(א) ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמטין וליובלות, לנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו.
(1) The four new years are: On the first of Nisan, the new year for the kings and for the festivals; On the first of Elul, the new year for the tithing of animals; Rabbi Eliezer and Rabbi Shimon say, in the first of Tishrei. On the first of Tishrei, the new year for years, for the Sabbatical years and for the Jubilee years and for the planting and for the vegetables. On the first of Shevat, the new year for the trees, these are the words of the House of Shammai; The House of Hillel says, on the fifteenth thereof.
פילון האלכסנדרוני, על החוקים לפרטיהם, ב
בהמשך החגים בא ראש החודש הקדוש, שבו נוהגים, עם העלאת הקורבנות בבית המקדש, להריע בשופר, ומשום כך הוא מכונה נכונה "חג השופרות". טעם כפול לו: אחד מיוחד לאומתנו, ואחד משותף לכל בני האדם. המיוחד הוא הזכרת הנס, מעשה הפלאים, שהיה בזמן שדיברות התורה נאמרו מפי הגבורה. מן השמים הדהד אז קול שופר שהגיע, כמסתבר, לקצה היקום, כדי שגם הרחוקים הגרים כמעט בירכתי תבל יבואו לידי בהלה בגין המאורע, ומן הסתם ישקלו בדעתם כי תופעה כה אדירה היא אות למעשה אדיר. ומה אדיר או מועיל יכול היה לבוא על בני האדם יותר מן החוקים הכלליים, שאלוהים השמיעם, ולא על ידי פרשן כמו החוקים המפורטים?
זהו טעם המיוחד לאומתנו. המשותף לכל בני האדם הוא זה: השופר הוא כלי מלחמה הקורא הן להסתערות על האויב בבוא עת ההתנגשות, הן לנסיגה, כאשר על הכוחות לנתק את המגע כדי לשוב כל אחד אל מחנהו. אך יש גם מלחמה אחרת, מידי שמים, כאשר הטבע מסתכסך בינו לבין עצמו: חלקיו מתנגדים זה לזה והשוויון המתוקן כדין נכנע לרדיפה אחר חוסר השוויון. משתי מלחמות אלו הארץ נשמדת: מן האויבים – בגדיעת עצים, בהרס, בהצתת מאגרי מזון ושדות נושאי שיבולים; מכוחות הטבע – בבצורת, בגשמי זעף, בסערת רוחות דרומיות, בקרני שמש יוקדת, בקרה ובשלג, כשההרמוניה של עונות השנה באה לכלל חוסר הרמוניה. והסיבה לכך, לדעתי, היא הכפירה, שלא מגיחה אט-אט, אלא נשפכת בזרם אדיר בקרב מי שאסונות אלה פוקדים אותם. משום כך הנהיגה התורה חג, הקרוי כביכול על שם כלי מלחמה, השופר, להודיה לאל עושה שלום ושומר שלום, השם קץ למחלוקות הן בערים והן בחלקי היקום, המביא שובע, רוחה ושפע של שאר הטובות, ואינו מניח שיתלקח שום ניצוץ להבערת הפירות.
Philo of Alexsandria, The Special laws II:
(188) Immediately after comes the festival of the sacred moon; in which it is the custom to play the trumpet in the temple at the same moment that the sacrifices are offered. From which practice this is called the true feast of trumpets, and there are two reasons for it, one peculiar to the nation, and the other common to all mankind. Peculiar to the nation, as being a commemoration of that most marvellous, wonderful, and miraculous event that took place when the holy oracles of the law were given; (189) for then the voice of a trumpet sounded from heaven, which it is natural to suppose reached to the very extremities of the universe, so that so wondrous a sound attracted all who were present, making them consider, as it is probable, that such mighty events were signs betokening some great things to be accomplished. (190) And what more great or more beneficial thing could come to men than laws affecting the whole race? And what was common to all mankind was this: the trumpet is the instrument of war, sounding both when commanding the charge and the retreat. ... There is also another kind of war, ordained of God, when nature is at variance with itself, its different parts attacking one another. (191) And by both these kinds of war the things on earth are injured. They are injured by the enemies, by the cutting down of trees, and by conflagrations; and also by natural injuries, such as droughts, heavy rains, lightning from heaven, snow and cold; the usual harmony of the seasons of the year being transformed into a want of all concord. (192) On this account it is that the law has given this festival the name of a warlike instrument, in order to show the proper gratitude to God as the giver of peace, who has abolished all seditions in cities, and in all parts of the universe, and has produced plenty and prosperity, not allowing a single spark that could tend to the destruction of the crops to be kindled into flame.