר על איסור 'בל תשחית'.
הטעם לאיסור ברור. אדם צריך להתייחס אל הדברים המועילים בכבוד ולרצות בקיומם. וגם אם לו עצמו אין תועלת ממאכל מסוים, מפני שאינו ערב לחיכו, אין הוא יחיד בעולם, ישנם עוד ברואים, אנשים ובעלי חיים, שיכולים ליהנות ממנו, ועל כן יש להיזהר שלא להשחיתו בחינם.
בכלל איסור 'בל תשחית' כלול האיסור להשחית את משאבי הטבע, שאם אפילו בשעת מלחמה אסרה התורה על החיילים להשחית עצי פרי בלא שיש בכך הכרח, ואפילו את אמת המים שמזרימה מים אל עץ הפרי אסור מהתורה להרוס (לעיל הלכה ג). קל וחומר שבימי שגרה אסור להשחית או לזהם את משאבי הטבע. בעבר היכולת של האדם לפגוע בסביבה היתה קלושה, ולכן עיקר האיסור היה מכוון כלפי הפגיעה בעצי פרי או באמת המים שמשקה אותם. אולם בדורות האחרונים, בעקבות פיתוח הטכנולוגיה וריבוי האוכלוסייה, היכולת של האדם לזהם את האוויר, הקרקע והמים ולהשחית גברה מאוד, וחובה גדולה מוטלת על מנהיגי כל מדינה וקהילה – לקבוע חוקים ותקנות להגנת הסביבה, ומצווה מהתורה על כל אדם לשמור חוקים אלו כדי שלא להשחית את משאבי הטבע. כיוצא בזה אמרו חכמים (קה"ר ז, יג): "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ...
שבת קכט ע"א: (מתי מותר להשחית?)
אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל: הקיז דם ונצטנן, עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז.
שמואל צלחו ליה תכתקא דשאגא,
רב יהודה צלחו ליה פתורא דיונה,
לרבה צלחו ליה שרשיפא,
ואמר ליה אביי לרבה: והא קעבר מר משום בל תשחית,
אמר ליה: בל תשחית דגופאי עדיף לי
בבא קמא צב ע"א:
רב חסדא חזא תאלי בי גופני, אמר ליה לאריסיה עקרינהו, גופני קני דקלי דקלי לא קני גופני:
רבינו יונה גירונדי, שערי תשובה פ"ג: (בל תשחית כנגד תרבות הצריכה)
לא תשחית את עצה לנדוח עליה גרזן (דברים כ׳:י״ט). כי הוזהרנו בזה שלא לכרות כל עץ מאכל גם לבנות לו מצור, כל זמן שימצא מאילני סרק די ספוקו. וכן הוזהרנו בזה שלא לפזר ממון לריק אפילו שוה פרוטה.
כִּֽי־תָצ֣וּר אֶל־עִיר֩ יָמִ֨ים רַבִּ֜ים לְֽהִלָּחֵ֧ם עָלֶ֣יהָ לְתָפְשָׂ֗הּ לֹֽא־תַשְׁחִ֤ית אֶת־עֵצָהּ֙ לִנְדֹּ֤חַ עָלָיו֙ גַּרְזֶ֔ן כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ תֹאכֵ֔ל וְאֹת֖וֹ לֹ֣א תִכְרֹ֑ת כִּ֤י הָֽאָדָם֙ עֵ֣ץ הַשָּׂדֶ֔ה לָבֹ֥א מִפָּנֶ֖יךָ בַּמָּצֽוֹר׃
רַ֞ק עֵ֣ץ אֲשֶׁר־תֵּדַ֗ע כִּֽי־לֹא־עֵ֤ץ מַאֲכָל֙ ה֔וּא אֹת֥וֹ תַשְׁחִ֖ית וְכָרָ֑תָּ וּבָנִ֣יתָ מָצ֗וֹר עַל־הָעִיר֙ אֲשֶׁר־הִ֨וא עֹשָׂ֧ה עִמְּךָ֛ מִלְחָמָ֖ה עַ֥ד רִדְתָּֽהּ׃ (פ)
רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם פ"י ה"ח-י: (מתי וכלפי איזה דבר חל איסור בל תשחית?)
אֵין קוֹצְצִין אִילָנֵי מַאֲכָל שֶׁחוּץ לַמְּדִינָה וְאֵין מוֹנְעִין מֵהֶם אַמַּת הַמַּיִם כְּדֵי שֶׁיִּיבְשׁוּ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, יט) "לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ". וְכָל הַקּוֹצֵץ לוֹקֶה. וְלֹא בְּמָצוֹר בִּלְבַד אֶלָּא בְּכָל מָקוֹם כָּל הַקּוֹצֵץ אִילַן מַאֲכָל דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה לוֹקֶה...
וְלֹא הָאִילָנוֹת בִּלְבַד. אֶלָּא כָּל הַמְשַׁבֵּר כֵּלִים. וְקוֹרֵעַ בְּגָדִים. וְהוֹרֵס בִּנְיָן. וְסוֹתֵם מַעְיָן. וּמְאַבֵּד מַאֲכָלוֹת דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה. עוֹבֵר בְּלֹא תַשְׁחִית. וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶם:
ספר החינוך, תקכט: (מדוע לא לקצוץ אילנות?)
שרש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה, ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגיר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם, ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקים שמחים בהשחתת עולם, והמה משחיתים את עצמם במדה שאדם מודד בה מודדין לו. כלומר, בה הוא נדבק לעולם, וכענין שכתוב (משלי יז, ה) שמח לאיד לא ינקה רע. והחפץ בטוב ושמח בו נפשו בטוב תלין לעולם זה ידוע ומפרסם.
קהלת רבה פרשה ז, א:
'רְאֵה את מעשה הא-להים כי מי יוכל לתקֵן את אשר עותוֹ' [=עיוות אותו]: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלוֹ והחזירוֹ על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי; תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך.
פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד, בל תשחית, האיסור הכללי: (איסור בל תשחית מהפרט אל הכלל)
מצווה מהתורה שלא להשחית דברים שיש בהם תועלת, בין אם הם דברי מאכל, בין אם הם כלים או חומרי גלם. יסוד המצווה באזהרה לחיילים שלא להשחית עצי פרי בעת מלחמה, שאם בעת מלחמה צריך להיזהר מלהשחית, על אחת כמה וכמה בימי שגרה. מכאן למדנו, שכל השובר כלים או קורע בגדים או הורס בניין או סותם מעיין שלא לצורך, עובר על איסור 'בל תשחית'.
הטעם לאיסור ברור. אדם צריך להתייחס אל הדברים המועילים בכבוד ולרצות בקיומם. וגם אם לו עצמו אין תועלת ממאכל מסוים, מפני שאינו ערב לחיכו, אין הוא יחיד בעולם, ישנם עוד ברואים, אנשים ובעלי חיים, שיכולים ליהנות ממנו, ועל כן יש להיזהר שלא להשחיתו בחינם.
בכלל איסור 'בל תשחית' כלול האיסור להשחית את משאבי הטבע, שאם אפילו בשעת מלחמה אסרה התורה על החיילים להשחית עצי פרי בלא שיש בכך הכרח, ואפילו את אמת המים שמזרימה מים אל עץ הפרי אסור מהתורה להרוס (לעיל הלכה ג). קל וחומר שבימי שגרה אסור להשחית או לזהם את משאבי הטבע. בעבר היכולת של האדם לפגוע בסביבה היתה קלושה, ולכן עיקר האיסור היה מכוון כלפי הפגיעה בעצי פרי או באמת המים שמשקה אותם. אולם בדורות האחרונים, בעקבות פיתוח הטכנולוגיה וריבוי האוכלוסייה, היכולת של האדם לזהם את האוויר, הקרקע והמים ולהשחית גברה מאוד, וחובה גדולה מוטלת על מנהיגי כל מדינה וקהילה – לקבוע חוקים ותקנות להגנת הסביבה, ומצווה מהתורה על כל אדם לשמור חוקים אלו כדי שלא להשחית את משאבי הטבע. כיוצא בזה אמרו חכמים (קה"ר ז, יג): "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ...
שבת קכט ע"א: (מתי מותר להשחית?)
אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל: הקיז דם ונצטנן, עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז.
שמואל צלחו ליה תכתקא דשאגא,
רב יהודה צלחו ליה פתורא דיונה,
לרבה צלחו ליה שרשיפא,
ואמר ליה אביי לרבה: והא קעבר מר משום בל תשחית,
אמר ליה: בל תשחית דגופאי עדיף לי
בבא קמא צב ע"א:
רב חסדא חזא תאלי בי גופני, אמר ליה לאריסיה עקרינהו, גופני קני דקלי דקלי לא קני גופני:
רבינו יונה גירונדי, שערי תשובה פ"ג: (בל תשחית כנגד תרבות הצריכה)
לא תשחית את עצה לנדוח עליה גרזן (דברים כ׳:י״ט). כי הוזהרנו בזה שלא לכרות כל עץ מאכל גם לבנות לו מצור, כל זמן שימצא מאילני סרק די ספוקו. וכן הוזהרנו בזה שלא לפזר ממון לריק אפילו שוה פרוטה.