לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַשָּׁוְא"
| א. שאלה כללית |
אברבנאל, מקשה:
אם היה איסור השבועה לשווא ולשקר בעצם וראשונה לעד שקר, היה ראוי שיזהיר על עדות השקר ועל השבועה לשווא כאחד, כיוון ששניהם משתתפים בחטא, וכמו שאמר בפרשת משפטים (כ"ג א') "לא תשא שמע שווא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס", ולא עשה כאן הכתוב ככה, כי בדיבורים החמישה הראשונים שהיו בלוח אחד, הזהיר על השבועה, ובחמישה דיבורים אחרונים שהיו בלוח האחר הזהיר על עד שקר.
אם היה איסור השבועה לשווא ולשקר בעצם וראשונה לעד שקר, היה ראוי שיזהיר על עדות השקר ועל השבועה לשווא כאחד, כיוון ששניהם משתתפים בחטא, וכמו שאמר בפרשת משפטים (כ"ג א') "לא תשא שמע שווא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס", ולא עשה כאן הכתוב ככה, כי בדיבורים החמישה הראשונים שהיו בלוח אחד, הזהיר על השבועה, ובחמישה דיבורים אחרונים שהיו בלוח האחר הזהיר על עד שקר.
*
נסה לענות לקושייתו!
| ב. בטעם איסור שבועת שווא |
ד"ה לא תשא: מאחר שלא ראית שום תמונה, אין יכולת להישבע רק בשמו. ואף על פי כן לא תשא לשווא, כי לא ינקה... אבל הגוזל והחומס יכול לנקות את עצמו, זה ניתן להשבון, וזה לא ניתן להשבון.
לא תשא את שם, “do not utter the sacred name, etc.” Seeing that you have not ever seen a visual image of G-d, you can obviously not utter an oath by invoking someone else as a deity. Even so, you must not even swear an oath in His name unless there is an absolute necessity to do so, as G-d does not allow His sacred name to be used for profane reasons, or for secular purposes. This is one sin which will not be subject to being wiped out even by repentance, i.e. כי לא ינקה, “He will not consider such a person as being free from guilt.”
ד"ה לשווא: לחינם, כתרגומו, אל תרגיל עצמך לישא את שמו בחינם אפילו באמת, שמתוך הרגילות תבוא לשא את שמו לשקר, ואז לא תינקה, כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשווא ולשקר.
לשוא, “in vain.” Do not make a habit of prefacing any parts of your speech by invoking the name of G-d (unless as a pseudonym), even if what you say is the truth. The very habit of uttering G-d’s name on too many occasions will lead you to do so when it is a blasphemy, or an outright lie. If that were to happen it would result in an unforgivable sin, i.e. כי לא ינקה.
ספר החינוך, מצווה ל"ב:
שלא נשבע לבטלה... משורשי מצווה זו לדעת בני אדם ולקבוע בנפשותיהם ולחזק האמונה בלבותם כי הא-ל ברוך הוא אשר בשמים ממעל וקיים לעד, אין קיום כקיומו, וראוי ומחויב עלינו בזכרנו שמו הגדול על מעשינו ועל דיבורינו לזכרו באימה וביראה וברתת ובזיע, לא כמהתלים ומדברים בדבר קל, כמו הדברים ההווים ונפסדים ואינם נשארים בקיומם, כמונו אנחנו בני אדם ושאר דברי העולם השפל, על כן ראוי לקבוע העניין הזה בלבנו, ולהיות יראתו על פנינו לחיותינו ולזכותנו, חייבנו במצווה הזאת לבל נזכיר שמו הקדוש לבטלה...
שלא נשבע לבטלה... משורשי מצווה זו לדעת בני אדם ולקבוע בנפשותיהם ולחזק האמונה בלבותם כי הא-ל ברוך הוא אשר בשמים ממעל וקיים לעד, אין קיום כקיומו, וראוי ומחויב עלינו בזכרנו שמו הגדול על מעשינו ועל דיבורינו לזכרו באימה וביראה וברתת ובזיע, לא כמהתלים ומדברים בדבר קל, כמו הדברים ההווים ונפסדים ואינם נשארים בקיומם, כמונו אנחנו בני אדם ושאר דברי העולם השפל, על כן ראוי לקבוע העניין הזה בלבנו, ולהיות יראתו על פנינו לחיותינו ולזכותנו, חייבנו במצווה הזאת לבל נזכיר שמו הקדוש לבטלה...
ד"ה לא תשא: ... והנה זאת האזהרה היא נמשכת לאזהרת עבודה זרה, לפי שיש בעניינה מיעוט האמונה בשם יתעלה... וזה מבואר בשבועה שתהייה לשקר, כי השבועה בדבר מורה על היקש בין שני העניינים מן האמתיות והקיום, רוצה לומר שזה העניין הוא אמת כמו שזה יתקיים. (ולזה תהייה השבועה אצל האנשים בשמים להעיד, כי כמו שהשמים קיימים, כן יתקיים זה המאמר. או: כמו שהשמים הםה אמתי המציאות – כן זה).
ולפי שהאמתות והקיום הוא נאמר בשם יתעלה מקודם, ושאר הנמצאות באחור, לפי שהאמיתות והקיום להם מזולתם, שהוא השם יתעלה, ובשם יתעלה הוא מעצמותו, על כן ציותה התורה להישבע בשמו יתעלה בזה האופן, כאמרו (דברים ו' י"ג) "ובשמו תישבע", ומנעה ההישבע בשם זולתו.
ולזה הייתה השבועה בשמו לאמת נמשכת אל ההאמנה בו יתעלה, וההיפך בהישבע בשמו לשקר, כי זה יורה על שהנשבע יאמין שאין אמתות לשם יתעלה ולא קיום, ולזה הקיש (=הנשבע לשקר) זה המאמר הכוזב למציאות ה' יתעלה. ולזה היה חטא שבועת שקר קרוב למדרגת חטא עבודה זרה.
והנה מי שיישבע בשמו לחינם יורה שהוא מאמין, שאין בה' יתברך תועלת וצורך לנמצאות, ולזה יישבע בו לאמת שאין צורך בהאמנתו, והנה זאת האמונה היא יותר מגונה מאמונת מי שישתף לשם יתעלה אלוה אחר בהנהגת המציאות.
והנה תעמוד על אמתת זה ההיקש ממה שיישבע בו האדם בחיי נפשו או בחיי בנו או בחיי אביו, שלא יקל בקיום הדבר ההוא, מפני מה שהקיש בין קיום הדבר ההוא ובין החיים ההם.
1. מה ההבדל בין שלושתם בטעם איסור שבועת שוא?
2. לשם מה מזכיר הרלב"ג בתחילת דבריו את האנשים הנשבעים בשמים, ובסוף דבריו - את האנשים הנשבעים בחיי בנם או אביהם, ולמה לא הזכירם ביחד?
**
3. הסבר את המילים בדברי הרלב"ג המסומנות בקו.
4. לשם מה מביא הרלב"ג כאן את הפסוק מדברים ו' י"ג, ובמה שונה פירושו מפירוש רש"י, שם:
אם יש בך כל המצוות הללו, שאתה ירא את שמו ועובד אותו, אז בשמו תישבע, שמתוך שאתה ירא את שמו תהא זהיר בשבועתך, ואם לאו – לא תשבע.
אם יש בך כל המצוות הללו, שאתה ירא את שמו ועובד אותו, אז בשמו תישבע, שמתוך שאתה ירא את שמו תהא זהיר בשבועתך, ואם לאו – לא תשבע.
*
5. במה גרוע הנשבע לשוא שבועת אמת מן המשתף לשם אלוה אחר?
| ג. שאלות כלליות |
והנה טעם לזכור השם פירושו: כאשר הוא, השם, אמת, כן יהיה דברו אמת. והנה אם לא יקיים דברו, כאילו מכחיש את השם. ומנהג אנשי מצרים עד היום, אם יישבע אדם בראש המלך ולא יקיים את דברו, הוא בן מוות. ואילו נתן כופר משקלו זהב – לא יחיה, בעבור כי הוא בוזה את המלך בפרהסיא. אם כן למלך בשר ודם, כמה אלף אלפי פעמים חייב אדם להישמר שלא תכשילהו לשונו, לתת את פיו לחטיא את בשרו לזוכרו לשוא.
והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל על דבר פילגש בגבעה, מצאנו שנהרגו העוברים על השבועה וכן אנשי יבש גלעד, אנשים, נשים וטף... וגם ראינו שביקש שאול להרוג את יונתן בנו, והוא לא שמע את השבועה (שמואל א' י"ד כ"ז). וראינו שהביא השם רעב לארץ בעבור שאול וביתו, שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים (יהושע ט'), וכאשר נהרגו בית הדמים אז "ויעתר ה' לארץ" (שמואל ב' כ"א י"ד).
והכלל: לא מצאנו בעשרת הדברות שכר טוב רק בכיבוד אב ואם, ולא עונש מפורש רק בעבודה זרה ובנשיאות השם לשווא. ורבים חושבים כי הנושא השם לשוא לא עבר עבירה גדולה – ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאווין הבאים אחריו, כי הרוצח והנואף שהם עבירות קשות, לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף, כי יפחד, ואשר הרגיל עצמו להישבע לשוא, יישבע ביום אחד שבועות אין מספר, וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת שלא ידע שנשבע. ואם אתה תוכיחנו – "למה נשבעת עתה"? אז ישבע שלא נשבע מרוב רגילותו בה, כי לפני כל דיבור שידברו יקדימו שבועה, והוא להם לשון צחות.
ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה, לבדה תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו. ואני אראה שגעונם – כי הרוצח אם רצח אויבו, מילא תאותו בנקמתו, גם הנואף כן לפי שעתו, והגונב מצא הנאות לצרכו, ועד שקר להתרצות או להתנקם, והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה, והוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו.
הנה הנשבע לשקר לא יירא מדיני אדם, כי יאמינו בדבריו, ועל המעט יקרה שתתגלה שקרותו, על כן אמר, שאף אם ינוקה מדיני אדם, לא ינוקה מדיני שמים.
1. בנימוקים שונים רוצה ראב"ע לנמק את חומרת העבירה הזו על יתר העבירות – מה הם נימוקיו?
2. מה ההבדל בין ראב"ע לבין שד"ל בתשובתם לשאלה: מדוע נאמר עונש בדברה זו?
*
3. השווה את פסוקנו לשמות כ"ג ז' ורש"י ד"ה כי לא אצדיק רשע. במה יש בפסוק ההוא סיוע לדברי שד"ל?
| ד. נשיאת שם |
כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא.
This baraita is apparently self-contradictory. On the one hand, you said that one who recites havdala in the Amida prayer is more praiseworthy than one who recites havdala over the cup of wine, indicating that reciting havdala in the Amida prayer alone is sufficient. And then it is taught: If one recited havdala in this, the Amida prayer, and that, over the cup of wine, may blessings rest upon his head. And since he fulfilled his obligation to recite havdala with one, he is exempt, and the additional recitation of havdala over the cup of wine is an unnecessary blessing. And Rav, and some say Reish Lakish, and still others say Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both said: Anyone who recites an unnecessary blessing violates the biblical prohibition: “Do not take the name of the Lord your God in vain” (Exodus 20:7).
פסיקתא רבתי כ"ב אמר רב זעירא:
אם בשבועת שוא הכתוב מדבר, הרי אמר "לא תישבעו בשמי לשקר" (ויקרא י"ט) – מה תלמוד לומר: "לא תשא את שם ה' אלוהיך לשוא"? – שלא תקבל עליך שררה, ואין אתה ראוי לשררה.
אם בשבועת שוא הכתוב מדבר, הרי אמר "לא תישבעו בשמי לשקר" (ויקרא י"ט) – מה תלמוד לומר: "לא תשא את שם ה' אלוהיך לשוא"? – שלא תקבל עליך שררה, ואין אתה ראוי לשררה.
... עוד ירמוז שלא יהיה נושא עליו שם ה' שהוא אלוהיו ואומר לכל, שהוא איש יהודי ועובד ה' – והכתוב אומר שם ה' : שהוא אלוקיך – לומר שהוא מעבדיו – ולא כן הוא, ובכלל אזהרה זו שלא יראה עצמו צדיק יותר ממה שהוא.
There is also an allusion here that a Jew should not bandy about the name of G'd giving the impression to all and sundry that he is a true servant of the Lord whereas in reality in his heart he does not serve the Lord. This is why the Torah chose the expression לשוא, i.e. creating a false impression. It is a warning not to pretend to be G'd-fearing. G'd will not allow such people to go unpunished.
1. כיצד מפרש כל אחד מהנ"ל את המילים "תשא את שם"? (שים לב בייחוד לדברי הפסיקתא – כיצד מפרש הוא את לשון פסוקנו).
2. איזה מן הפירושים הנ"ל נראה לך הקרוב ביותר לפשוטו של מקרא?