| א. שאלה כללית |
השווה בין דברי הרמב"ן לדברי המהר"ל:
ד"ה והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני: ...ועל דרך הפשט (פסוק ב') "קדש לי כל בכור" – כל הנמצאים בישראל היום, כי בעבור שפדאם ממוות בהכותו בארץ מצרים, ציוה שיהיו קדושים לו לעבוד את עבודת ה' לכל אשר יצווה בהם. לא ציוה להם עתה פדיון, עד שהחליפם בלוויים, וציוה בפדיון העודפים (במדבר ג' מ"ו). אבל המצווה בנולדים לא נהגה במדבר, וציוה כי כאשר יבואו לארץ, תנהג באדם ובבהמה ובפטר חמור, וציוה בפדיונם לדורות.
מהר"ל מפראג, גבורות ה' פרק ל"א:
והזכיר "קדש לי כל בכור פטר רחם" ולא זכר המכה (=מכת הבכורות). ובפרשה שאחריה, היא פרשת "והיה כי יביאך..." (י"א ט"ז) אמר "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור... על כן אני זובח..." כי נראה כי אלו שתי הפרשיות, פרשת "קדש" ופרשת "והיה כי יביאך" - פרשת "קדש" על הבכורים, שיהיו במעלה יתירה ויהיה להם מעלת קדושה, והשנייה לפדות בכורי אדם ולזבוח בכורי בהמה טהורה ולערוף בכור בהמה טמאה, ולפיכך פרשה שנייה לא כתוב בה לשון קדושה, רק לשון "והעברת כל פטר רחם לה'", ולשון "העברה" - כלומר הבדלה והפרשה, שבסוף תפדה אותם כדמסיים קרא. נמצא כי הקדוש מורה על הצלת בכורי ישראל, והזביחה והפדיון מורה על הריגת בכורי מצרים. לכך ציוה בפרשה שנייה לפדות בכור אדם ולזבוח בכורי בהמה, כי הזביחה מורה על הריגה, והפדיון הוא גם כן פדיון נפש, ומורה זה על הריגת בכורי מצרים. כי אלו שתי פרשיות הכתובות זו אחר זו מורים על שהוא יתברך הציל בכורי ישראל והרג בכורי מצרים. וכל פרשה בחינה בפני עצמה: בפרשה ראשונה לא נזכר רק (=אלא) הקדושה של הבכור. ואין זה מורה רק (=אלא) שהבכור הוא לחלקו יתברך, במה שהציל אותם. והפרשה השנייה על הריגת בכורי מצרים. ובפרשה הראשונה נזכר איסור אכילת חמץ, ושיאכל מצה ושיזכרו יום צאתם, ואין זה בפרשה השנייה, כי עיקר הגאולה במה שישראל הם לה', וזה נראה במה שהציל ישראל ועל זה בא קידוש הבכורות. ואין עיקר הגאולה במה שהרג הבכורים של מצרים, לכך בפרשה זו (הראשונה) ציוה שיזכור היציאה ואכילת מצה ואיסור אכילת חמץ, שזה הכל תלה ביציאה ולא בפרשה השנייה כלל.
והזכיר "קדש לי כל בכור פטר רחם" ולא זכר המכה (=מכת הבכורות). ובפרשה שאחריה, היא פרשת "והיה כי יביאך..." (י"א ט"ז) אמר "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור... על כן אני זובח..." כי נראה כי אלו שתי הפרשיות, פרשת "קדש" ופרשת "והיה כי יביאך" - פרשת "קדש" על הבכורים, שיהיו במעלה יתירה ויהיה להם מעלת קדושה, והשנייה לפדות בכורי אדם ולזבוח בכורי בהמה טהורה ולערוף בכור בהמה טמאה, ולפיכך פרשה שנייה לא כתוב בה לשון קדושה, רק לשון "והעברת כל פטר רחם לה'", ולשון "העברה" - כלומר הבדלה והפרשה, שבסוף תפדה אותם כדמסיים קרא. נמצא כי הקדוש מורה על הצלת בכורי ישראל, והזביחה והפדיון מורה על הריגת בכורי מצרים. לכך ציוה בפרשה שנייה לפדות בכור אדם ולזבוח בכורי בהמה, כי הזביחה מורה על הריגה, והפדיון הוא גם כן פדיון נפש, ומורה זה על הריגת בכורי מצרים. כי אלו שתי פרשיות הכתובות זו אחר זו מורים על שהוא יתברך הציל בכורי ישראל והרג בכורי מצרים. וכל פרשה בחינה בפני עצמה: בפרשה ראשונה לא נזכר רק (=אלא) הקדושה של הבכור. ואין זה מורה רק (=אלא) שהבכור הוא לחלקו יתברך, במה שהציל אותם. והפרשה השנייה על הריגת בכורי מצרים. ובפרשה הראשונה נזכר איסור אכילת חמץ, ושיאכל מצה ושיזכרו יום צאתם, ואין זה בפרשה השנייה, כי עיקר הגאולה במה שישראל הם לה', וזה נראה במה שהציל ישראל ועל זה בא קידוש הבכורות. ואין עיקר הגאולה במה שהרג הבכורים של מצרים, לכך בפרשה זו (הראשונה) ציוה שיזכור היציאה ואכילת מצה ואיסור אכילת חמץ, שזה הכל תלה ביציאה ולא בפרשה השנייה כלל.
1. מה היא השאלה על פרקנו (י"ג א'-ט"ז) המתורצת על ידי דברי כל אחד מהם?
2. מה ההבדל בין שתי תשובותיהם?
3. למה באה מצוות פדיון העודפים רק בפרשת במדבר ולא כאן?
| ב. לקדש הבכורות |
"קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא"
’Sanctify unto Me all the first-born, whatsoever opens the womb among the children of Israel, both of man and of beast, it is Mine.’
ספר החינוך, מצווה ט' (פרשת בא):
לקדש הבכורות, כלומר: שיהיו כל הוולדות הנולדים בראשונה, כלומר יוצא ראשון מרחם הנקבה בין באדם בין בבהמה – הזכרים – קודש לה', שנאמר (י"ג ב') "קדש לי כל בכור..." ודווקא בהמה, היינו שור וכבש ועז, אבל לא חיה, ומכל בהמה טמאה חמור לבד במצווה זו. ועניין המצווה בבהמה טהורה כן, שמצווה על הבעלים להקדישו ולומר: "הרי זה קודש". וחייבים לתת אותו בכור לכהנים, ויקריבו חלבו ודמו על המזבח... ובכור אדם ופטר חמור נְפָרֵשׁ עניינם במצוות הפדיה שבכל אחד בע"ה, והם בסדר זה (=פדיון החמור) ובסדר קרח (=פדיון בכור אדם). משורשי מצווה זו, שרצה ה' לזכותנו לעשות מצווה בראשית פריו, למען דעת כי הכל שלו, ואין לו לאדם דבר בעולם, רק מה שיחלק לו השם בחסדיו, ויבין זה בראותו, כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחים בעולמו, והגיע לזמן שעשה פרי, וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו לקדוש ברוך הוא ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו. ועוד: לזכור הנס הגדול שעשה לנו השם בבכורי מצרים שהרגם והצילנו מידם.
לקדש הבכורות, כלומר: שיהיו כל הוולדות הנולדים בראשונה, כלומר יוצא ראשון מרחם הנקבה בין באדם בין בבהמה – הזכרים – קודש לה', שנאמר (י"ג ב') "קדש לי כל בכור..." ודווקא בהמה, היינו שור וכבש ועז, אבל לא חיה, ומכל בהמה טמאה חמור לבד במצווה זו. ועניין המצווה בבהמה טהורה כן, שמצווה על הבעלים להקדישו ולומר: "הרי זה קודש". וחייבים לתת אותו בכור לכהנים, ויקריבו חלבו ודמו על המזבח... ובכור אדם ופטר חמור נְפָרֵשׁ עניינם במצוות הפדיה שבכל אחד בע"ה, והם בסדר זה (=פדיון החמור) ובסדר קרח (=פדיון בכור אדם). משורשי מצווה זו, שרצה ה' לזכותנו לעשות מצווה בראשית פריו, למען דעת כי הכל שלו, ואין לו לאדם דבר בעולם, רק מה שיחלק לו השם בחסדיו, ויבין זה בראותו, כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחים בעולמו, והגיע לזמן שעשה פרי, וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו לקדוש ברוך הוא ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו. ועוד: לזכור הנס הגדול שעשה לנו השם בבכורי מצרים שהרגם והצילנו מידם.
1. הסבר, למה לא יפרש מצוות פדיון הבכור באדם בפרשתנו אלא יפרשה בפרשת קרח?
2. מה הביאו לחשוב שעיקר טעמה של המצווה זו היא כפי מה שכתב, ולא כפי דעת רוב הפרשנים "לזכור הנס הגדול" וכו', שהביאו רק כטעם נוסף?
| ג. "לי הוא" - שאלות ברש"י |
"קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם
בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא"
’Sanctify unto Me all the first-born, whatsoever opens the womb among the children of Israel, both of man and of beast, it is Mine.’
ד"ה לי הוא: לעצמי קניתיו על ידי שהכיתי בכורי מצרים.
לי הוא IT IS MINE — I have acquired him for Myself through My having smitten the first born of the Egyptians.
**
מה קשה לו?
| ד. "בעבור זה..." |
"בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"
And thou shalt tell thy son in that day, saying: It is because of that which the LORD did for me when I came forth out of Egypt.
בעבור שאקיים מצוותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו.
בעבור זה FOR THE SAKE OF THIS — for the sake that I should carry out His commands, such as this Passover offering, this unleavened bread and this bitter herb (cf. Mekhilta d'Rabbi Yishmael 13:8:1).
אמר ר' מורינוס: פירוש "בעבור זה" היה ראוי להיותו הפוך: זה בעבור שעשה ה' לי. והביא רבים כמוהו לדעתו. ולפי דעתי אין אחד מהם נכון, כי איך נהפוך דברי אלוקים חיים? וטעם הפסוק ה פ ך מחשבתו, כי אין אנו אוכלים מצות בעבור זה. רק (=אלא) פירוש "בעבור זה" בעבור זאת העבודה, שהיא אכילת מצה ולא ייאכל חמץ, שהוא תחילת המצוות שציוה לנו ה', עשה לנו ה' אותות עד שהוציאנו ממצרים.
והטעם: לא הוציאנו ממצרים רק לעבדו (=אלא לעבדו), ככתוב (שמות ג' י"ב): "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה".
Because of this Hashem did this for me. This should be understood: “For the sake of this service—i.e. the eating of the matzoh and the refraining from leaven bread, which were the first commandments that B’nei Yisrael received—Hashem performed for us miracles and took us out of Egypt.” In other words, Hashem only took B’nei Yisrael out of Egypt in order that they should serve Him, in keeping with the verse, “When you bring the people out of Egypt—you will serve Elohim on this mountain” (Shemos 3:12).
1. למי מוסבת מילת "זה" לדעת שלושת הפרשנים הנ"ל?
2. האם מסכימים ר' מורינוס או ראב"ע עם פירוש של רש"י?
*
3. לשם מה הוסיף רש"י בפירושו מילת "כגון", ולא אמר בעבור שאקיים מצוות פסח מצה ומרור?
**
4. לשם מה הוסיף ראב"ע את המילים "שהיא תחילת המצוות שציוה לנו ה'?
5. מהו ההבדל העקרוני שבין ראב"ע ור' מורינוס בתפישתם את תפקיד המצוות בכלל?
*
6. מי משניהם יכול להסתמך על הפסוק מירמיהו ל"ג כ"ב?
| ה. שאלות בדברי שד"ל |
"וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכָל פֶּטֶר
שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה'"
that thou shalt set apart unto the LORD all that openeth the womb; every firstling that is a male, which thou hast coming of a beast, shall be the LORD’s.
"וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ
וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה"
And every firstling of an ass thou shalt redeem with a lamb; and if thou wilt not redeem it, then thou shalt break its neck; and all the first-born of man among thy sons shalt thou redeem.
ד"ה וכל פטר: כאן פורט מה שאמר תחילה דרך כלל "והעברת כל פטר רחם לה'", כלומר: כל פטר שגר בהמה הזכרים תעביר לה', וכל פטר חמור תפדה בשה, וכל בכור אדם תפדה.
1. האם מסכים שד"ל עם אחת משתי הדעות שהובאו בשאלה א'?
*
2. היכן מציינו בתורה סדר כתובים מעין זה, שעל פיו מפרש שד"ל את היחס בין שתי הפרשיות (א'-ד', י"א-י"ז).
| ו. "...כל..." |
"עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים"
and it came to pass, when Pharaoh would hardly let us go that the LORD slew all the firstborn in the land of Egypt, both the first-born of man, and the first-born of beast; therefore I sacrifice to the LORD all that openeth the womb, being males; but all the first-born of my sons I redeem.
ר' יוסף אבן כספי:
כבר הודעתיך הוראת מילת "כל" בעברי, ומבואר כי לא יזבח לה' רק פטר בהמה טהורה.
כבר הודעתיך הוראת מילת "כל" בעברי, ומבואר כי לא יזבח לה' רק פטר בהמה טהורה.
1. מה הקושי שרצה ליישב?
2. מהו פירוש המילה "כל" בעברי – לפי פירוש זה?
3. היכן מציינו בספר שמות (בשלוש הפרשיות הראשונות) "כל" בהוראה זו?