| א. מדברי המדרש |
"וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ...
וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר"
Now Moses was keeping the flock of Jethro his father-in-law, the priest of Midian; and he led the flock to the farthest end of the wilderness, and came to the mountain of God, unto Horeb.
מדברי המדרש:
(תהלים י"א) "ה' צדיק יבחן", ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן: בדק לדוד בצאן, ומצאהו רועה יפה, שנאמר (תהלים ע"ח) "ויקחהו ממכלאות צאן" – מהו "ממכלאות"? כמו (בראשית ה') "וייכלא הגשם". היה מונע הגדולים מפני הקטנים והיה מוציא הקטנים לרעות, כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים, שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקדוש ברוך הוא: "מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו, יבוא וירעה בעמי". הדא הוא דכתיב (תהלים ע"ח) "מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו". ואף משה לא בחנו ה' אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רבנו ע"ה רועה צאנו של יתרו חותנו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו, עד שהגיע לחסית (=על פי ה'ערוך': מין ירק הגדל על מים), נזדמנה לו בריכה של מים, ועמד הגדי לשתות. כיוון שהגיע משה אצלו אמר: "אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה!" הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: "יש לך רחמים לנהוג צאן של בשר ודם כך, חייך, אתה תרעה צאני ישראל". הוי – "ומשה היה רועה".
... Our teachers have said: Once, while Moses our Teacher was tending [his father-in-law] Yitro’s sheep, one of the sheep ran away. Moses ran after it until it reached a small, shaded place. There, the lamb came across a pool and began to drink. As Moses approached the lamb, he said, “I did not know you ran away because you were thirsty. You are so exhausted!” He then put the lamb on his shoulders and carried him back. The Holy One said, “Since you tend the sheep of human beings with such overwhelming love - by your life, I swear you shall be the shepherd of My sheep, Israel.”
שמות רבה פרשה ג' (ג'):
"ומשה היה רועה", הדא הוא דכתיב (משלי ל') "כל אמרת אלוה צרופה" – אין הקדוש ברוך הוא נותן גדולה לאדם עד שבודקו בדבר קטן, ואחר כך מעלהו לגדולה: הרי לך שני גדולי עולם שבדקן הקדוש ברוך הוא בדבר קטן, ונמצאו נאמנים, והעלן לגדולה: בדק לדוד בצאן, ולא נהגם אלא במדבר להרחיקם מן הגזל. וכן אליאב אומר לדוד: (שמואל א' י"ז) "ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר?!" מלמד שהיה דוד מקיים המשנה: "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל". אמר לו הקדוש ברוך הוא: "נמצא אתה נאמן בצאן, בוא ורעה צאני!" שנאמר (תהלים ע"ח) "מאחר עלות הביאו". וכן במשה הוא אומר: (שמות ג' א') "וינהג את הצאן אחר המדבר" – שהוציאו מן הגזל. ולקחו הקב"ה לרעות את ישראל, שנאמר (תהלים ע"ז כ"א) "נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן".
"ומשה היה רועה", הדא הוא דכתיב (משלי ל') "כל אמרת אלוה צרופה" – אין הקדוש ברוך הוא נותן גדולה לאדם עד שבודקו בדבר קטן, ואחר כך מעלהו לגדולה: הרי לך שני גדולי עולם שבדקן הקדוש ברוך הוא בדבר קטן, ונמצאו נאמנים, והעלן לגדולה: בדק לדוד בצאן, ולא נהגם אלא במדבר להרחיקם מן הגזל. וכן אליאב אומר לדוד: (שמואל א' י"ז) "ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר?!" מלמד שהיה דוד מקיים המשנה: "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל". אמר לו הקדוש ברוך הוא: "נמצא אתה נאמן בצאן, בוא ורעה צאני!" שנאמר (תהלים ע"ח) "מאחר עלות הביאו". וכן במשה הוא אומר: (שמות ג' א') "וינהג את הצאן אחר המדבר" – שהוציאו מן הגזל. ולקחו הקב"ה לרעות את ישראל, שנאמר (תהלים ע"ז כ"א) "נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן".
1. הסבר מהו המשותף לשני המדרשים, ומה השוני שבין שניהם?
2. למה הביא בעל המדרש השני ראייתו בסוף דבריו (=לעובדה שלקחוֹ ה' לרעות את ישראל) מתהלים פרק ע"ז, וכי לא יכול היה להביא ראיה לכך שהוטל על משה לרעות את ישראל מספר שמות?
**
3. התוכל להסביר מה ראה בעל המדרש השני לפתוח בפסוק ממשלי ל' ה'? כיצד הוא מפרש פסוק זה, ומה הקשר בינו לבין כל הנאמר במדרש הזה?
| ב. שאלות כלליות |
"וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר"
Now Moses was keeping the flock of Jethro his father-in-law, the priest of Midian; and he led the flock to the farthest end of the wilderness, and came to the mountain of God, unto Horeb.
ד"ה אחר המדבר: להתרחק מן הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים.
אחר המדבר [HE LED THE SHEEP] BEHIND THE DESERT — in order to keep them away from private property (גֶזֵל i. e. things which can be appropriated only as the result of “robbery”) — that they should not graze in other people’s fields (Exodus Rabbah 2:3).
ד"ה ויבוא אל הר האלוהים חורבה: הוא לבדו, להתבודד ולהתפלל...
ויבא אל הר האלוקים חורבה. Moses, all by himself; he wanted to pray and meditate there in complete isolation and concentration. The phrase is similar to Numbers 13,22 ויבא עד חברון, where we find that one of the spies, Calev, reportedly, came to Chevron. [the sudden singular ויבא instead of ויבואו, there prompted the sages to say that Calev went to pray at the graves of the patriarchs. Ed.]
1. הסבר מה פירושה של מילת "אחר" בפסוק זה וכן מילת "מדבר".
*
2. כיצד מבאר כל אחד מן הנ"ל את התנהגותו של משה כאן לפני ההתגלות? (שים לב: כל אחד משני המפרשים רואה את התנהגותו זו כזכות שבה זכה להתגלות שכינה).
3. היכן מצינו ברש"י, שצדקת האבות מתבטאת באותה התנהגות שמייחסה כאן רש"י למשה רבנו?
4. האם ההבדל בין שני פרשנים אלה הוא כהבדל בין שני המדרשים שהובאו בשאלה א?
| ג. מראה הסנה |
רבנו בחיי, על התורה בפירושו "על דרך הפשט":
עניין הפרשה הזאת, כי משה ראה תחילה אש, שהייתה מתלקחת בסנה, ואין הסנה נשרף... והיה סבור שהוא אש של מטה... על כן רצה להתקרב, זהו שאמר "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה", כלומר: אראה הפלא הגדול, אם נשתנה הסנה משאר העצים או נשתנה האש משאר האשות, שאילו היה סבור שהיה האש של מעלה, לא היה מתקרב. ואחר שראה האש נתחזק שכלו בראיית המלאך, וזהו שאמר "וירא מלאך ה' בלבת אש מתוך הסנה" – משמעות הכתוב כי לבוש אש ראה תחילה ואחר כך המלאך מתוך האש. ואחר שנתחזק שכלו בראיית המלאך, ראה במראה הנבואה כבוד השכינה, וזהו שאמר "וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלוקים". ומפני שעתה הייתה תחילת נבואת משה, רצה הקדוש ברוך הוא לחנכו מעט מעט ולהעלותו ממדרגה למדרגה, עד שיתחזק שכלו. משל למה הדבר דומה? לאדם היושב בבית אפל זמן מרובה, אם יצא פתאום ויסתכל לעין השמש יחשכו רואותיו, ועל כן צריך שיסתכל באור מעט מעט, עד שיהיה רגיל בכך, וכשם שיקרה זה באור השמש, הוא הדין והוא הטעם עצמו באור השכל, כי הדברים השכליים בדמיון הדברים הטבעיים, כי יקרה לשכל כמקרה החושים, וכוחות הנפש הלוא הם קשורים עם כוחות הגוף. וכן מצינו בישראל, שחינכן הקדוש ברוך הוא בנתינת התורה מעט מעט - תחילה נצטוו במרה מעט מצוות, ואחר כך עשרה הדיברות בסיני, ואחר כך תשלום התורה במואב. לכן מצינו בעניין השגתו יתברך, שיצטרך אדם לתוך שכלו מעט, ובזה תהייה השגתו עולה ומתרחבת והולכת כעניין אור השחר, שמתחיל לזרוח מעט אור ואחר כך הולך ומרחיב. וזהו לשון הנביא (הושע ו' ד') "ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו" – לימדנו הכתוב, כי יש אנשים שאינם יודעים לרדוף ומבקשים להשיג הידיעה בבת אחת, ולזה אמר: "ונדעה נרדפה לדעת" – שנדע תחילה איך נרדוף, וביאר איכות ההרדפה: כשחר, כלומר לא בבת אחת אלא מעט מעט "כשחר נכון מוצאו".
עניין הפרשה הזאת, כי משה ראה תחילה אש, שהייתה מתלקחת בסנה, ואין הסנה נשרף... והיה סבור שהוא אש של מטה... על כן רצה להתקרב, זהו שאמר "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה", כלומר: אראה הפלא הגדול, אם נשתנה הסנה משאר העצים או נשתנה האש משאר האשות, שאילו היה סבור שהיה האש של מעלה, לא היה מתקרב. ואחר שראה האש נתחזק שכלו בראיית המלאך, וזהו שאמר "וירא מלאך ה' בלבת אש מתוך הסנה" – משמעות הכתוב כי לבוש אש ראה תחילה ואחר כך המלאך מתוך האש. ואחר שנתחזק שכלו בראיית המלאך, ראה במראה הנבואה כבוד השכינה, וזהו שאמר "וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלוקים". ומפני שעתה הייתה תחילת נבואת משה, רצה הקדוש ברוך הוא לחנכו מעט מעט ולהעלותו ממדרגה למדרגה, עד שיתחזק שכלו. משל למה הדבר דומה? לאדם היושב בבית אפל זמן מרובה, אם יצא פתאום ויסתכל לעין השמש יחשכו רואותיו, ועל כן צריך שיסתכל באור מעט מעט, עד שיהיה רגיל בכך, וכשם שיקרה זה באור השמש, הוא הדין והוא הטעם עצמו באור השכל, כי הדברים השכליים בדמיון הדברים הטבעיים, כי יקרה לשכל כמקרה החושים, וכוחות הנפש הלוא הם קשורים עם כוחות הגוף. וכן מצינו בישראל, שחינכן הקדוש ברוך הוא בנתינת התורה מעט מעט - תחילה נצטוו במרה מעט מצוות, ואחר כך עשרה הדיברות בסיני, ואחר כך תשלום התורה במואב. לכן מצינו בעניין השגתו יתברך, שיצטרך אדם לתוך שכלו מעט, ובזה תהייה השגתו עולה ומתרחבת והולכת כעניין אור השחר, שמתחיל לזרוח מעט אור ואחר כך הולך ומרחיב. וזהו לשון הנביא (הושע ו' ד') "ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו" – לימדנו הכתוב, כי יש אנשים שאינם יודעים לרדוף ומבקשים להשיג הידיעה בבת אחת, ולזה אמר: "ונדעה נרדפה לדעת" – שנדע תחילה איך נרדוף, וביאר איכות ההרדפה: כשחר, כלומר לא בבת אחת אלא מעט מעט "כשחר נכון מוצאו".
מהי הפליאה במראה הסנה שרצה לפרש בפירוש זה?
| ד. השוואת מפרשים |
פסוק ג'
"אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה"
"אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה"
ד"ה את המראה הגדול: ... ואמר יפת (פרשן קראי): טעם זה האות, כי האויב נמשל לאש וישראל לסנה, על כן לא יבער.
ר' יוסף אבן כספי, טירת כסף (ע' 135)
אמנם עניין מראה הסנה לא אאמין דבר, רק מה שאמר יפת, רצוני שהוא חיקוי לעניין ישראל במצרים, כעניין (ירמיהו א') מקל שקד וזולתם. ואין ספק שדמיון משה היה אז תדיר בעניין ההוא, כי כבר ראה טרם בורחוֹ ממצרים עניין אחיו, רצוני כל בית ישראל, וגם התפעל ממנו עד שעשה מה שעשה, רצוני הריגת המצרי. וכל זה מבואר. והנה פירש לו כי זה המשל באומרו: (פסוק ז') "ראֹה ראיתי את עני עמי..."
אמנם עניין מראה הסנה לא אאמין דבר, רק מה שאמר יפת, רצוני שהוא חיקוי לעניין ישראל במצרים, כעניין (ירמיהו א') מקל שקד וזולתם. ואין ספק שדמיון משה היה אז תדיר בעניין ההוא, כי כבר ראה טרם בורחוֹ ממצרים עניין אחיו, רצוני כל בית ישראל, וגם התפעל ממנו עד שעשה מה שעשה, רצוני הריגת המצרי. וכל זה מבואר. והנה פירש לו כי זה המשל באומרו: (פסוק ז') "ראֹה ראיתי את עני עמי..."
מה מוסיף אבן-כספי על פירושו של יפת?
| ה. שאלות ודיוקים ברש"י |
1. שמות ג׳:ב׳
"וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ"
And the angel of the LORD appeared unto him in a flame of fire out of the midst of a bush; and he looked, and, behold, the bush burned with fire, and the bush was not consumed.
ד"ה בלבת אש: בשלהבת אש. ולבו של אש כמו (דברים ד' י"א) "לב השמים", (שמואל ב' י"ח י"ד) "עודנו חי בלב האלה", ואל תתמה על התי"ו (=של "לבת") שיש לנו כיוצא בו (יחזקאל ט"ז ל') "מה אמולה לבתך".
בלבת אש means IN A FLAME OF FIRE, i. e. in the very heart of (לב) the fire. Similarly is לב used of inanimate objects in: (Deuteronomy 4:11) “in the heart of (לב) heaven”; (II Samuel 18:14) “in the midst of (לב) the terebinth”. Do not be puzzled by the ת, although the ordinary word for heart, לב. does not require the suffix ת in the construct form, because we have another example of this form, viz., (Ezekiel 16:30) “how weak is thy heart (לבתך)”.
בעל באר-יצחק סובר שנפלה השמטה בדברי רש"י, ויש לגרוס אחר המילים "בשלהבת אש". "דבר אחר: לבו של אש כמו...", ואולם רוב מפרשי רש"י סוברים שהגרסה הנכונה היא זו שלפנינו בספרים.
הסבר את נימוקיהן של שתי הדעות.
ד"ה ויאמר כי אהיה עמך: השיבו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. שאמרת (פסוק י"א) "מי אנכי כי אלך אל פרעה" – לא שלך היא כי אם משלי "כי אהיה עמך", "וזה" המראה אשר ראית בסנה "לך האות כי אנכי שלחתיך", ותצליח בשליחותי, וכדאי אני להציל, כאשר ראית הסנה עושה שליחותי ואיננו אוכל, כך תלך בשליחותי, ואינך ניזוק.
ויאמר כי אהיה עמך AND HE SAID, BECAUSE I WILL BE WITH THEE — He answered his first question first and his last question last: as regards what thou hast said, “Who am I that I should go unto Pharaoh?” i. e. of what importance am I to speak with kings, I reply, it is not an undertaking of yours, but it is partly mine for “I” will be with thee”, וזה AND THIS — i. e. the sight which thou hast witnessed in the bush, לך האות כי אנכי שלחתיך SHALL BE A SIGN UNTO THEE, BECAUSE (כי) “I” HAVE SENT THEE and “I” am competent to save: just as thou hast seen the bush carrying out the mission I laid upon it and it was not consumed, so go thou too on the mission I entrust to thee and thou shalt suffer no harm. And as regards thy question: What merit have the Israelites that they should go forth from Egypt? — I reply that I have a great purpose in this, My bringing them forth, for they are destined to accept the Torah upon this mountain at the expiration of three months after they leave Egypt (cf. Exodus Rabbah 3:4). Another explanation is: כי אהיה עמך FOR I WILL BE WITH THEE and thou wilt therefore succeed, וזה AND THIS — viz., the fact that thou wilt succeed in thy mission לך האות WILL BE A SIGN UNTO THEE with respect to another promise: for I promise thee that when thou hast brought them forth from Egypt ye will serve Me upon this mountain — i. e. that ye will receive the Torah upon it. This is the merit which is an advocate for Israel. An exactly similar use of the word אות, where something that will happen in the future is to serve as an אות in regard to an event that will transpire in the more distant future we find elsewhere: (Isaiah 27:30.) “And this shall be a sign unto thee — for ye shall eat this year that which groweth of itself etc.” (the passage proceeds to state that after a few years the devastated land will have regained its former fertility) — this, i. e, the fall of Sennacherib promised in the preceding section of that chapter shall be a sign to thee in respect to another promise: for your land is now barren of fruits, but I will bless that which grows of itself and the land shall bring forth fruits in abundance.
מה ראה רש"י לפרש את משמעות הסנה הבוער ואינו אוכל לפסוק י"ב ולא כרוב המפרשים לפסוק ב' "והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל"?