Like this? Login or create an account to build your own source sheet. אוהבים? התחברו או הרשמו כדי ליצור דף מקורות משלכם.
בס"ד

Makkot #3 - Introduction to Eidim Zomemim

Source Sheet by Tzvi Sinensky
More info מידע נוסף
Created September 10, 2015 · 1627 Views · נוצר 10 September, 2015 · 1627 צפיות ·

  1. (טו) לֹֽא־יָקוּם֩ עֵ֨ד אֶחָ֜ד בְּאִ֗ישׁ לְכָל־עָוֺן֙ וּלְכָל־חַטָּ֔את בְּכָל־חֵ֖טְא אֲשֶׁ֣ר יֶֽחֱטָ֑א עַל־פִּ֣י ׀ שְׁנֵ֣י עֵדִ֗ים א֛וֹ עַל־פִּ֥י שְׁלֹשָֽׁה־עֵדִ֖ים יָק֥וּם דָּבָֽר׃ (טז) כִּֽי־יָק֥וּם עֵד־חָמָ֖ס בְּאִ֑ישׁ לַעֲנ֥וֹת בּ֖וֹ סָרָֽה׃ (יז) וְעָמְד֧וּ שְׁנֵֽי־הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־לָהֶ֥ם הָרִ֖יב לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִהְי֖וּ בַּיָּמִ֥ים הָהֵֽם׃ (יח) וְדָרְשׁ֥וּ הַשֹּׁפְטִ֖ים הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה עֵֽד־שֶׁ֙קֶר֙ הָעֵ֔ד שֶׁ֖קֶר עָנָ֥ה בְאָחִֽיו׃ (יט) וַעֲשִׂ֣יתֶם ל֔וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר זָמַ֖ם לַעֲשׂ֣וֹת לְאָחִ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃ (כ) וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹֽא־יֹסִ֨פוּ לַעֲשׂ֜וֹת ע֗וֹד כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ׃ (כא) וְלֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶ֑ךָ נֶ֣פֶשׁ בְּנֶ֗פֶשׁ עַ֤יִן בְּעַ֙יִן֙ שֵׁ֣ן בְּשֵׁ֔ן יָ֥ד בְּיָ֖ד רֶ֥גֶל בְּרָֽגֶל׃ (ס)
    (15) One witness shall not rise up against a man for any iniquity, or for any sin, in any sin that he sinneth; at the mouth of two witnesses, or at the mouth of three witnesses, shall a matter be establishment (16) If an unrighteous witness rise up against any man to bear perverted witness against him; (17) then both the men, between whom the controversy is, shall stand before the LORD, before the priests and the judges that shall be in those days. (18) And the judges shall inquire diligently; and, behold, if the witness be a false witness, and hath testified falsely against his brother; (19) then shall ye do unto him, as he had purposed to do unto his brother; so shalt thou put away the evil from the midst of thee. (20) And those that remain shall hear, and fear, and shall henceforth commit no more any such evil in the midst of thee. (21) And thine eye shall not pity: life for life, eye for eye, tooth for tooth, hand for hand, foot for foot.
  2. תלמוד בבלי מסכת מכות דף ה עמוד א

    מתני'. אין העדים נעשים זוממין עד שיזימו את עצמן. כיצד? אמרו: מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש, אמרו להם: היאך אתם מעידין? שהרי נהרג זה או ההורג זה היה עמנו אותו היום במקום פלוני - אין אלו זוממין; אבל אמרו להם: היאך אתם מעידין? שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני - הרי אלו זוממין ונהרגין על פיהם. באו אחרים והזימום, באו אחרים והזימום, אפי' מאה - כולם יהרגו; רבי יהודה אומר: איסטטית היא זו, ואינו נהרג אלא כת הראשונה בלבד.

  3. תלמוד בבלי מסכת מכות דף ה עמוד ב

    מתני'. אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין, שהרי הצדוקין אומרים: עד שיהרג, שנאמר: נפש תחת נפש. אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר בועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, והרי אחיו קיים; ואם כן, למה נאמר נפש תחת נפש? יכול משעה שקבלו עדותן יהרגו? תלמוד לומר: נפש תחת נפש, הא אינן נהרגין עד שיגמר הדין.
    גמ'. תנא, בריבי אומר: לא הרגו - נהרגין, הרגו - אין נהרגין.

  4. The Book of Susanna

    60 With that all the assembly cried out with a loud voice, and praised God, who saveth them that trust in him.
    61 And they arose against the two elders, for Daniel had convicted them of false witness by their own mouth:
    62 And according to the law of Moses they did unto them in such sort as they maliciously intended to do to their neighbour: and they put them to death. Thus the innocent blood was saved the same day.
    63 Therefore Chelcias and his wife praised God for their daughter Susanna, with Joacim her husband, and all the kindred, because there was no dishonesty found in her.

    64 From that day forth was Daniel had in great reputation in the sight of the people.

  5. בבא קמא ע״ב ב:י״ג-כ׳
    גמ׳ איתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל אביי אמר למפרע הוא נפסל מההוא שעתא דאסהיד הוה ליה רשע והתורה אמרה (שמות כג, א) אל תשת רשע עד רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל עד זומם חידוש הוא דהא תרי ותרי נינהו מאי חזית דציית להני ציית להני הלכך אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך
  6. (ג) וזו שהאמינה תורה עדות האחרונים על העדים הראשונים גזירת הכתוב הוא אפילו היו העדים הראשונים מאה ובאו שנים והזימום ואמרו להם אנו מעידים שאתם המאה כולכם עמנו הייתם ביום פלוני במקום פלוני הרי אלו נענשין על פיהם שהשנים כמאה ומאה כשנים וכן בשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו אין הולכין אחר הרוב אלא דוחין את שתיהן.

    (ד) עדים זוממין אינן צריכין התראה ועדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו הרי אלו נהרגין או לוקין או משלמין מפני שהכחשה תחלת הזמה היא אלא שעדיין לא נגמרה.

  7. רמב"ן דברים פרשת שופטים פרק יט

    (יח) ודרשו השפטים היטב והנה עד שקר העד - לא פירש הכתוב איך יודע שהוא עד שקר, כי בהיות הענין בשני עדים שמעידין על הדבר, אפילו יבואו מאה ויכחישו אותם לא יתברר ששקר ענו. ולא נוכל לומר שבא הרוג ברגליו, כי לא יאמר בזה ודרשו השופטים היטב. ועל כן באה הקבלה הנאמנת, ופירשה כי ההזמה תהיה כשיאמרו והלא ביום פלוני עמנו הייתם (מכות ה א). והטעם, מפני שהעדות הזו היא על גופם של עדים, והם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך, שהרי יכולים הללו לומר עליהם שהרגו את הנפש או שחללו את השבת:
    (יט) כאשר זמם - ולא כאשר עשה, מכאן אמרו הרגו אין נהרגין, לשון רש"י מדברי רבותינו (מכות ה ב). והטעם בזה, בעבור כי משפט העדים המוזמין בגזרת השליט, שהם שנים ושנים, והנה כאשר יבואו שנים ויעידו על ראובן שהרג את הנפש ויבואו שנים אחרים ויזימו אותם מעדותם צוה הכתוב שיהרגו, כי בזכותו של ראובן שהיה נקי וצדיק בא המעשה הזה אילו היה רשע בן מות לא הצילו השם מיד ב"ד, כאשר אמר (שמות כג ז) כי לא אצדיק רשע. אבל אם נהרג ראובן, נחשוב שהיה אמת כל אשר העידו עליו הראשונים, כי הוא בעונו מת ואילו היה צדיק לא יעזבנו ה' בידם, כמו שאמר הכתוב (תהלים לז לג) ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו. ועוד שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי, כי המשפט לאלהים הוא ובקרב אלהים ישפוט.והנה כל זה מעלה גדולה בשופטי ישראל, וההבטחה שהקב"ה מסכים על ידם ועמהם בדבר המשפט. וזה טעם ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' (פסוק יז), כי לפני ה' הם עומדים בבואם לפני הכהנים והשופטים, והוא ינחם בדרך אמת, וכבר הזכרתי מזה בסדר ואלה המשפטים (שמות כא ו):

  8. רבינו בחיי דברים פרשת שופטים פרק יט

    (יט) ועשיתם לו כאשר זמם. ושני עדים אלו המזימין הם נאמנים על העדים הראשונים, ואפילו היו מאה עדים. וזהו תמה: מה נשתנו אלו מאלו, ולמה נאמין שני עדים האחרונים יותר מן הראשונים,כ יון שגזרת הכתוב להאמין שני עדים. אבל טעם הדבר מפני שהראשונים חזרו בעלי דבר על פי האחרונים, שאינן חולקין עליהם בעיקר העדות אלא משימין אותן רשעים בהזמתן בחלוק המקומות, כאלו העידו עליהם שחללו את השבת ושבאו על הערוה, אבל אם היו מכחישין עדותן ממש נסתלקה עדות כלן כשתי כתות עדים המכחישות זו את זו.
    ודרשו רז"ל: (מכות ה ב) כאשר זמם, ולא כאשר עשה, לומר שאם הרגו סנהדרין המחויב בעדותן של הראשונים ואחר כך הוזמו אין נהרגין. וכן אמרו בגמרא: הרגו אין נהרגין, לא הרגו נהרגין. והטעם בזה: שסמך הכתוב על זכותן של הסנהדרין ששורה עליהם רוה"ק שלא ישפכו דם נקי, ואלמלא שכבר נתחייב הנהרג ממקום אחר לא נתגלגל עונש זה על ידיהם, ולפיכך מניחין העדים כאלו ידענו שהאמת העידו, ואם אין הנהרג מחוייב הרבה שלוחים יש למקום, אבל כשהוזמו קודם שנעשה מעשה על פיהם הרי הם נהרגין כפי מחשבתם הרעה.
    ויש לשאול בזה: כי בודאי כיון שהרגו בית דין על פיהם כל שכן שנתחייבו, ומה בכך אם הוא מחויב מצד אחר כיון שהוזמו הם ולמה אין נהרגין, אבל דעת ז"ל לומר שאין בידינו להמיתן כיון שאין הכתוב מבאר זה.
    ובשם הר"י ז"ל מפרש שטעם הרגו אין נהרגין, כלומר הרגו הסנהדרין אין נהרגין, משום דאוקי תרי לבהדי תרי, שנים אחרונים המזימין לשנים ראשונים, לא הרגו נהרגין, לפי שהרי יש כאן שלשה: שני עדים אחרונים המזימין, ובעל דבר ג"כ שהוא מכחיש את הראשונים, ולכך נהרגין שנים הראשונים ששלשה יש כנגדם.
    ואם תדע למה הזכיר הכתוב שני העדים בלשון אחד, ולא אמר "ועשיתם להם כאשר זממו לעשות", אז תבין מלת "לאחיו", כלומר כאשר זמם לעשות לאחיו הגדול, והוא הצדיק המקצץ עבות רשעים והמכרית הנפשות החוטאות, וזהו "כאשר זמם", ולא "כאשר עשה" כי לא הסכים להעיד שקר למטה עד שחשב עדות שקר למעלה, וזהו סוד שאמרו רז"ל: הרגו אין נהרגין, לפי שהאח הגדול כבר לקח חלקו, וזה מבואר.

  9. טור חושן משפט הלכות עדות סימן לח

    ו ומה יש בין הכחשה להזמה הכחשה אינה בגוף העדים אלא שמכחישין אותן שאלו אומרים פלוני לוה מפלוני ואלו אומרים יודעין אנו שלא לוה כי היינו אצלו כל היום וראינו שלא לוה והזמה בגוף העדים שאומר באותו שעה שאתם אומרים שלוה הייתם עמנו:
    ז ומפני זה האחרונים נאמנין כיון שמעידין על גופן של העדים והוי כאלו העידו עליהן שהרגו הנפש או שחללו שבת והן אינן נאמנין על עצמן לומר לא עשינו כך וכך:

  10. פני יהושע מסכת מכות דף ה עמוד א

    ונראה לי להוסיף בדברים שמתוך כך ניכר שאלו העדים האחרונים המזימין אומרים אמת וליכא למיחש בהו דמשקרי לאהבת רוצח אומשום ממון או מחמת שנאת העדים דאכתי מה להם לצרה זו להעיז פניהם נגד שנים הראשונים בענין שאחד יודע מחבירו ויותר היה להם להעיד על כל אחד ואחד מהם שעשה עבירה שחייב מיתת ב"ד דבזה הענין אין אחד מהראשונים יודע מחבירו כלום

  11. משפטי שבועות לרב האי גאון חלק ב שער ה

    ועוד נזכור איך דרך ההזמה, והוא כגון עדים שהעידו שראובן לוה משמעון ק' כסף בארץ ישראל ביום פלוני ובאו שנים אחרים ואמרו להם אותו היום עמנו והייתם בבבל והודו להם הראשונים על זה או ישתקו, בדרך הזה נעשו זוממין ובזה אמרה המשנה באי זה צד העדים נעשים זוממין, ואמרו (מכות ה' א') אין העידם נעשין זוממין עד שיזימו את עצמן

  12. רבינו חננאל מסכת מכות דף ה עמוד א

    מתני' אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו עצמן כו'. ראינו לרבותינו הגאונים ז"ל כי פירשו עד שיזומו עצמן עד שיחרישו ולא יכחישו המוזמין את המזימין ואנו קבלנו עד שיזימו עצמן [היינו] עד שיזומו העדים עצמן ויאמרו להן אתם הייתם עמנו במקום פלוני באותו היום שהעדתם שהרג פלוני את פלוני במקום פלוני ואותו המקום צריך להיות רחוק מן המקום שהעידו בו העדים הללו.

  13. משך חכמה דברים פרשת שופטים פרק יט

    (יט) ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. ולא כאשר עשה (מכות ה, ב; בבא קמא עב, ב). ונראה בעיני טעם מושכל על זה,דתרי ותרי נינהו [וחדוש הוא], ואם כן חיישינן שמא כשנהרג הנידון בעדותם על ידי העבירה שעשה, ילך גואל הדם - אביו או בנו - אשר לבבו מר עליו, וישכור עדים להזימם בשקר ולהנקם מן העדים, ולכפר קצפם בדם העדים אשר בעדותם נהרג בנו או אביו. לכן אמרינן "כאשר זמם" - ולא כאשר עשה, דקודם שנהרג הנידון, אם ישכור הנידון עדים שקרנים להעיד עליו להזים העדים המעידים על מיתתו, הלא בטח יראה שלא יזימו השקרנים את העדים, רק כי ישכור אותם - להכחישם, וינצל הוא ויצא נקי מדינו. דאם יזימו העדים, הלא העדים המחוייבים מיתה או מלקות יחפשו עדים אמיתיים להזים השקרנים, או אחרי עדים שקרנים, ויהיה אין לדבר סוף. ואם כן טפי ניחא להו שישכור עדים להכחישם, דבזה גם העדים לא יחפשו כל כך להזימם, דהם גם כן אין להם הפסד כלום, לא חיוב ממון ולא חיוב נפשות.

  14. (ב) כִּֽי־יִמָּצֵ֤א בְקִרְבְּךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ אִ֣ישׁ אוֹ־אִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֧ה אֶת־הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה־אֱלֹהֶ֖יךָ לַעֲבֹ֥ר בְּרִיתֽוֹ׃ (ג) וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיַּעֲבֹד֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לָהֶ֑ם וְלַשֶּׁ֣מֶשׁ ׀ א֣וֹ לַיָּרֵ֗חַ א֛וֹ לְכָל־צְבָ֥א הַשָּׁמַ֖יִם אֲשֶׁ֥ר לֹא־צִוִּֽיתִי׃ (ד) וְהֻֽגַּד־לְךָ֖ וְשָׁמָ֑עְתָּ וְדָרַשְׁתָּ֣ הֵיטֵ֔ב וְהִנֵּ֤ה אֱמֶת֙ נָכ֣וֹן הַדָּבָ֔ר נֶעֶשְׂתָ֛ה הַתּוֹעֵבָ֥ה הַזֹּ֖את בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ (ה) וְהֽוֹצֵאתָ֣ אֶת־הָאִ֣ישׁ הַה֡וּא אוֹ֩ אֶת־הָאִשָּׁ֨ה הַהִ֜וא אֲשֶׁ֣ר עָ֠שׂוּ אֶת־הַדָּבָ֨ר הָרָ֤ע הַזֶּה֙ אֶל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֶת־הָאִ֕ישׁ א֖וֹ אֶת־הָאִשָּׁ֑ה וּסְקַלְתָּ֥ם בָּאֲבָנִ֖ים וָמֵֽתוּ׃ (ו) עַל־פִּ֣י ׀ שְׁנַ֣יִם עֵדִ֗ים א֛וֹ שְׁלֹשָׁ֥ה עֵדִ֖ים יוּמַ֣ת הַמֵּ֑ת לֹ֣א יוּמַ֔ת עַל־פִּ֖י עֵ֥ד אֶחָֽד׃ (ז) יַ֣ד הָעֵדִ֞ים תִּֽהְיֶה־בּ֤וֹ בָרִאשֹׁנָה֙ לַהֲמִית֔וֹ וְיַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם בָּאַחֲרֹנָ֑ה וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃ (פ)
    (2) If there be found in the midst of thee, within any of thy gates which the LORD thy God giveth thee, man or woman, that doeth that which is evil in the sight of the LORD thy God, in transgressing His covenant, (3) and hath gone and served other gods, and worshipped them, or the sun, or the moon, or any of the host of heaven, which I have commanded not; (4) and it be told thee, and thou hear it, then shalt thou inquire diligently, and, behold, if it be true, and the thing certain, that such abomination is wrought in Israel; (5) then shalt thou bring forth that man or that woman, who have done this evil thing, unto thy gates, even the man or the woman; and thou shalt stone them with stones, that they die. (6) At the mouth of two witnesses, or three witnesses, shall he that is to die be put to death; at the mouth of one witness he shall not be put to death. (7) The hand of the witnesses shall be first upon him to put him to death, and afterward the hand of all the people. So thou shalt put away the evil from the midst of thee.
  15. בגמרא בכתובות (לג.) נאמר שעדים זוממים אינם צריכים התראה, ומקיימים בהם את דין "כאשר זמם" גם אם לא התרו בהם לפני עדותם. מדוע? הרמב"ם מביא נימוק לדין זה:

    "ואין לעדים זוממין שגגה, לפי שאין בה מעשה; לפיכך אין צריכים התראה, כמו שבארנו" (הל' עדות פ"כ ה"ד).

    הראב"ד על אתר הבין שלדעת הרמב"ם אין מעשה בעדים זוממים, משום שהם מתחייבים על דיבור בעלמא; והרמב"ם נסמך על גזירת כתוב מיוחדת הקובעת שבדבר שאין בו מעשה אין דין שוגג, וממילא אין צורך בהתראה, שכל תפקידה להבחין בין שוגג למזיד. והקשה הראב"ד, שאם כך גם מגדף ושאר איסורים שאין בהם מעשה צריכים להתחייב בלא התראה.

    הגרי"ד סולובייצ'יק הציע, בשם אביו הגר"מ, ביאור אחר לדברי הרמב"ם, המבטל מאליו את קושיית הראב"ד [1]. לפי הצעה זו, עד זומם אינו נענש על כך שעבר על איסור "לא תענה ברעך עד שקר". דין "כאשר זמם" אינו עונש כלל. כאשר אדם מוגדר כעד זומם בגברא, יש פרוצדורה מסוימת לטיפול בו, והיא - "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". אין זה עונש על מעשיו של העד הזומם בעבר, אלא דין בגברא, היינו נוהל התייחסות לאדם שהוגדר כעד זומם. משום כך אין לעד זומם עונש אחיד, אלא נוהל המשתנה לפי רמת המזימה שלו.

    התראה מגדירה את רמת הזדון שבמעשה. עד זומם אינו מתחייב על המעשה שעשה, ולכן מובן מדוע התראה היא מיותרת מבחינתו. הגר"מ הסביר שכשהרמב"ם כתב שפעולתו של עד זומם - "אין בה מעשה", אין כוונתו למובן השגרתי של הביטוי, אלא לומר שעד זומם אינו מתחייב בעונש על המעשה שעשה, אלא מבוצע בו דין בגברא, התלוי בזהותו כעד זומם; וממילא התראה מיותרת.

    הגר"מ ביאר בעזרת יסוד זה דין מוקשה נוסף. הגמרא בבבא קמא (עד:) מתייחסת בנסיבות מסוימות ללאו דעדים זוממים כאל לאו שלא ניתן לאזהרת מיתת בי"ד, שניתן ללקות עליו. התוספות שם (ד"ה הוה) מקשים שבכל התורה כולה אין לוקים על לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, אפילו אם במקרה הספציפי הזה התרו בו למלקות ולא למיתה, וכן בסיטואציות אחרות שבהן העובר לא ייענש במיתה בפועַל. התוספות נדחקים בניסיונם לבאר מדוע הלאו של "לא תענה" ייחודי בהקשר זה. הגר"מ ביאר גם דין זה לפי שיטתו הכללית בהסבר דין עדים זוממים: הלאו של "לא תענה" אינו מוגדר כלאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד, משום שמיתת עד זומם - כמו כל שאר היישומים של "כאשר זמם" - אינה נובעת מכך שעבר על הלאו, אלא היא דין בגברא שהוגדר כעד זומם.

  16. רמב"ם הלכות עדות פרק כ הלכה ד

    העיד האחד ונחקרה עדותו ואמר השני אף אני כמוהו או שאמר הןכיוצא בזה והוזמו שניהן הרי שניהן נהרגין או לוקין או משלמין,שכל עד שאמר אחר עדות חבירו הן הרי זה כמי שנחקר והעיד כמושהעיד חבירו, ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה, לפיכךאין צריכים התראה כמו שבארנו. +/השגת הראב"ד/ ואין לעדים זוממיןשגגה וכו'. א"א זה הטעם לא ידעתי מהו ואם מפני שאמר הכתוב תורהאחת יהיה לכם לעושה בשגגה א"כ מגדף לדעת חכמים לא יהא צריךהתראה.+

  17. הרב חיים נבון, ״יסוד חיובם של עדים זוממים,״ עלון שבות 159

    הגרי"ד סולובייצ'יק הציע, בשם אביו הגר"מ, ביאור אחר לדברי הרמב"ם, המבטל מאליו את קושיית הראב"ד. לפי הצעה זו, עד זומם אינו נענש על כך שעבר על איסור "לא תענה ברעך עד שקר". דין "כאשר זמם" אינו עונש כלל. כאשר אדם מוגדר כעד זומם בגברא, יש פרוצדורה מסוימת לטיפול בו, והיא - "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". אין זה עונש על מעשיו של העד הזומם בעבר, אלא דין בגברא, היינו נוהל התייחסות לאדם שהוגדר כעד זומם. משום כך אין לעד זומם עונש אחיד, אלא נוהל המשתנה לפי רמת המזימה שלו.

    התראה מגדירה את רמת הזדון שבמעשה. עד זומם אינו מתחייב על המעשה שעשה, ולכן מובן מדוע התראה היא מיותרת מבחינתו. הגר"מ הסביר שכשהרמב"ם כתב שפעולתו של עד זומם - "אין בה מעשה", אין כוונתו למובן השגרתי של הביטוי, אלא לומר שעד זומם אינו מתחייב בעונש על המעשה שעשה, אלא מבוצע בו דין בגברא, התלוי בזהותו כעד זומם; וממילא התראה מיותרת.

    הגר"מ ביאר בעזרת יסוד זה דין מוקשה נוסף. הגמרא בבבא קמא (עד:) מתייחסת בנסיבות מסוימות ללאו דעדים זוממים כאל לאו שלא ניתן לאזהרת מיתת בי"ד, שניתן ללקות עליו. התוספות שם (ד"ה הוה) מקשים שבכל התורה כולה אין לוקים על לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, אפילו אם במקרה הספציפי הזה התרו בו למלקות ולא למיתה, וכן בסיטואציות אחרות שבהן העובר לא ייענש במיתה בפועַל. התוספות נדחקים בניסיונם לבאר מדוע הלאו של "לא תענה" ייחודי בהקשר זה. הגר"מ ביאר גם דין זה לפי שיטתו הכללית בהסבר דין עדים זוממים: הלאו של "לא תענה" אינו מוגדר כלאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד, משום שמיתת עד זומם - כמו כל שאר היישומים של "כאשר זמם" - אינה נובעת מכך שעבר על הלאו, אלא היא דין בגברא שהוגדר כעד זומם.

    מהי משמעותו של אותו 'דין בגברא'? הגרי"ד העיר שישנם שלושה מקרים שבהם אין התראה - זקן ממרא (רמב"ם, הל' ממרים פ"ג ה"ח), בן סורר ומורה (רש"י סנהדרין עא. ד"ה מתרין) ועדים זוממים. כדי לראות מה משותף לשלושת המקרים הללו, נביא את דבריו של הרמב"ן:

    "ועל הכלל, אין בו (= בבן סורר ומורה) עתה חטא מות, ועל שם סופו הוא נדון, כמו שהזכירו רבותינו (סנהדרין עא.). וזה טעם 'וכל ישראל ישמעו ויראו'; כי לא הומת בגודל חטאו, אלא ליסר בו את הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים. וכן דרך הכתוב שיזהיר כן כאשר ימיתו לגדר, כדי שתהיה במיתתם תקנה לאחרים. כי הזכיר כן בזקן ממרא (דברים י"ז, יג) לפי שאין בהוראתו חטא שיהיה ראוי למות בו, רק הוא להסיר המחלוקת מן התורה כאשר פירשתי שם. וכן בעדים זוממין (דברים י"ט, כ), שנהרגין ולא הרגו" (דברים כ"א, יח ד"ה כי).

    לגבי שלושת המקרים הללו נאמר בתורה שכל ישראל "ישמעו ויראו". הגרי"ד ביאר שכל שלושת המקרים הללו מתאפיינים בענישה תכליתית; היינו - בן סורר ומורה, זקן ממרא ועד זומם אינם נהרגים בגלל חטאם, אלא כדי להרתיע את האחרים ולשמור על חברה מתוקנת. כיוון שכך, חיובם אינו נובע במישרין מהמעשה שעשו, אלא מכך שהם מוגדרים כ'בן סורר ומורה', 'זקן ממרא', או 'עד זומם'; וממילא אין סיבה להצריך התראה, שמעצימה את רמת הזדון שבמעשה. מו"ר הרא"ל הוסיף שנראה שהוא הדין והוא הטעם בנוגע למסית, שגם לגביו נאמר "וכל ישראל ישמעו ויראון" (דברים י"ג, יב), גם אותו מזכיר הרמב"ן בהמשך דבריו, וגם בו אין צורך בהתראה, לפחות לפי פסק הרמב"ם (הל' עבודה זרה פ"ה ה"ג).

    אם כן, לפי הצעתו של הגרי"ד, עד זומם אינו נענש על כך שהעיד שקר. גברא שמוגדר כעד זומם נכנס לקטגוריה מיוחדת, שהתורה קבעה לגביה נהלי התייחסות ייחודיים, מתוך מגמה של הרתעה ותיקון החברה.

Made with the Sefaria Source Sheet Builder
www.sefaria.org/sheets
Add Highlight הוספת צבע להדגשה
Create New
Save שמירה