פרשת וישב תשל"א - "וישב יעקב..."
א. שאלה כללית
ר' יצחק עראמה, עקידת יצחק שער כ"ח:
(בראשית ל"ז, ג') "וישראל אהב את יוסף מכל בניו...", (שם, ד') "ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם..." . הכתובים האלה מגלים טפח ועוד בטעם השנאה וסיבת כל המעשה ההוא אשר עשו. וזה כי יעידו שאף על פי שהיה (=יוסף) נוהג עמהם מידה של נערות, וכי יזקין יסור ממנה. אבל כאשר ראו כי אותו אהב אביהם לבדו מכל בניו – שהכוונה לדעתם שאינו אוהב מכולם אלא אותו לבד, כי מ"ם "מכל בניו" כמ"ם של (בראשית י"ד) "ויתן לו מעשר מכל", - הנה עלה על ליבם כי הוא היה העיקר אצלו ולו משפט הבכורה והברכה, כי הוא הבן הבכור לאהובה, ושאחיו כולם אצלו (=אצל יעקב) כבני פילגשים, וכבר חשבו שיקרה להם כמו שקרה לישמעאל ובני קטורה עם יצחק, וכמו שקרה לעשו עם יעקב. וכל הימים אשר הוא חי על האדמה לא יהיה להם חלק באלוקי ישראל, ולא להם יהיה הזרע אשר נאמר עליו ברכת אברהם ויצחק (בראשית י"ז) "להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך". ונתאמתה להם מחשבה זאת, כי ראו כי עד עתה לא זכו בברכה זו כי אם אחד מבני האבות לבד וגזרו, כי זאת היא סיבת האהבה אשר אהבוֹ והכבוד אשר כיבדוֹ במה שעשה לו כתונת פסים וכו'. ועם מה שאמרו ז"ל, שכל מה שלמד (יעקב) משם ועבר מסר לו (=ליוסף).
(ועיין רש"י ג' ד"ה בן זקונים!).
והנה באמת אם היה הדבר כפי אשר חשבוהו, היה שנאתם וקנאתם אותו מצווה או זכות, מחוייבים על זה, והיה להם להתנכל בכל יכולתם עמו ועם אביהם לתת עליהם ברכה, כמו שהשתדל יעקב ורבקה עם עשו ויצחק, כי העניין היה לה אחד... כי הסיבה אחת בעינה כפי מה שחשבוהו.
1. במה שונה תפישתו מן התפישה הרגילה?
2. מה רצה לפרש בעזרת הפסוק בראשית י"ד "מעשר מכל", ונגד איזה פירוש של פסוקנו נאמרו דבריו אלה?
3. במה דומה ענייננו לעניין רבקה ויעקב בבראשית פרק כ"ז?
4. מניין לבעל העקידה שלא על הבאת הדיבה שנאו אותו?
ב. שאלות ודיוקים ברש"י
ד"ה וישב יעקב: אחר שכתב לך יישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה, שלא היו ספונים וחשובים לפרש, היאך נתיישבו וסדר מלחמותיהם, איך הורישו את החורי, פירש לך יישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה, כל גלגולי סיבתם, לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם. וכן בעשרה דורות שמאדם עד נח פלוני הוליד פלוני, וכשבא לנח, האריך בו. וכן בעשרה דורות שמנח עד אברהם - קיצר בהם, וכשהגיע אצל אברהם, האריך בו. משל למרגלית שנפלה בין החול, אדם שמשמש בחול וכוברו בכברה, עד שמוציא את המרגלית ומשמצאה, הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל המרגלית.
וישב יעקב AND JACOB ABODE — After it (Scripture) has described to you the settlements of Esau and his descendants in a brief manner — since they were not distinguished and important enough that it should be related in detail how they settled down and that there should be given an account of their wars and how they drove out the Horites (see Deuteronomy 2:12) — it explains clearly and at length the settlements made by Jacob and his descendants and all the events which brought these about, because these are regarded by the Omnipresent as of sufficient importance to speak of them at length. Thus, too, you will find that in the case of the ten generations from Adam to Noah it states “So-and-so begat so-and-so”, but when it reaches Noah it deals with him at length. Similarly, of the ten generations from Noah to Abraham it gives but a brief account, but when it comes to Abraham it speaks of him more fully. It may be compared to the case of a jewel that falls into the sand: a man searches in the sand, sifts it in a sieve until he finds the jewel. When he has found it he throws away the pebbles and keeps the jewel (Midrash Tanchuma, Vayeshev 1). Another explanation of וישב יעקב AND JACOB ABODE: The camels of a flax dealer once came into a city laden with flax. A blacksmith asked in wonder where all that flax could be stored, and a clever fellow answered him, “A single spark caused by your bellows can burn up all of it.” “So, too, when Jacob saw (heard of) all these chiefs whose names are written above he said wonderingly, “Who can conquer all these?” What is written after the names of these chieftains? — and in this may be found the reply to Jacob’s question: These are the generations of Jacob — Joseph. For it is written (Obadiah 1:18) “And the house of Jacob shall be a fire and the house of Joseph a flame, and the house of Esau, for stubble: one spark issuing from Joseph will burn up all of these (descendants of Esau) (Genesis Rabbah 84:5). The passage beginning “Another explanation” is found in an old Rashi text.
**
א. לדעת בעל גור אריה ובעל לבוש האורה קשה לרש"י, למה בא פסוק זה כאן והיה צריך להקדימו ולהביאו במקום אחר, לפני כן. וצריך רש"י ליישב כאן, למה נכתב אחרי פרק ל"ו. מה היה המקום המתאים להביא את פסוקנו לולא הטעם, המובא ברש"י, שהצריכו לכתוב להביאו כאן?
*
ב. לפי דעת מפרשי רש"י ר' אליהו מזרחי ור' מרדכי יפה (בעל לבוש האורה), יש לפרש את דברי רש"י "אחרי שכתב לך יישובי עשו ותולדותיו" – יישובי עשו ויישובי תולדותיו (ואין זו דעת כל מפרשי רש"י!). הסבר, מה מצריכנו לפרש את דברי רש"י כך? (ועיין דברי רש"י לפסוק הבא!)
**
ג. בעל גור אריה, מקשה על דברי רש"י:
למה הוצרך לומר כפל הלשון "שלא היו ספונים וחשובים לפניו".
התוכל למצוא סיבה לכך?
ד. בעל משכיל לדוד, (ר' דוד פארדו) מעיר לדברי רש"י:
"וכן בעשרה דורות שמאדם עד נח... וכשבא לנח, האריך בו": אין הכוונה לומר במה שהאריך לספר בעניין המבול והנמשך אליו, ואותו סיפור אינו עניין פרטי לנח אלא סיפור כולל על כל העולם..."
הסבר מהי, איפוא, כוונת רש"י באמרו "כשבא לנח, האריך"?
*
ה. בעל "משכיל לדוד", מקשה עוד על לשונו של רש"י:
ולמה שינה רש"י לשונו שבעשרה דורות מאדם עד נח אמר "פלוני הוליד את פלוני", ובעשרה דורות שמנח עד אברהם אמר "קיצר בהם"?
יישב קושייתו בנמקך את השינוי בלשונו של רש"י?
*
ו. בעל משכיל לדוד, מקשה עוד על שונו של רש"י:
ולמה שינה רש"י לשונו לומר "וכשבא לנח האריך בו", ואילו באברהם כתב: "וכשהגיע אצל אברהם האריך בו".
יישב קושייתו!
ז. הסבר במשל המובא ברש"י מי הוא החול ומי המרגלית?
ח. לסוף דברי רש"י "ומשליך הצרורות" מעירים מפרשיו:
ר' אליהו מזרחי:
ומה שאמר "ומשליך הצרורות" - אין בו עניין על הנמשל אלא הוא תשלום המשל בלבד.
לבוש האורה:
... אבל אני אומר, כי ודאי יש לו עניין גדול בנמשל.
איזה משני הפירושים לדברי רש"י נראים לך? (נמק דבריך!)
ד"ה הנני: לשון ענווה וזריזות. נזדרז למצוות אביו, ואף על פי שהיה יודע שאחיו שונאים אותו.
הנני HERE AM I — An expression denoting humility and readiness: he was zealous to perform his father’s bidding, although he was aware that his brothers hated him (Genesis Rabbah 84:13).
השווה לדברי רש"י, פרק כ"ב פסוק א':
ד"ה הנני: כך היא ענייתם של צדיקים, לשון ענווה ולשון זימון.
הנני HERE AM I — Such is the answer of the pious: it is an expression of meekness and readiness (Midrash Tanchuma, Vayera 22).
מקובלנו, שאין רש"י מפרש קושי בפסוק אלא בהזדמנו לו בפעם הראשונה. מה ראה רש"י, שלא הסתפק בפירושו לפרק כ"ב וחזר עליו בשינוי לשון במקומנו?
**
ד"ה ונראה מה יהיו חלומותיו: אמר ר' יצחק: מקרא זה אומר דרשני. רוח הקודש אומרת כן, הם אומרים "ונהרגהו", והכתוב מסיים: "ונראה מה יהיו חלומותיו" – נראה דבר מי יקום או שלכם או שלי, ואי אפשר שיאמרו הם "מה יהיו חלומותיו" – שמכיוון שיהרגוהו בטלו חלומותיו.
**
ונראה מה יהיו חלמתיו AND WE SHALL SEE WHAT WILL BECOME OF HIS DREAMS — R. Isaac said, this verse calls for a homiletic explanation. The Holy Spirit said this latter part of the text. They say “let us slay him”, and Scripture (i.e. the Holy Spirit) breaks in upon their words concluding them by saying, “and we shall see what will become of his dreams”: we shall see whose words will be fulfilled — yours or mine. For it is impossible that they should have said, “and we shall see what will become of his dreams”, for as soon as they would kill him his dreams would be of no effect (Tanchuma Yashan 1:9:13).
הסבר, למה לא פירשוֹ רש"י שהם דברי האחים בלעג, כפי שפירשו הרמב"ן?
ד"ה למען הציל אותו: רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבוא הוא ויעלנו משם, אמר: אני בכור וגדול שבכולן, לא ייתלה הסרחון אלא בי".
למען הציל אתו THAT HE MIGHT DELIVER HIM [OUT OF THEIR HAND] — The Holy Spirit (Scripture) bears witness for Reuben that he said this only for the purpose of saving his brother — that he would come afterwards and draw him up from there. He thought, “I am the first-born and the chief among them, and blame will attach to no one but myself” (Genesis Rabbah 84:15).
א. לדבריו אלה מקשה ר' אליהו מזרחי:
לא שמעתי, למה הוצרך רש"י לומר זה, כי ידוע הוא מעצמו שאין אלה מדברי ראובן?
הסבר מהיכן "ידוע הוא מעצמו שאין אלה דברי ראובן"?
מה פירוש "רוח הקודש" בדברי רש"י אלה?
ב. השווה לדברי רש"י את דברי שני מפרשיו הבאים:
גור אריה: אין הכתוב רוצה לומר שה' יתברך עשה זה שיאמר ראובן כן, כדי להציל אותו, והוא – ראובן – לא כיוון לדבר זה. (וכל כוונתו הייתה רק שלא ישפכו דם בידיהם) – וזה לא ייתכן, שאם כן לא היה הכתוב אומר אחריו "להשיבו אל אביו", דהא ה' הביא אביו אל יוסף, לא שהשיב יוסף אל אביו, אלא הכתוב מעיד שהייתה זו כוונת ראובן להשיבו אל אביו. דברי דוד, (ר' דוד הלוי בעל הט"ז): ממשמעות הכתוב שלא להצלה אמתית נתכוון, רק להסיר תלונת אביו, ואם כן הוא נגד ראובן? לזה אמר רש"י, ובאמת הוא נגד כבודו, ורוח הקודש מספר דבר זה, שלא נתכוון ראובן אלא שלא יתלה הסירחון בו.
1. מה ההבדל בין שתי הדעות הנ"ל בהבנת דברי רש"י? איזו משתיהן נראית לך?
2. התוכל להביא ראיה ל"דברי דוד" ממקום אחר ברש"י לפרקנו?