אַל־תְּשַׁקְּצוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכׇל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֑ץ וְלֹ֤א תִֽטַּמְּאוּ֙ בָּהֶ֔ם וְנִטְמֵתֶ֖ם בָּֽם׃
ואנשי קדש תהיון לי: עתה כשבא להתחיל באיסור המאכל פתח ואמר ואנשי קדש תהיון לי, שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו, ואין האסורין במאכלים רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש, על כן אמר ואנשי קודש תהיון לי, כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו ראויים לי לדבקה בי שאני קדוש, לפיכך לא תגעלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים, וכך אמר (ויקרא יא מג-מד) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, כי אני יקוק אלקיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני והנה השרצים משקצין הנפש, והטרפה אין בה שקוץ, אבל יש בשמירה ממנה קדושה:
וערלתם ערלתו את פריו וטעם המצוה הזאת... ואמת הדבר עוד כי הפרי בתחילת נטיעת האילנות רב הלחות דבק מאד מזיק לגוף ואיננו טוב לאכלה כדג שאין לו קשקשת (ויקרא י״א:ט׳) והמאכלים הנאסרים בתורה הם רעים גם לגוף:
The reason for this commandment is to honor the Eternal with the first of all our produce of the fruits of the tree and the increase of the vineyard, and that we are not to eat of them until we bring all the fruit of one year [i.e., the fourth year after the planting] for giving praise unto the Eternal.165Verse 24. Now the fruit of the first three years is not fit to be brought before the Glorious Name166Deuteronomy 28:58. because it is small; neither does the tree in its first three years impart good taste or flavor into its fruit. Besides, most trees do not bring forth fruit at all until the fourth year. Therefore we are to wait with all of them [an equal period of time], and are not to taste of their fruit until we have brought of the planting which we have done, all its first good fruit to be holy before G-d, and there [in Jerusalem] we are to eat it and praise the Name of the Eternal. Thus this commandment is like that of the first-fruits.167Ibid., 26:1-11. It is furthermore true that the fruit which comes forth from the tree when it is first planted, contains an abundance of moisture which attaches to and is harmful to the body and it is not good to eat it, just like a fish which has no scales and all food, forbidden by the Torah, which are harmful also168See Ramban above, 11:13, and 17:11, that the harm is chiefly to the soul of the person. This is the intention of Ramban’s expression here that the forbidden foods are “also” harmful to the body. to the body.
The Rabbi [Moshe ben Maimon] also gave in the Moreh Nebuchim the same type of reason for this commandment as he gave for most of these commandments, namely, that the magicians and sorcerers of those days used to practice certain deeds of witchcraft at the time of the planting of the trees, thinking that by so doing they would accelerate the coming out of the fruits before their natural time, and when the fruits appeared, they would offer them to the idol in the name of which that witchcraft was performed. Therefore the Torah commanded that the fruits which come out before three years [after the planting of the tree] should be forbidden [to derive any benefit from], in order that people should not come to practice these evil deeds, for most trees bring forth fruits in the fourth year, and that we are then to eat them before G-d [in Jerusalem], contrary to their eating of them before the idols.
ואת אלה תשקצו מן העוף לא נאסרו מכל העופות אלא אלו הנזכרים בפרשה זו בלבד עם מיניהם כאותן שנאמר בהם למינו ולמינה כי הכתוב לא הזכיר סימן בעוף טמא לאיסור או בטהור להיתר אבל אמר ואת אלה תשקצו מן העוף לא אחרים מלבד אלה וכן בשרצים המטמאים שהזכירם בפרט אינן בדין הזה בלתי אלה הנקובים בפרשה בשמות ורבותינו למדו סימנים בעופות (חולין נט) והן להכיר בהן שאין בעל אותן הסימנין מן המינין האלה האסורים והסימן הגדול בעופות היא הדריסה שכל עוף הדורס לעולם טמא כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס ומוליד המרירה השרופה השחרחורת ונותן אכזריות בלב ואין בכל העולם עוף שידרוס מלבד הנזכרים בפרשה והנה כל עוף שידרוס נדע שהוא מאלו הנזכרים ואם בידוע שאינו דורס ודאי מותר שאין בכל האסורים עוף שאינו דורס זולתי אחד והוא פרס או עזניה ולא חשו לו חכמים מפני שאינו מצוי בישוב (חולין סב)
Now the most important sign [of unfitness as food] in fowls is preying, for every bird of prey211According to Rashi (Chullin 59 a) this means that the bird seizes its food from the ground in its claws, and eats it. Rabbeinu Tam explains it as meaning that it eats animals before they are dead. Ramban in his commentary (ibid.) interprets it as a bird of prey that kills by attacking with its claws. Further on in the text here Ramban will also elaborate on this characteristic. is invariably unfit [as food]. The Torah removed it [from us] as food, because its blood becomes heated up due to its cruelty, and is dark and thick, which gives rise to that bitter [fluid in the body] which is mostly black212See in Seder Vayikra Note 264. and tends to make the heart cruel. There is not another fowl in the whole world that is a bird of prey apart from those mentioned in this section,213Verses 13-19. and therefore one may know that any fowl which is a bird of prey, is one of those mentioned here. Thus if it is known for sure that it does not prey, it may definitely be eaten, for amongst all the forbidden fowls, there is only one which does not prey, namely the bearded vulture or the osprey, and the Sages were not concerned about it [being eaten because of reliance on the fact that it does not prey], since it is not found in habitated places, but dwells always in wilderness. Perhaps it is because it dwells in wastelands and its blood is affected for the worse by the burning heat, like that of the birds of prey, that the Torah prohibited it as food together with them.
The Sages furthermore counted186Chullin 59 a. amongst the signs [of fitness as food] that if a fowl be found which has an “extra” toe, and its crop and gizzard can be peeled, it is definitely fit [to be eaten], for the Sages knew that such a bird does not prey. But if it has only two of the three signs mentioned, we may not eat it; for the raven [which is a bird unfit as food, as stated in Verse 15], has an extra toe and a gizzard that can be peeled, and [therefore any bird that has only two signs of fitness] we suspect of being a raven or of its species, since they all have two tokens. It does not need to be said that if it has only one of the three signs mentioned we treat it as forbidden, for all the other forbidden fowls have one sign, except for the great vulture which has none of these three signs. Now the meaning of the term “preying” is that in hunting for food it chases after birds, catches them alive, presses on them with its claws and eats them, just as is done by the great hawk called astur, and the little hawk called ashproir,214This term is mentioned by Rashi on the word haneitz (the hawk): Espervier in old French; in English, sparrow-hawk (see Rosenbaum-Silberman’s translation). and in Arabic, butz. The above is the correct law of birds, as to which are forbidden food and which are permitted, and that which is the final result of the [discussions in the] Gemara, and is in accordance with that which we have searched and found to be so through the examination of birds.215In his commentary to Tractate Chullin 62 b, Ramban relates that in order to ascertain the meaning of the Talmudic texts on the difficult subject of the signs of birds, he conducted a lengthy investigation into the characteristics of all kinds of birds, realizing that “we cannot deny things visible to the eyes.” This is the background of his concise statement here: “It is something we have searched etc.” Discussions he held with hunters were also a part of that investigation.
Thus the reason for certain birds being forbidden as food is on account of their cruel nature. It is also possible that the reason for certain animals [being forbidden] is similar, since no animal that chews the cud and has a parted hoof is a beast of prey, while the rest all devour others. There has also been found a difference in nature [between animals fit for food and those which are unfit], as the Sages have mentioned,216Abodah Zarah 38 b. namely that all milks of animals fit for food, curdle, whereas all milks of those unfit for food, do not coagulate and cannot ever be made into cheese. Thus they are [physically] different. It is possible to say on the basis of this [difference in their natures, that those animals unfit for food] harm the procreative organs, so that the seed which gathers from their moisture is cold and extra-moist and will not beget at all, or not in the best and proper way, apart from the fact that there is a certain known benefit according to medical sciences [in eating those] animals that are permitted [by the Torah] as food. Now I have seen in some books of experiments217“Experiments.” Rabbeinu Bachya in quoting this passage of Ramban writes “Medicine” (in my edition, Vol. II, p. 461). that if an infant drinks of the milk of a swine, that child will become a leper. This is a sign that there are very bad features to all unclean animals.
שקץ הם לכם. טעם אומרו ושקץ בתוספות וא"ו, יתבאר על דרך אומרם בחולין (ה.) אין הקב"ה מביא תקלה וכו' וכל שכן על ידי צדיקים עצמן, וכתבו התוספת (שם) כי דוקא בענין איסור אכילה גנאי הוא לצדיקים שיבא לתוך גופן דבר איסור פירוש ואפילו בשוגג, וזה הוא שרמז כאן באומרו ושקץ יהיו לכם פירוש לרבות אפילו בשוגג שלא תתכוונו לאוכלם אף על פי כן ישקצו את הנפש.
ואומרו ולא תטמאו בהם אולי שיכוין לומר שצריכין ישראל להזהר לבל יכנסו לפיהם אפילו בהיסח הדעת, כי ההפרש שבין השוגג למזיד במציאות זה כשוגג כמזיד, כי התיעוב יעשה מעשהו בנפש אדם אפילו בהיסח הדעת, אלא שישתנה הפגם במעשה מזיד תעשה נפשו שקץ ובשוגג תטמא נפשו ותטמטם, והוא אומרו ולא תטמאו ונטמתם בם. וצריך האדם ליזהר בתוספת זהירות וזריזות בכל דבר אשר יכנס בגדר ספק שיקוץ זה, ומה גם בזמנים אלו שנזהם האויר והארצות כולן יחד ואין לך גידולי קרקע שאין בהם מהשיקוץ שומר נפשו ישמור את הדבר:
וַתֹּ֣אמֶר אֲחֹתוֹ֮ אֶל־בַּת־פַּרְעֹה֒ הַאֵלֵ֗ךְ וְקָרָ֤אתִי לָךְ֙ אִשָּׁ֣ה מֵינֶ֔קֶת מִ֖ן הָעִבְרִיֹּ֑ת וְתֵינִ֥ק לָ֖ךְ אֶת־הַיָּֽלֶד׃
מן העברית. שֶׁהֶחֱזִירַתּוּ עַל מִצְרִיּוֹת הַרְבֵּה לִינֹק וְלֹא יָנַק, לְפִי שֶׁהָיָה עָתִיד לְדַבֵּר עִם הַשְּׁכִינָה:
חלב מצרית כחלב ישראלית ומ"מ לא יניקו תינוק מן המצרית אם אפשר בישראלית דחלב עובדת כוכבים מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע (ר"נ פא"מ בשם הרשב"א) וכן לא תאכל המינקת אפי' ישראלית דברים האסורים (הגהות אשי"רי) וכן התינוק בעצמו כי כל זה מזיק לו בזקנותו:
אמרינן במדרש חלב מטמא חלב מטהר כשנולד רבי גזרו שלא למול ואביו ואמו מלוהו שלח קיסר והביאו לרבי ואמו לפניו והחליפתו אמו באנטונינוס והניקתו עד שהביאתו לפני קיסר ומצאוהו ערל ופטרום לשלום ואמר אותו הגמון אני ראיתי שמלו את זה אלא הקב"ה עושה להם נסים בכל עת ובטלו הגזרה ואמרי' נמי בירושלמי שלסוף למד אנטונינוס תורה ונתגייר ומל עצמו:
ובתים מלאים כ"ט. אפילו קדלי דחזירי הותר בז' שכבשו כו'. לכן מסיק השמר לך, כי טבע דברים האסורים שמטמטם את הלב וכמו שכתוב, ונטמתם בם וכו' ואפילו אם אוכלן בהיתר. ודו"ק. ולכן יחלל שבת לחולה ולא יאכילנו נבלה.
ולפיכך כל מי שנותן במצות טעם על פי הטבע, לומר כי לכך אסרה תורה חזיר (ויקרא יא, ז-ח), מפני שהוא מוליד בגוף מזג רע, וכן הוא בודאי האמת וכן נתנו טעם באיסור חלב, שהוא מוליד מזג רע, וכן בדם. ומכל שכן בשקצים ובעופות הטמאות, בכולם נתנו טעם על פי הטבע. וכאילו היתה התורה ספר מספרי הרפואות או ספר הטבע, חס ושלום לומר כך. ואם היה הדבר כמו שאמרו הם, הרי אמרו בפרק קמא דחולין (יז.), "ובתים מלאים כל טוב" (דברים ו, יא), אמר רבי ירמיה אמר רב, כתלי דחזירי התיר לבם. ואם שורש האסור בשביל מזג רע, האסור להיכן הלך. וכן חלב, אם מזגו רע, אם כן בן פקוע למה חלבו מותר, כדאיתא בפרק בהמה מקשה (חולין עד.), מה טעם בזה. וכן אם אסר השחיטה שלא נתאכזר, למה התירה התורה בן פקוע בלא שחיטה (שם). לכך אין ראוי לומר כך. ואף אמנם כי האמת הוא כי כל אלו יש בהם מזג רע, דבר זה ימשך בודאי במה שיש בהם שנוי רע גם כן. אבל אין זה עיקר טעם המצוה, רק שאינם ראוים אל האדם כפי הסדר אשר סדר השם יתברך, לכך הרחיקה אותם. ולפעמים לא הרחיקה* התורה. וזה אשר הבטיח השם יתברך "ואכלת את כל העמים", לא היה ראוי הרחקה, מצד שעתה ראוי שיהיה מקוים (דברים ו, יא) "ובתים מלאים כל טוב", ולפיכך לא הרחיקה התורה דברים אלו. וכמו שהתורה אסרה כאשר היה ראוי לאסור לפי הסדר השכלי, כך התורה התירה אותו כאשר הוא להתיר. והכל לפי השכל אשר ראוי שיהיה בו הנהגת האדם.
וַֽיְעַנְּךָ֮ וַיַּרְעִבֶ֒ךָ֒ וַיַּאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כׇּל־מוֹצָ֥א פִֽי־יקוק יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם׃
(מה) כִּ֣י ׀ אֲנִ֣י יקוק הַֽמַּעֲלֶ֤ה אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְיֹ֥ת לָכֶ֖ם לֵאלֹקִ֑ים וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָֽנִי׃ (מו) זֹ֣את תּוֹרַ֤ת הַבְּהֵמָה֙ וְהָע֔וֹף וְכֹל֙ נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֔ה הָרֹמֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם וּלְכׇל־נֶ֖פֶשׁ הַשֹּׁרֶ֥צֶת עַל־הָאָֽרֶץ׃ (מז) לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֣ין הַטָּהֹ֑ר וּבֵ֤ין הַֽחַיָּה֙ הַֽנֶּאֱכֶ֔לֶת וּבֵין֙ הַֽחַיָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א תֵאָכֵֽל׃
אָמַר הֶחָבֵר: הֶחָסִיד הוּא מִי שֶׁהוּא מוֹשֵׁל, נִשְׁמָע בְּחוּשָׁיו וְכֹחוֹתָיו הַנַּפְשִׁיִּים וְהַגּוּפִיִּים, וּמַנְהִיגָם הַהַנְהָגָה הַגּוּפִיִּית, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". וְהוּא הַמּוּכָן לְמֶמְשָׁלָה, כִּי אִלּוּ הָיָה מוֹשֵׁל בִּמְדִינָה הָיָה נוֹהֵג בָּהּ בְּצֶדֶק כַּאֲשֶׁר נָהַג בְּגוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ, וְחָסַם הַכֹּחוֹת הַתַּאֲוִיִּים וּמָנַע אוֹתָם מִן הָרִבּוּי אַחַר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם חֶלְקָם, וְהִסְפִּיק לָהֶם מַה שֶּׁיְּמַלֵּא חֶסְרוֹנָם, מֵהַמַּאֲכָל הַמַּסְפִּיק וְהַמִּשְׁתֶּה הַמַּסְפִּיק עַל הַדֶּרֶך הַשָּׁוֶה גַם כֵּן, וְחָסַם הַכֹּחוֹת הַכַּעֲסָנִים הַמְבַקְשִׁים לְנִצּוּחַ, אַחַר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם חֶלְקָם בַּנִּצָּחוֹן הַמּוֹעִיל בְּדִבְרֵי הַחָכְמוֹת וְהַדֵּעוֹת וְגַעֲרַת הָאֲנָשִׁים הָרָעִים, וְנָתַן לַחוּשִׁים חֶלְקָם בְּמַה שֶּׁמוֹעִיל לוֹ, וּמְשַׁמֵּשׁ בְּיָדָיו וְרַגְלָיו וּלְשׁוֹנוֹ בְעִנְיַן הַצֹּרֶךְ וּבְחֶפְצוֹ הַמּוֹעִיל, וְכֵן הַשֵּׁמַע וְהָרְאוּת וְהַהַרְגָּשָׁה הַמִּשְׁתַּתֶּפֶת הוֹלֶכֶת אַחֲרֵיהֶם, וְאַחַר כֵּן הַיֵּצֶר וְהָרַעְיוֹן וְהַמַּחֲשָׁב וְהַזִּכָּרוֹן, וְאַחַר כֵּן הַכֹּחַ הַחֶפְצִי הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל אֵלֶּה, וְהֵם מְשַׁמְּשִׁים עוֹבְדִים לְחֵפֶץ הַשֵּׂכֶל. וְהַסֵּדֶר הַזֶּה מֵהַנֶּפֶשׁ כְּסֵדֶר הַמָּזוֹן מֵהַגּוּף, מִתְפַּלֵּל לְנַפְשׁוֹ וְנִזּוֹן לְגוּפוֹ, וּמַתְמֶדֶת עָלָיו בִּרְכַּת הַתְּפִלָּה עַד עֵת תְּפִלָּה אַחֶרֶת, כְּהַתְמָדַת כֹּחַ סְעֻדַּת הַיּוֹם עַד שֶׁיִּסְעַד בַּלַּיְלָה, וְכָל אֲשֶׁר תִּרְחַק עֵת הַתְּפִלָּה מֵהַנֶּפֶשׁ הִיא הוֹלֶכֶת וְקוֹדֶרֶת בְּמַה שֶׁפּוֹגֵעַ אוֹתָהּ מֵעִסְקֵי הָעוֹלָם
(5) 5. The Rabbi: The pious man is nothing but a prince who is obeyed by his senses, and by his mental as well as his physical faculties, which he governs corporeally, as it is written: 'He that ruleth his spirit [is better] than he that taketh a city' (Proverbs 16:32). He is fit to rule, because if he were the prince of a country he would be as just as he is to his body and soul. He subdues his passions, keeping them in bonds, but giving them their share in order to satisfy them as regards food, drink, cleanliness, etc. He further subdues the desire for power, but allows them as much expansion as avails them for the discussion of scientific or mundane views, as well as to warn the evil-minded. He allows the senses their share according as he requires them for the use of hands, feet, and tongue, as necessity or desire arise. The same is the case with hearing, seeing, and the kindred sensations which succeed them; imagination, conception, thought, memory, and will power, which commands all these; but is, in its turn, subservient to the will of intellect. He does not allow any of these limbs or faculties to go beyond their special task, or encroach upon another. If he, then, has satisfied each of them (giving to the vital organs the necessary amount of rest and sleep, and to the physical ones waking, movements, and worldly occupation), he calls upon his community as a respected prince calls his disciplined army, to assist him in reaching the higher or divine degree which is to be found above the degree of the intellect. He arranges his community in the same manner as Moses arranged his people round Mount Sinai. He orders his will power to receive every command issued by him obediently, and to carry it out forthwith. He makes faculties and limbs do his bidding without contradiction, forbids them evil inclinations of mind and fancy, forbids them to listen to, or believe in them, until he has taken counsel with the intellect. If he permits they can obey him, but not otherwise. In this way his will power receives its orders from him, carrying them out accordingly. He directs the organs of thought and imagination, relieving them of all worldly ideas mentioned above, charges his imagination to produce, with the assistance of memory, the most splendid pictures possible, in order to resemble the divine things sought after. Such pictures are the scenes of Sinai, Abraham and Isaac on Moriah, the Tabernacle of Moses, the Temple service, the presence of God in the Temple, and the like. He, then, orders his memory to retain all these, and not to forget them; he warns his fancy and its sinful prompters not to confuse the truth or to trouble it by doubts; he warns his irascibility and greed not to influence or lead astray, nor to take hold of his will, nor subdue it to wrath and lust. As soon as harmony is restored, his will power stimulates all his organs to obey it with alertness, pleasure, and joy. They stand without fatigue when occasion demands, they bow down when he bids them to do so, and sit at the proper moment. The eyes look as a servant looks at his master, the hands drop their play and do not meet, the feet stand straight, and all limbs are as frightened and anxious to obey their master, paying no heed to pain or injury. The tongue agrees with the thought, and does not overstep its bounds, does not speak in prayer in a mere mechanical way as the starling and the parrot, but every word is uttered thoughtfully and attentively. This moment forms the heart and fruit of his time, whilst the other hours represent the way which leads to it. He looks forward to its approach, because while it lasts he resembles the spiritual beings, and is removed from merely animal existence. Those three times of daily prayer are the fruit of his day and night, and the Sabbath is the fruit of the week, because it has been appointed to establish the connexion with the Divine Spirit and to serve God in joy, not in sadness, as has been explained before. All this stands in the same relation to the soul as food to the human body. Prayer is for his soul what nourishment is for his body. The blessing of one prayer lasts till the time of the next, just as the strength derived from the morning meal lasts till supper. The further his soul is removed from the time of prayer, the more it is darkened by coming in contact with worldly matters. The more so, as necessity brings it into the company of youths, women, or wicked people; when one hears unbecoming and soul-darkening words and songs which exercise an attraction for his soul which he is unable to master. During prayer he purges his soul from all that passed over it, and prepares it for the future. According to this arrangement there elapses not a single week in which both his soul and body do not receive preparation. Darkening elements having increased during the week, they cannot be cleansed except by consecrating one day to service and to physical rest. The body repairs on the Sabbath the waste suffered during the six days, and prepares itself for the work to come, whilst the soul remembers its own loss through the body's companionship. He cures himself, so to speak, from a past illness, and provides himself with a remedy to ward off any future sickness. This is almost the same as Job did with his children every week, as it is written: 'It may be that my sons have sinned' (Job 1:5). He, then, provides himself with a monthly cure, which is 'the season of atonement for all that happened during this period,' viz. the duration of the month, and the daily events, as it is written: 'Thou knowest not what a day may bring forth' (Proverbs 27:1) He further attends the Three Festivals and the great Fast Day, on which some of his sins are atoned for, and on which he endeavours to make up for what he may have missed on the days of those weekly and monthly circles. His soul frees itself from the whisperings of imagination, wrath, and lust, and neither in thought or deed gives them any attention. Although his soul is unable to atone for sinful thoughts--the result of songs, tales, etc., heard in youth, and which cling to memory--it cleanses itself from real sins, confesses repentance for the former, and undertakes to allow them no more to escape his tongue, much less to put them into practice, as it is written: 'I am purposed that my mouth shall not transgress' (Psalsm 17:3). The fast of this day is such as brings one near to the angels, because it is spent in humility and contrition, standing, kneeling, praising and singing. All his physical faculties are denied their natural requirements, being entirely abandoned to religious service, as if the animal element had disappeared. The fast of a pious man is such that eye, ear, and tongue share in it, that he regards nothing except that which brings him near to God. This also refers to his innermost faculties, such as mind and imagination. To this he adds pious works.
(ב) צָרִיךְ הָאָדָם שֶׁיְּכַוִּן לִבּוֹ וְכָל מַעֲשָׂיו כֻּלָּם לֵידַע אֶת הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא בִּלְבַד. וְיִהְיֶה שִׁבְתּוֹ וְקוּמוֹ וְדִבּוּרוֹ הַכּל לְעֵמַּת זֶה הַדָּבָר. כֵּיצַד. כְּשֶׁיִּשָּׂא וְיִתֵּן אוֹ יַעֲשֶׂה מְלָאכָה לִטּל שָׂכָר. לֹא יִהְיֶה בְּלִבּוֹ לִקְבֹּץ מָמוֹן בִּלְבַד. אֶלָּא יַעֲשֶׂה דְּבָרִים הָאֵלּוּ כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא דְּבָרִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶם מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וִישִׁיבַת בַּיִת וּנְשִׂיאַת אִשָּׁה. וְכֵן כְּשֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה וְיִבְעל לֹא יָשִׂים בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים הָאֵלּוּ כְּדֵי לֵהָנוֹת בִּלְבַד עַד שֶׁנִּמְצָא שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אֶלָּא הַמָּתוֹק לַחֵךְ וְיִבְעל כְּדֵי לֵהָנוֹת. אֶלָּא יָשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה כְּדֵי לְהַבְרוֹת גּוּפוֹ וְאֵיבָרָיו בִּלְבַד. לְפִיכָךְ לֹא יֹאכַל כָּל שֶׁהַחֵךְ מִתְאַוֶּה כְּכֶלֶב וַחֲמוֹר אֶלָּא יֹאכַל דְּבָרִים הַמּוֹעִילִים לַגּוּף אִם מָרִים אִם מְתוּקִים. וְלֹא יֹאכַל דְּבָרִים הָרָעִים לַגּוּף אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְתוּקִים לַחֵךְ. כֵּיצַד. מִי שֶׁהָיָה בְּשָׂרוֹ חַם לֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא דְּבַשׁ וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן. כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה דֶּרֶךְ מָשָׁל (משלי כה כז) "אָכל דְּבַשׁ" וְגוֹ'. וְשׁוֹתֶה מֵי הָעֳלָשִׁין אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַר שֶׁנִּמְצָא שׁוֹתֶה וְאוֹכֵל דֶּרֶךְ רְפוּאָה בִּלְבַד כְּדֵי שֶׁיַּבְרִיא וְיַעֲמֹד שָׁלֵם. הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לִחְיוֹת אֶלָּא בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה.
(ג) הַמַּנְהִיג עַצְמוֹ עַל פִּי הָרְפוּאָה. אִם שָׂם עַל לִבּוֹ שֶיִּהְיֶה כָּל גּוּפוֹ וְאֵיבָרָיו שְׁלֵמִים בִּלְבַד וְשֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים עוֹשִׂין מְלַאכְתּוֹ וַעֲמֵלִין לְצָרְכּוֹ אֵין זוֹ דֶּרֶךְ טוֹבָה. אֶלָּא יָשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיְּהֵא גּוּפוֹ שָׁלֵם וְחָזָק כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נַפְשׁוֹ יְשָׁרָה לָדַעַת אֶת יקוק. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבִין וְיִשְׂתַּכֵּל בַּחָכְמוֹת וְהוּא רָעֵב וְחוֹלֶה אוֹ אֶחָד מֵאֵיבָרָיו כּוֹאֵב. וְיָשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בֵּן אוּלַי יִהְיֶה חָכָם וְגָדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל. נִמְצָא הַמְהַלֵּךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ כָּל יָמָיו עוֹבֵד אֶת יקוק תָּמִיד. אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁבּוֹעֵל. מִפְּנֵי שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ בַּכּל כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא צְרָכָיו עַד שֶׁיִּהְיֶה גּוּפוֹ שָׁלֵם לַעֲבֹד אֶת יקוק. וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יָשֵׁן אִם יָשֵׁן לְדַעַת כְּדֵי שֶׁתָּנוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו וְיָנוּחַ גּוּפוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה וְלֹא יוּכַל לַעֲבֹד אֶת יקוק וְהוּא חוֹלֶה, נִמְצֵאת שֵׁנָה שֶׁלּוֹ עֲבוֹדָה לַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. וְעַל עִנְיָן זֶה צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ (משנה אבות ב יב) "וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם". וְהוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (משלי ג ו) "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ":
(2) It is necessary for man to set his heart and all his efforts solely to know the Name, blessed is He! so that his sitting down, his rising up and his speech shall be facing this goal. How may he accomplish it? When he will buy, or sell, or do work for wages, he should not have in his heart the accumulation of money only but he should perform these duties as a means to acquire the necessities of the body, as food, drink, dwelling-place and marriage; likewise when he will eat, drink, or lead a family life, he should not set his heart upon these things for the sole enjoyment thereof, until, as a consequence he will not eat and drink save that which is sweet to the palate, and marry to gratify his sensuality only. But he shall set his heart to eat and drink solely in order to keep his body and limbs in good health. He, therefore, should not eat everything his palate craves for like a dog or an ass, but partake of the things which are wholesome to the body whether bitter or sweet; and he shall not eat food which is bad for the body even though it be sweet to the palate. For example? One whose body was feverish shall not eat meat, nor honey, and drink no wine, as the subject was proverbally expressed by Solomon: "To eat too much honey is not good" (Prov. 25.27); he should rather drink cichorium intybus, even though it is bitter, as a consequence whereof he will eat and drink solely as a remedial means so that he may become healthy and stay healthy, seeing that it is impossible for man to sustain life save by food and drink.
(3) He who follows the medical directions, but sets his heart merely to keep his body and limbs healthy and beget children to do his work and strive for his needs, such is not the good way. But he should set his heart to have a sound and strong body so that his soul be tranquil to acquire the knowledge of the Lord; for, it is impossible that one should comprehend and improve himself in scholarship when he is hungry, or sick, or when one of his limbs pains; but he should set his heart to have a son who, perhaps will be a great sage in Israel Consequently, one who follows such way all of his life, is constantly in God's service, even when he is buying and selling, even when he performs the grossest duty, seeing that his thought beneath it all is to find enough to satisfy his wants, so that his body be sound, ready to serve God. Even when one sleeps, if his sleep be purposeful so that his mind be rested, and rests his body so as to prevent himself from becoming sick and be unable to serve God as a result of sickness, it will be found that even his very sleep is part of his service to God, blessed is He! And on this subject the sages commanded and said: "And let all your actions be with devotion to the Name of God" (Pir. Av. 2.12); and, concerning this Solomon in his wisdom said: "In all thy ways acknowledge Him, and He will make level thy paths" (Prov. 3.6).
(ה) (ה) אָמַר הֶחָבֵר: הֶחָסִיד הוּא מִי שֶׁהוּא מוֹשֵׁל, נִשְׁמָע בְּחוּשָׁיו וְכֹחוֹתָיו הַנַּפְשִׁיִּים וְהַגּוּפִיִּים, וּמַנְהִיגָם הַהַנְהָגָה הַגּוּפִיִּית, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". וְהוּא הַמּוּכָן לְמֶמְשָׁלָה, כִּי אִלּוּ הָיָה מוֹשֵׁל בִּמְדִינָה הָיָה נוֹהֵג בָּהּ בְּצֶדֶק כַּאֲשֶׁר נָהַג בְּגוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ, וְחָסַם הַכֹּחוֹת הַתַּאֲוִיִּים וּמָנַע אוֹתָם מִן הָרִבּוּי אַחַר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם חֶלְקָם, וְהִסְפִּיק לָהֶם מַה שֶּׁיְּמַלֵּא חֶסְרוֹנָם, מֵהַמַּאֲכָל הַמַּסְפִּיק וְהַמִּשְׁתֶּה הַמַּסְפִּיק עַל הַדֶּרֶך הַשָּׁוֶה גַם כֵּן, וְחָסַם הַכֹּחוֹת הַכַּעֲסָנִים הַמְבַקְשִׁים לְנִצּוּחַ, אַחַר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם חֶלְקָם בַּנִּצָּחוֹן הַמּוֹעִיל בְּדִבְרֵי הַחָכְמוֹת וְהַדֵּעוֹת וְגַעֲרַת הָאֲנָשִׁים הָרָעִים, וְנָתַן לַחוּשִׁים חֶלְקָם בְּמַה שֶּׁמוֹעִיל לוֹ, וּמְשַׁמֵּשׁ בְּיָדָיו וְרַגְלָיו וּלְשׁוֹנוֹ בְעִנְיַן הַצֹּרֶךְ וּבְחֶפְצוֹ הַמּוֹעִיל, וְכֵן הַשֵּׁמַע וְהָרְאוּת וְהַהַרְגָּשָׁה הַמִּשְׁתַּתֶּפֶת הוֹלֶכֶת אַחֲרֵיהֶם, וְאַחַר כֵּן הַיֵּצֶר וְהָרַעְיוֹן וְהַמַּחֲשָׁב וְהַזִּכָּרוֹן, וְאַחַר כֵּן הַכֹּחַ הַחֶפְצִי הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל אֵלֶּה, וְהֵם מְשַׁמְּשִׁים עוֹבְדִים לְחֵפֶץ הַשֵּׂכֶל. וְלֹא עָזַב אֶחָד מֵאֵלּוּ הַכֹּחוֹת וְהָאֲבָרִים שֶׁיַּרְבֶּה בְמַה שֶּׁהוּא מְיֻחָד בּוֹ וְיַפְחִית הַנִּשְׁאָרִים. וְכַאֲשֶׁר עָשָׂה צָרְכֵי כָל אֶחָד מֵהֶם וְנָתַן לַטִּבְעִיִּים מַה שֶּׁיַּסְפִּיק לָהֶם מֵהַמְּנוּחָה וְהַשֵּׁנָה, וְלַחִיּוּנִיִּים מַה שֶּׁיַסְפִּיק לָהֶם מֵהַקִּיצָה וְהַתְּנוּעָה בְמַעֲשֵׂי הָעוֹלָם, אָז יִקְרָא אֶל עֲדָתוֹ, כְּמוֹשֵׁל הַנִּשְׁמָע שֶׁקּוֹרֵא אֶל חֵילוֹ הַשּׁוֹמֵעַ לַעֲזֹר לוֹ, לְהִדָּבֵק בַּמַּדְרֵגָה שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַמַּדְרֵגָה הָאֱלֹהִית אֲשֶׁר הִיא לְמַעְלָה מֵהַמַּדְרֵגָה הַשִּׂכְלִית, וִיסַדֵּר עֲדָתוֹ וִיתַקְּנָהּ, וְדוֹמֶה לַסֵּדֶר שֶׁסִּדֵּר מֹשֶׁה עָלָיו הַשָּׁלוֹם לַעֲדָתוֹ סְבִיבוֹת הַר סִינַי, וּמְצַוֶּה הַכֹּחַ הַחֶפְצִי שֶׁיִּהְיֶה מְקַבֵּל וְשׁוֹמֵר לַאֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶצְלוֹ צִוּוּי, וְיַעֲשֵׂהוּ לְעִתּוֹ, וִישַׁמֵּשׁ בַּכֹּחוֹת וּבָאֲבָרִים כְּפִי אֲשֶׁר יְצַוֶּה מִבְּלִי הַמְרוֹת, וִיצַוֶּה אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִפְנֶה אֶל הַשֵּׁדִים הַמַּחֲשָׁבִיִּים וְהַמִּתְדַּמִּים, וְלֹא יְקַבְּלֵם וְלֹא יַאֲמִין בָּם, עַד שֶׁיִּוָּעֵץ אֶת הַשֵּׂכֶל, וְאִם יַכְשִׁיר מַה שֶׁיֵּשׁ אֶצְלָם יְקַבְּלֵם, וְאִם לֹא – יַמְרֵם, וִיקַבֵּל הַחֶפְצִי זֶה מִמֶּנּוּ וְיַסְכִּים לַעֲשׂוֹתוֹ. וּמְיַשֵּׁר כְּלֵי הַמַּחֲשָׁב וּמְפַנֶּה אוֹתוֹ מִכָּל אֲשֶׁר קָדַם מֵהַמַּחֲשָׁבוֹת הָעוֹלָמִיּוֹת. וּמְצַוֶּה הַמְדַמֶּה לְהַמְצִיא הֶהָדוּר שֶׁבַּצּוּרוֹת הַנִּמְצָאוֹת אֶצְלוֹ בְעֵזֶר הַזִּכָּרוֹן, לְדַמּוֹת אֵלָיו הָעִנְיָן הָאֱלֹקִי הַמְבֻקָּשׁ, כְּמוֹ מַעֲמַד הַר סִינַי וּמַעֲמַד אַבְרָהָם וְיִצְחָק בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, וּכְמוֹ מִשְׁכַּן מֹשֶׁה וְסֵדֶר הָעֲבוֹדָה וְחוּל הַכָּבוֹד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה. וּמְצַוֶּה הַשּׁוֹמֵר לִשְׁמֹר אֶת זֶה וְלֹא יִשְׁכָּחֵהוּ, וְיִגְעַר הַמַּחֲשָׁבִי וְשֵׁדָיו מִבַּלְבֵּל הָאֱמֶת וּמִסַּפְּקוֹ. וְיִגְעַר בַּכַּעֲסָנִי וּבַתַּאֲוָנִי מֵהַטּוֹת הַחֶפְצִי וַהֲנִיעוֹ וְהַטְרִידוֹ בְמַה שֶּׁיֵּשׁ אֶצְלָם מֵהַכַּעַס וְהַתַּאֲוָה. וְאַחַר זֹאת הַהַצָּעָה יַנְהִיג הַכֹּחַ הַחֶפְצִי כָּל הָאֲבָרִים הַמְשַׁמְּשִׁים אוֹתוֹ בִּזְרִיזוּת וַחֲרִיצוּת וְשִׂמְחָה, וְיַעַמְדוּ בְעֵת הָעֲמִידָה מִבְּלִי עַצְלָה, וְיִשְׁתַּחֲווּ עֵת שֶׁיְּצַוֵּם לְהִשִׁתַּחֲווֹת, וְיֵשְׁבוּ בְּעֵת הַיְשִׁיבָה, וּמַבִּיטוֹת הָעֵינַיִם הַבָּטַת הָעֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו, וְיַעַמְדוּ הַיָּדַיִם מִמַּעֲשֵׂיהֶם, וְלֹא תִתְקַבֵּץ הָאַחַת עִם הָאַחַת, וְתִשְׁתַּוֶּינָה הָרַגְלַיִם לָעֲמִידָה, וְיַעַמְדוּ כָל הָאֲבָרִים כְּנִבְהָלִים הַיְרֵאִים לַעֲשֹוֹת מִצְוַת מַנְהִיגָם, לֹא יַרְגִּישׁוּ עַל מֵחוּשׁ וְלֹא עַל הֶפְסֵד אִם יִהְיֶה לָהֶם, וְיִהְיֶה הַלָּשׁוֹן מַסְכִּים עִם הַמַּחֲשָׁבָה לֹא יוֹסִיף עָלָיו, וְלֹא יְבַטֵּא בִתְפִלָּתוֹ עַל דֶּרֶךְ הַמִּנְהָג וְהַטֶּבַע כְּמוֹ הַזַּרְזִיר וְהַבַּבָּגָא אֶלָּא עִם כָּל מִלָּה מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה בָהּ, וְתִהְיֶה הָעֵת הַהִיא לֵב זְמַנּוֹ וּפִרְיוֹ, וְיִהְיוּ שְׁאָר עִתּוֹתָיו כִּדְרָכִים הַמַּגִּיעִים אֶל הָעֵת הַהִיא, יִתְאַוֶּה קִרְבָתוֹ שֶׁבּוֹ מִתְדַּמֶּה בָרוּחֲנִיִּים וְיִתְרַחֵק מֵהַבַּהֲמִיִּים, וְיִהְיֶה פְרִי יוֹמוֹ וְלֵילוֹ הַשָּׁלֹשׁ עִתּוֹת הָהֵם שֶׁל תְּפִלָּה, וּפְרִי הַשָּׁבוּעַ יוֹם הַשַּׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְעֻמָּד לְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹקִי, וַעֲבוֹדָתוֹ בְשִׂמְחָה לֹא בִכְנִיעָה, כַּאֲשֶׁר הִתְבָּאָר. וְהַסֵּדֶר הַזֶּה מֵהַנֶּפֶשׁ כְּסֵדֶר הַמָּזוֹן מֵהַגּוּף, מִתְפַּלֵּל לְנַפְשׁוֹ וְנִזּוֹן לְגוּפוֹ, וּמַתְמֶדֶת עָלָיו בִּרְכַּת הַתְּפִלָּה עַד עֵת תְּפִלָּה אַחֶרֶת, כְּהַתְמָדַת כֹּחַ סְעֻדַּת הַיּוֹם עַד שֶׁיִּסְעַד בַּלַּיְלָה, וְכָל אֲשֶׁר תִּרְחַק עֵת הַתְּפִלָּה מֵהַנֶּפֶשׁ הִיא הוֹלֶכֶת וְקוֹדֶרֶת בְּמַה שֶׁפּוֹגֵעַ אוֹתָהּ מֵעִסְקֵי הָעוֹלָם כָּל שֶׁכֵּן אִם יְבִיאֵהוּ הַצֹּרֶךְ לְחֶבְרַת נְעָרִים וְנָשִׁים וְרֵעִים, וְיִשְׁמַע מַה שֶּׁיַּעְכִּיר זַכּוּת נַפְשׁוֹ, מִדְּבָרִים כְּעוּרִים וְנִגּוּנִים שֶׁתִּטֶּה הַנֶּפֶשׁ אֲלֵיהֶם וְלֹא יוּכַל לִמְשָׁל־בָּהּ. וּבְעֵת הַתְּפִלָּה מְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִכָּל מַה שֶּׁקָּדַם, וִיתַקְּנָהּ לֶעָתִיד, עַד שֶׁלֹּא יַעֲבֹר שָׁבוּעַ עַל זֶה הַסֵּדֶר עַד שֶׁיְּתַקֵּן הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף, וּכְבָר נִקְבְּצוּ מוֹתָרִים מַקְדִּירִים עִם אֹרֶךְ הַשָּׁבוּעַ לֹא יִתָּכֵן לְטַהֲרָם וּלְנַקּוֹתָם אֶלָּא בְהַתְמָדַת עֲבוֹדַת יוֹם עִם מְנוּחַת הַגּוּף, וְאָז יִרְצֶה הַגּוּף בַּשַּׁבָּת אֶת אֲשֶׁר חָסַר לוֹ מִשֵּׁשֶׁת הַיָּמִים, וְיִהְיֶה נָכוֹן לֶעָתִיד. וְכֵן הַנֶּפֶשׁ תִּזְכֹּר מַה שֶּׁחָסְרָה עִם טִרְדַּת הַגּוּף, וּכְאִלּוּ הִיא בַּיּוֹם הַהוּא מִתְרַפְּאָה מֵחֳלִי שֶׁקָּדַם וּמִתְעַתֶּדֶת לְמַה שֶׁיִּדְחֶה מִמֶּנָּה הֶחֳלִי בֶעָתִיד. דּוֹמֶה לְמַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה אִיּוֹב בְּכָל שָׁבוּעַ בְּבָנָיו, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר: 'אוּלַי חָטְאוּ בָנַי', וְאַחַר כֵּן יִהְיֶה עָתִיד לָרְפוּאָה הַחָדְשִׁית שֶׁהִיא זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּוֹלְדוֹתָם, רְצוֹנִי לוֹמַר: תּוֹלְדוֹת הֶחֳדָשִׁים וְחִדּוּשֵׁי הַיָּמִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: 'כִּי לֹא־תֵדָע מַה־יֵּלֶד יוֹם'. וְאַחַר כֵּן יִהְיֶה עָתִיד לְשָׁלֹשׁ רְגָלִים. וְאַחֲרֵי כֵן אֶל הַצּוֹם הַנִּכְבָּד אֲשֶׁר בּוֹ יִנָּקֶה מִכָּל עָוֹן שֶׁקָּדַם, וְיַשִּׂיג בּוֹ מַה שֶּׁחָסַר לוֹ בַּיָּמִים וּבַשָּׁבוּעִים וּבֶחֳדָשִׁים, וְתִנָּקֶה הַנֶּפֶשׁ מֵהַבִּלְבּוּלִים הַמַּחֲשָׁבִיִּים וְהַכַּעֲסִיִּים וְהַתַּאֲוִיִּים, וְתָשׁוּב מִנְּטוֹת אֲלֵיהֶם תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה בֵּין בְּמַחֲשָׁבָה בֵּין בְּמַעֲשֶׂה. וְאִם לֹא תִתָּכֵן הַתְּשׁוּבָה מֵהַמַּחֲשָׁבָה בַּעֲבוּר גְּבוּרַת הָרַעְיוֹנִי עָלֶיהָ, בְּמַה שֶּׁקָּדַם לָהּ מִזִּכְרוֹן מַה שֶּׁשָּׁמְעָה מִימֵי הַנְּעוּרִים מִשִּׁירִים וְחִידוֹת וְזוּלָתָם, תִּנָּקֶה מֵהַמַּעֲשֶׂה וְתִתְוַדֶּה עַל הָרַעְיוֹנִים וּתְקַבֵּל שֶׁלֹּא תִזְכְּרֵם בִּלְשׁוֹנָהּ כָּל שֶׁכֵּן שֶׁתַּעֲשֵׂם, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: זַמֹּתִי בַּל־יַעֲבָר־פִּי. וְצוֹמוֹ בַיּוֹם הַהוּא צוֹם שֶׁהוּא קָרוֹב בּוֹ לְהִתְדַּמּוֹת בַּמַּלְאָכִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא גּוֹמְרוֹ בִכְנִיעָה וּבְשִׁפְלוּת וּבַעֲמִידָה וּבִכְרִיעוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת וּתְהִלּוֹת, וְכָל כֹּחוֹתָיו הַגּוּפִיִּים צָמִים מֵהָעִנְיָנִים הַטִּבְעִיִּים, מִתְעַסְּקִים בַּתּוֹרִיִּים, כְּאִלּוּ אֵין בּוֹ טֶבַע בַּהֲמִי. וְכֵן יִהְיֶה צוֹם הֶחָסִיד בְּכָל עֵת שֶׁיָּצוּם, שֶׁיְּעַנֶּה בוֹ הָרְאוּת וְהַשֵּׁמַע וְהַלָּשׁוֹן, וְלֹא יַטְרִידֵם בְּזוּלַת מַה שֶּׁיְּקָרֵב אוֹתוֹ אֶל הָאֱלֹקִים, וְכֵן הַכֹּחוֹת הַפְּנִימִיִּים מִדִּמְיוֹן וּמַחֲשָׁבָה וְזוּלָתִי זֶה, וְעִם זֶה יִהְיוּ הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים.
(5) 5. The Rabbi: The pious man is nothing but a prince who is obeyed by his senses, and by his mental as well as his physical faculties. He is fit to rule, because if he were the prince of a country he would be as just as he is to his body and soul. He subdues his passions, keeping them in bonds, but giving them their share in order to satisfy them as regards food, drink, cleanliness, etc. He does not allow any of these limbs or faculties to go beyond their special task, or encroach upon another. If he, then, has satisfied each of them (giving to the vital organs the necessary amount of rest and sleep, and to the physical ones waking, movements, and worldly occupation), he calls upon his community as a respected prince calls his disciplined army, to assist him in reaching the higher or divine degree which is to be found above the degree of the intellect. He arranges his community in the same manner as Moses arranged his people round Mount Sinai. Those three times of daily prayer are the fruit of his day and night, and the Sabbath is the fruit of the week, because it has been appointed to establish the connexion with the Divine Spirit and to serve God in joy, not in sadness, as has been explained before. All this stands in the same relation to the soul as food to the human body. Prayer is for his soul what nourishment is for his body. The blessing of one prayer lasts till the time of the next, just as the strength derived from the morning meal lasts till supper. The further his soul is removed from the time of prayer, the more it is darkened by coming in contact with worldly matters.
(א) אך נפש החיונית הבהמית שבישראל שמצד הקליפה המלובשת בדם האדם כנזכר לעיל, ונפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומותרים באכילה, וקיום וחיות כל הדומם וכל הצומח המותר באכילה. וכן קיום וחיות כל המעשה דבור ומחשבה בענייני העולם הזה שאין בהם צד איסור, לא שרש ולא ענף משס"ה מצוות לא תעשה וענפיהן דאורייתא ודרבנן, רק שאינן לשם שמים, אלא רצון הגוף וחפצו ותאותו, ואפילו הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש, אלא שכוונתו אינה לשם שמים כדי לעבוד את יקוק בגופו, לא עדיפי מעשה דבור ומחשבות אלו מנפש החיונית הבהמית בעצמה. והכל כאשר לכל נשפע ונמשך ממדרגה השנית שבקליפות וסטרא אחרא, שהיא קליפה רביעית הנקראת "קליפת נוגה", שבעולם הזה הנקרא עולם העשיה, רובו ככולו רע, רק מעט טוב מעורב בתוכה, [שממנה באות מידות טובות שבנפש הבהמית שבישראל, כמה שבארנו לעיל]. והיא בחינה ממוצעת בין שלוש קליפות הטמאות לגמרי ובין בחינת ומדרגת הקדושה. ולכן, פעמים שהיא נכללת בשלוש קליפות הטמאות [כמו שכתב בעץ חיים שער מ"ט ריש פרק ד' בשם הזהר]. ופעמים שהיא נכללת ועולה בבחינת ומדרגת הקדושה, דהיינו כשהטוב המעורב בה נתברר מהרע וגובר ועולה ונכלל בקדושה. כגון דרך משל האוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו ליקוק ולתורתו, כ(יומא עו ב): "דאמר רבא: חמרא וריחא כו'", או בשביל כדי לקיים מצות עונג שבת ויום טוב. אזי נתברר חיות הבשר והיין שהיה נשפע מקליפת נוגה ועולה ליקוק כעולה וכקרבן. וכן, האומר מילתא דבדיחותא לפקח דעתו ולשמח לבו ליקוק ולתורתו ועבודתו שצריכים להיות בשמחה, וכמו שעשה רבא לתלמידיו, שאמר לפניהם מילתא דבדיחותא תחלה ובדחי רבנן. אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאות תאות גופו ונפשו הבהמית, שהוא בחינת יסוד המים מארבע יסודות הרעים שבה שממנו מדת התאוה, הנה על ידי זה יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלוש קליפות הטמאות, וגופו נעשה להן לבוש ומרכבה לפי שעה, עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת יקוק ולתורתו. כי לפי שהיה בשר היתר ויין כשר, לכך יכולים לחזור ולעלות עמו בשובו לעבודת יקוק, שזהו לשון היתר ומותר, כלומר שאינו קשור ואסור בידי החיצונים שלא יוכל לחזור ולעלות ליקוק. רק שהרשימו ממנו נשאר בגוף, ועל כן צריך הגוף לחיבוט הקבר, כמו שיבואר לקמן. מה שאין כן במאכלות אסורות וביאות אסורות, שהן משלוש קליפות הטמאות לגמרי, הם אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם, ואין עולים משם: עד כי יבוא יומם ויבולע המוות לנצח, כמו שכתוב (זכריה יג ב): "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". או עד שיעשה תשובה גדולה כל כך שזדונות נעשה לו כזכויות ממש, שהיא תשובה מאהבה מעומקא דליבא באהבה רבה וחשיקה ונפש שוקקה לדבקה בו יתברך, וצמאה נפשו ליקוק כארץ עיפה וציה, להיות כי עד הנה היתה נפשו בארץ ציה וצלמות, היא הסטרא אחרא, ורחוקה מאור פני יקוק בתכלית. ולזאת צמאה נפשו ביתר עוז מצמאון נפשות הצדיקים, כמאמרם ז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים" כו'. ועל תשובה מאהבה רבה זו אמרו שזדונות נעשו לו כזכויות, הואיל ועל ידי זה בא לאהבה רבה זו. אבל תשובה שלא מאהבה זו, אף שהיא תשובה נכונה ויקוק יסלח לו, מכל מקום לא נעשו לו כזכויות, ואין עולים מהקליפה לגמרי עד עת קץ שיבולע המוות לנצח.